התנצלות מאוחרת

התנצלות מאוחרת

עפר דרורי

במלחמת יום הכיפורים הייתי חייל סדיר בפלוגה י' (חרמ"ש) בגדוד 79 בסיני. טלטלת הקרבות הביאה אותי בלילה של ה 15 באוקטובר 1973 לצומת טרטור לכסיקון יחד עם שאר לוחמי חטיבה 14 אשר פרצו ואחזו בתפר שבין ארמיה 3 לארמיה 2 בקוו התעלה ואפשרו לכוחות צה"ל האחרים לעבור את התעלה ובפועל לשנות את פני המערכה.

ארבע עשרה שנה לאחר המלחמה באוקטובר 1987 לאחר שהרגשתי שזיכרוני מתחיל לבגוד בי בכל הקשור לפרטי אירועים שונים מהמלחמה, אירועים שעד אז היו זכורים לי כאילו קרו אתמול החלטתי לעלות את הדברים על הכתב. במשך מספר לילות בחופשה משפחתית בגוש קטיף לאחר שבני הבית הלכו לישון ישבתי וכתבתי את פרטי האירועים בבלוק כתיבה שהבאתי במיוחד אתי ובהתבסס על הזיכרון ויומן מלחמה קצר שרשמתי לעצמי במהלך המלחמה. הרשימות האלה נשארו במגירה ועברו עוד כמה שנים עד שהרשיתי לעצמי להראות אותם לבני המשפחה. רק כאשר שני בני היו בצבא, יונתן סמ"פ טנקים באותה חטיבה בה שרתתי אני ערב המלחמה ותומר סמל בגדוד חרוב (לימים גם הוא סמ"פ) החלטתי בשנת 2005 להוציא את הרשימות לאור כחוברת אישית שנתתי לה את השם "המלחמה שנשכחה". השם שבחרתי תיאר את תחושתי באותם שנים בהם לתחושתי הסובייקטיבית היה רצון להשכיח את אירועי המלחמה. זכורה לי היטב שנה בה לא התקיים טקס זיכרון ממלכתי למלחמה, בעקבות דברי ביקורת שנשמעו בציבור אמר ראש הממשלה דאז "שיום הזיכרון הוא יום למשפחות" כאילו הנופלים במלחמה נפלו למשפחתם ולא לכל עם ישראל.

בלילה של ה 15 באוקטובר הייתי כאמור יחד עם כחות חטיבה 14 במסגרת גדוד 184, פלוגה ז' של אליהו ששון ז"ל [1] שנהרג במלחמה. בשלב מסוים של הלחימה נותקנו מהפלוגה והפכנו בפועל לנגמ"ש חילוץ פצועים של הגדוד. אירוע אחד זכור לי היטב עד היום. מצאנו את עצמינו ממתינים בהוראת המג"ד אברהם אלמוג [2] בסמיכות לצומת "טרטור לכסיקון" ובצמוד למקבץ טנקים ונגמ"ש שעלו על מוקשים וטווחו ע"י חיילים מצרים בטילי סאגר שפגעו בהם שוב ושוב. הטילים ירדו על "חניון הטנקים" הזה ופגעו אנושות בטנקיסטים שנשארו עליהם אשר המשיכו בלחימה בעיקר באש מקלעים תוך שהם עומדים על טנקים בוערים. כתבתי על האירוע את המשפטים הבאים [3]:

"... התברר לנו שבחניון יש פצועים נוספים. איתן [4] לא היסס לרגע והורה לי להתקרב עם הנגמ"ש לחניון המתפוצץ, שהיה מטווח כל הזמן על-ידי טילי נ"ט מצריים, ושממנו עפו לכל עבר גושי פלדה בוערים. התקרבתי עד כעשרה מטר מהחניון ואיתן הורה לי לעצור. הוא ירד לבדו מהנגמ"ש, והחל מטפס מטנק לטנק, כשחלק מהטנקים בוערים, מוודא שלא נשארו בתוכם פצועים. בחיפוש בתוך הטנקים הוא מצא עוד מספר פצועים אשר לא פינו את עצמם בשלב הראשון, וגם אותם העביר לנגמ"ש שהיה צפוף עד אפס מקום. איתן עצמו נפצע בשלב זה מרסיסים ביד וביצע פעולה זו כאשר ידו חבושה. לאחר שהעברנו את כל הפצועים לנגמ"ש נסענו לאחור כחמש מאות מטרים, ואז ספג החניון מספר טילים נוסף אשר הדליק את שאר הטנקים ואת הנגמ"ש השני של הגדוד. מרשת הקשר הבנו שהמצב נואש, שהמג"ד אברהם אלמוג נשאר עם שלושה טנקים תקינים בלבד, ושהוא זקוק לעזרה דחופה של טנקים.

באותו שלב קריטי הופיעו לפתע, מדרום לנו, כתשעה טנקים חדשים מדגם מגח M-60, דגם חדש ביותר באותו הזמן, שאפשר היה לזהות אותם בחשכה לפי צורת הצריח המוארכת שלהם ומקלעי 0.5 המיוחדים בצריחון המפקד. הפלוגה עקפה אותנו משמאל לציר והמשיכה צפונה, הרגשנו הקלה מן הסיוע הבלתי צפוי, אך לא עברו כעשר דקות וראינו אותו טור טנקים מצוחצח נוסע בחזרה דרומה לכיוון שממנו הגיע. לא יכולנו לקיים קשר איתם, כי לא ידענו לאיזו רשת האזינו, אך הייתה זו סטירת לחי רצינית למורל שלנו. להרגשתנו אז - הפלוגה האלמונית התקרבה לתופת, הריחה אותו והעדיפה להסתלק. הרגשנו נטושים וכועסים.

בוועדת העיטורים שזומנתי להעיד בפניה אחרי המלחמה העליתי נקודה זו, ומעבר להחלפת מבטים רבי משמעות בין הגנרלים השונים והבטחה שהנושא ייבדק, לא נודעה לי עד היום סיבת תנועתה בחזרה של הפלוגה."

צומת טרטור לכסיקון במפת סיריוס

סיפורה של פלוגת הטנקים שנעלמה נשאר בזיכרוני שנים רבות כתעלומה לא פתורה. כמה חודשים לאחר צאת היומן לאור פנה אלי חבר לעבודה והביא לי את ספר החטיבה [5] שאליה השתייך במלחמה – חטיבה 600 שנלחמה בסמיכות לחטיבה 14. בקוראי בספר מצאתי תיאור של אותה פלוגה, פלוגה ב' מגדוד 407 של חטיבה 600. עפ"י הכתוב בספר מפקד הפלוגה רס"ן גדעון גלעדי נע צפונה על ציר לכסיקון. מטרתו הייתה להגיע לצומת "טרטור לכסיקון" , לפנות מזרחה על ציר "טרטור" ולטהר את השטח ממערב למזרח. בסערת הקרב ובחשכת הליל הוא פספס את הצומת ורק לאחר דקות ספורות של נסיעה הבין שטעה ושב על עקבותיו. אנחנו שעמדנו לצד הצומת ראינו את הפלוגה נעה צפונה בחשבנו שמטרתה לסייע לכוחות חטיבה 14 מצפון ולאכזבתנו הרבה ראינו אותה "נסוגה" בעוד שפועל היא נעה למשימתה והיא טיהור ציר טרטור כלפי מזרח.

האמת שקראתי את הדברים בהתרגשות ובהבנה מאוחרת של יותר משלושים שנה שכל שדמיינו באותו לילה קשה לא היה נכון ולשווא האשמנו את הפלוגה ומפקדה.

לימים עלה אתר חטיבה 14 לאוויר [6] בהערת אגב אציין שהוא כפי הנראה אתר המורשת הגדול והרחב ביותר למלחמת יום הכיפורים שקיים בכלל. בעלון החדשות של החטיבה מחודש מרץ 2010 התרגשתי  לקרוא דברים ברורים ביותר שכתב אורי שריר שהיה אז מכונאי וסמל טכני בפלוגה והתעקש להצטרף ללחימת הפלוגה כנהג טנק. גדעון גלעדי המ"פ אישר לו את מבוקשו והוא צורף כנהג טנק 1א של הפלוגה. את חוויותיו שכתב העלו מנהלי אתר החטיבה לאתר וכך הוא כותב [7]:

"... כשאני מאזין היום לרשת הקשר "מקדח" [8], נזכר אני בקולו השקט והרגוע של גדעון גלעדי, באש התופת, (וגם קודם בקרב הבלימה כשחטפנו ארטילריה מסיבית) שיכול לשמש מופת ומורשת ללוחמי השריון באשר הם.

שטחי הכינוס 15.10.1973

אני נהג טנק בפלוגה ב', 1 א' שנע אחרי המ"פ גדעון גלעדי.
שעת בין ערביים, השמש כתומה גדולה שוקעת בפאתי המדבר, רוח מדברית קרה מתחילה לנשוב ואנו בתנועה מנהלתית, טנק אחרי טנק, נכנסים בשדרת מסע למקומנו, מימני ומשמאלי טנקים. מחנים, מדוממים מנוע. דממת קשר.
אני יוצא מפתח הנהג, חובר למוזס המט"ק ו"שמל" (שמואל) הטען קשר שכבר עומדים על סיפון הטנק, פעם ראשונה שאני חווה "פיק ברכיים" מושג שלמדתי בילדותי אך לא חוויתי, הברכיים פשוט רועדות. "ים" של טנקים, שדרות, שדרות, מאות טנקים ולוחמים עומדים בשקט, לא מדברים, כל אחד מכונס בתוך עצמו, לא חושבים על כלום, דממת מדבר. עוצמה שהלב לא יכול להכיל. הטנקים בצבע אדמה נטמעים בצבע החול המדברי. אין זה מפחית מגודל העוצמה ומה שמעיד על מה שהולך להיות.
ימים של לחימה, קרבות שב"ש (שריון בשריון) כבר מאחורינו אך זאת הייתה רק הפתיחה, הדבר הרציני זה עכשיו. לפנינו. אין חיוכים, אין דיבורים, לא צריך, אנו אחרי התדריכים. תודרכתי ברור, שאלתי את מוזס המט"ק מה לעשות אם יפגע, לאן אנהג את הטנק. תשובתו הייתה "אני סומך עליך שתביא אותנו לחוף מבטחים". קצר וקולע אין שאלות. האמת שראיתי את המפות וידעתי בדיוק איפה אנחנו נמצאים. השתתפתי בכל התדריכים, ידעתי והבנתי בדיוק רב את המשימה. אך אל לנו לשכוח שאני אז בסה"כ מכונאי, ובמשימה זו נהג.
השמש הולכת ושוקעת, אדמונית וזוהרת ביופייה המדברי. הדממה צועקת והחושך הולך ותופס את מקומו. אנו נכנסים לטנק, כולם, הדמויות נעלמות בכלים, המדפים עדיין לא סגורים אך רק דמות המפקד בולטת בכל טנק. דממת קשר.
מתניעים מנועים, המ"פ גדעון מסמן ביד את התנועה המיוחלת "נוע נוע ". אנו בשדרה הראשונה שיוצאת לדרך גדעון מוביל ואנחנו אחריו. לא עוברות דקות והטנק של גדעון צולל לתוך תעלת השקיה (בלי מים) בצד הדרך. אין זמן לחילוצים חייבים להמשיך כל האוגדה אחרינו והציר אחד.
גדעון לא מהסס וקופץ על הטנק שלי, אנו מובילים את שדרת המסע של אוגדה. ינאי והצוות נשארים עם הטנק התקוע. אנו עוברים אותו וממשיכים.

בדממה רועמת, נעים לעבר "לכסיקון". כבר חושך מוחלט. מוזס מכוון אותי, לא לסטות מהציר, לנהוג אני יודע ואוהב. עדיין הכול פסטורלי.

ציר "לכסיקון"

בשעה טובה עולים על ציר "לכסיקון" מתחילים בנסיעה מהירה, עוברות דקות, כך זה לפחות נראה, הקשר נפתח, בדיקת קשר, הכול תקין. תזכורת, קיבלנו הנחיה מפורשת לא להשתמש בא.א. (פנסי אינפרה אדום) על מנת שלא יזהו אותנו. המשמעות, לא רואים כלום, חושך מוחלט. נעים צפונה במגמה לאתר את ציר "טרטור", לפנות ימינה, לטהר את הציר ולאפשר לגשר הגלילים וכוחות צה"ל לנוע לכיוון התעלה.
פתאום, ללא התרעה אנו מתחילים לחטוף טילים, מימין ומשמאל, ארטילריה, אש תופת מכל הכיוונים, אני לוחץ פול גז, הטנק טס ב- 35 מייל לשעה (מקסימום מהירות), מדפים סגורים, גדעון קורא, צועק לשאר הטנקים, איפה אתם, נראה שאנחנו לבד, דוהרים.

הדרך צרה, כביש אספלט צר שהחול מכסה חצי ממנו, המדפים סגורים, חושך, רק הפגזים מאירים, אנו מתחילים לירות אש לכל כיוון, התותח יורה כמעט כמו מכונת ירייה לכל מה שזז.
היציאות מסנוורות אותי, המדף סגור והראיה רק דרך הפריסקופ. למדתי את השיטה, כל פעם שמוזס צועק אש אני עוצם את העיניים, כך אינני מסתנוור.
כל שאני מצליח הוא לראות את הפסים הלבנים רצים באמצע הפריסקופ, כך אני מבין שאני על הציר. כשהפסים נעלמים אני צועק למוזס לכוון אותי, אין תשובה הוא טרוד באיתור מטרות וירי. הרגל מועכת את דוושת הגז. הפגזים פוגעים והטנק מטלטל. אגלי זעה חורשים את הפיח השחור שמכסה את פני, זיעה מפויחת נכנסת לעיניים, הניגוב הפסיק לעזור ורק מפריע.
לעיתים, עמודי החשמל בצדי הדרך עוזרים לי לכוון את הטנק. לא אחת קורה שאני יורד מהציר אך מצליח לחזור ולהמשיך דוושת הגז לחוצה לתובה בכל הכוח, לא עוזב.
גדעון מחפש את הפניה ימינה ל"טרטור" אך לא מוצא. פתאום שקט דממה, עברנו את האש, עברנו גם כנראה את הצומת, לאן ממשיכים, אין לאן. חוזרים.
אני מסובב את הטנק ומתחיל בדהירה דרומה, ברור שאנו הולכים לחצות פעם נוספת את מה שנראה כמתחם מצרי שיורה עלינו, גדעון מחפש את הטנקים אך אלה לא עונים לו.
והאש חוזרת, מחדש, הטילים והנותבים מכסים את השמיים. אור של תופת, ומחדש הטנק מיטלטל בין הפגזים שפוגעים בו אך לא חודרים (לא ברור למה).
גם הפעם לא מצאנו את הצומת. ועוד פעם מסתובב צפונה, אנחנו לבד, גדעון מדבר עם הדרגים מעליו, מוזס יורה, בלי סוף, מחפשים את הצומת, את הטנקים גדעון הפסיק לחפש, היינו לבד.
פתאום, הטנק מסתובב 90 מעלות וצולל עד עומק התובה לתוך החול. חטפנו אותה, פגז חדר למיכל הדלק השמאלי והזחל נקרע כמו שרוך נעליים שנפרם במהירות.
גדעון ואנשי הצוות קופצים מהטנק, ברור שהפיצוץ שלו עניין של שניות."

מתיאורו של אורי שריר עולה בבירור כי הטנק של גדעון גלעדי דהר צפונה תחת אש כבדה ופספס את הצומת ושב על עקבותיו דרומה לאחר מספר דקות.

צומת טרטור לכסיקון כמה ימים לאחר הקרב של ה 15 באוקטובר

עשרים ושתיים שנה לאחר המלחמה בשנת 2005 ומספר חודשים לאחר שהוצאתי את יומן המלחמה שלי, הוצאתי את הספר "פלוגה י' בסופה" המספר את סיפורה של הפלוגה במלחמה. הספר יצא לאחר עבודת תחקיר שנמשכה כמעט שנתיים בהם ראיינתי כמעט את כלל חיילי הפלוגה שנותרו בחיים. היות ולאחר כיומיים של לחימה התפרקה הפלוגה בגלל אבדות כבדות הבאתי בספר את סיפורו של כל אחד מחייליה שברובם הצטרפו ליחידות אחרות והמשיכו להילחם.

לספר זה כבר הספקתי להכניס השלמה לפסקה מהיומן האישי המתייחסת לתיאור התנועה של פלוגה ב' מגדוד 407. שם כתבתי: [9]:

"שלושים שנה אחרי, כאשר בכל הזמן הזה תעלומת הטנקים הבורחים ממשיכה להטריד אותי הגעתי לספר בשם "החטיבה במלחמת יום הכיפורים" [הכוונה לחטיבה 600, ע.ד.] אשר פתר את התעלומה עבורי. מסתבר שהטנקים לא ברחו אלא פשוט טעו בניווט ונעו צפונה מדי. כאשר גילו את טעותם סבו לאחור לצורך ביצוע משימתם המקורית, והיא פתיחת ציר "טירטור" ממערב למזרח".

גדעון גלעדי ז"ל קיבל על לחימתו בלילה הזה את עיטור הגבורה שהוא העיטור הגבוה ביותר שניתן לחיילי צה"ל. בעיטור הגבורה נכתב [10]:

סרן גדעון גלעדי ז"ל עבר מחיל הצנחנים לחיל-השריון, ובכך הגשים את שאיפתו למלא את מקומו של אחיו אמנון ז"ל, שנפל במלחמת ששת הימים כ-מ"פ טנקים. בליל 15 אוק' 1973, במסגרת המשימה לפריצת הציר לתנועת כוחותינו אל מעבר לתעלה, הוביל את פלוגתו לפתיחת ציר "טרטור" ממערב. באזור צומת "טרטור - לכסיקון" נתקלה הפלוגה במארב מצרי. במהלך הקרב נפגע הטנק שממנו לחם סרן גדעון גלעדי ז"ל, והוא עבר לפקד מטנק אחר. הכוח המשיך במילוי משימתו ותקף את הצומת פעמים-מספר, למרות הפגיעות הרבות שחזר וספג, עד שנותרו בו רק 2 טנקים תקינים. בטנקים אלה פרץ לבסוף סרן גדעון גלעדי ז"ל בציר "טרטור" מזרחה ופינה את הדרך לכוחות הצנחנים שנעו אחריו, במהלך הקרב נפגעו גם טנקים אלה, וסרן גדעון גלעדי ז"ל נהרג בעת ביצוע המשימה. במעשיו אלה גילה דבקות במשימה, כושר-מנהיגות למופת, אומץ-לב וגבורה עילאית. על מעשה זה הוענק לו : עיטור הגבורה. אייר תשל"ה מאי 1975. שמעון פרס, שר הביטחון.

היום, שלושים ושמונה שנים לאחר המלחמה, ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל אני מבקש סליחה מגדעון גלעדי וחבריו לוחמי פלוגה ב' גדוד 407 על שחשדנו בלילה חשוך תחת אש כבדה בכשרים, על שראינו את המציאות מנקודת המבט הצרה של הפריסקופ ועל שלא ידענו אז את מעשה גבורתם.

הלקח שלמדתי מאז אותו גילוי הוא שגם כאשר אתה רואה בעיניך ממש מציאות מסוימת יתכן שהיא מציאות אמתית אבל בפרספקטיבה צרה. יתכן שהמציאות הרחבה שונה ולעתים אף הפוכה מהפרספקטיבה הצרה וכמאמר חז"ל מפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות".

"...כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד..." (ירמיהו לא', יט')

יהא זכרו של גדעון גלעדי יחד עם זכרם של שאר חללי פלוגה ב' מגדוד 407 ברוך.

גדעון גלעדי ז"ל