התנאים היו די קשים, אבל אנחנו לא היינו מפונקים בכלל

בשנים שקדמו למלחמת ששת הימים ניסו הסורים שוב ושוב להטות את מי נהר הבניאס. המטרה הייתה לרוקן את הכנרת ממימיה, ועל ידי כך לצמצם את מלאי המים של אזרחי ישראל.

כאשר הגיעו הסורים לרמת הגולן עם טנקים ודחפורים, התקבלה החלטה להעלות כוחות למקום. למשימה נבחרו לוחמי צנחנים וכן מחלקת טנקים מחטיבה 7, שמוקמו בסמיכות לגבול.

במשך כשנתיים, מ–1964 ועד 1966, פעלו כוחות השריון באזור, מוכנים לכל התגרות מצד הסורים. מדי פעם היו יורדים דרומה, עורכים אימונים ונחים מעט. אך ההפוגות האלו היו קצרות מאוד, וכך גם החופשות שניתנו ללוחמים.

"באחת הפעמים בהן היינו בקורס בדרום, הקפיצו אותנו במהירות צפונה", מספר רס"ר (מיל') מוריס משאלה, נהג טנק בפלוגה ה' של גדוד 81. "שררה מתיחות רבה בגזרה הצפונית, בניגוד לדרום שהיה שקט. שיטת הפעולה בה נקטו הסורים הייתה ערמומית ודרשה מאיתנו להישאר תמיד עם יד על הדופק".

ב–17 במארס 1965, השמיד הטנק בו נהג משאלה מטרות סוריות רבות, באופן יוצא מן הכלל, ובכך פגע באורח קשה ביכולת של הסורים להמשיך במתקפות מסיביות. על גילוי תושייה ואומץ לב בתקרית זו, ובשורה ארוכה של מבצעים מוצלחים נוספים נגד הסורים, הוחלט להעניק למשאלה צל"ש מטעם מפקד חטיבה 7.

חיבוק מרבין

המרחק בין מחלקת השריון ולוחמי הצנחנים לבין הכוחות הסוריים היה קצר. בעקבות אופי הפעולות נדרשה נקיטת צעדים יעילים ושקטים. "היינו מתחפרים ממש לעומק על מנת שלא ניחשף", אומר היום רס"ר (מיל') משאלה. "מהמקום שבו היינו ניתן היה להבחין בעין בלתי מזוינת בכלים שלהם - הסורים  התקרבו למרחק שנאמד בקילומטר עד שניים. במהלך פעילות של הצנחנים, בסוף חודש ספטמבר 64' החל ירי לעברנו מהגבול. 

"במסגרת הכוננות, כבר היינו בתוך הטנקים, ולכן הצלחנו להגיב במהירות. פעלנו ביחד שלושה טנקי שרמן, והתחלנו להשיב אש לעבר מקורות הירי. הסורים מיקמו שם לפחות ארבעה טנקים ושילבו גם ירי נק"ל. המתיחות הרבה ששררה באזור לא הייתה נקודתית, ולא פעלנו פעם אחת בלבד. במשך כשנה וחצי רשמנו שורה ארוכה של מבצעים. בהתחלה פעלנו בגזרת תל דן, ולאחר מכן שינינו את המקום בעקבות התזוזה של הסורים והתמקמנו בגזרת תל קציר.

"בכל פעם הסורים התרחקו מעט יותר, קיוו שלא נדייק ושהחבלה שלהם תצליח. הניסיונות שלהם לא הותירו עלינו רושם מיוחד - תמיד ידענו היכן הם מסתירים את הטנקים, ותמיד הצלחנו לפגוע בהם. החי"רניקים התמקדו בהשבת אש כלפי ירי הנק"ל, ואילו אנחנו ירינו על הכלים הכבדים שלהם. היו תקופות שבהן היינו מרותקים לשטח, ממש חיינו בתוך הטנק לפרקי זמן ממושכים. התנאים היו די קשים, אבל אנחנו לא היינו מפונקים בכלל.

"מדי פעם היינו יורדים בחזרה לדרום לערוך אימונים, אבל תמיד ידענו שאנחנו עלולים להיקרא לצפון בכל רגע. המתיחות עם הסורים נותרה בעינה, וחרף המהלומות שהנחתנו עליהם, הם לא הראו כוונה לחדול מתוכניתם לרוקן את הכנרת.

"לצערי הרב, האש הסורית לא תמיד החטיאה. אירעו מקרים שהם הצליחו לפגוע בנו, ונפצעו לנו חברים. אחד האירועים הקשים שזכורים לי הוא של קצין שנפגע באורח קשה מאוד כתוצאה מפגיעה ישירה.

"מקרה נוסף שזכור לי, דווקא לטובה, הוא הפעם בה הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין ז"ל, חזה בי כשאני משתמש בטנק בצורה ממש לא שגרתית. נקלעתי למצב בו הייתי צריך לנווט את הטנק בתנאי שטח קשים. בטנק בו השתמשתי ההיגוי נעשה באמצעות ידיות וההילוכים היו ידניים. עליתי לעמדת אש בזווית קשה מאוד, ירינו ומיד אחר כך התחלנו בנסיגה לאחור.

"בלי כל הכנה, איבדתי את האחיזה על הברקס, ובחרתי לעלות בעודי מסתובב על הצד. רבין, שכבר הכיר אותי אישית מביקוריו התכופים, אמר לי: 'משאלה, תגיד ראית מה עשית כרגע?' התנצלתי בפניו והסברתי לו שהייתי מוכרח לפעול כך בהתאם למצב שאליו נקלענו. הוא חיבק אותי ואמר לי: "אין לך על מה להצטער, הכול בסדר גמור".

כמו בעל ואישה

באפריל 1965 נבחר משאלה כחייל מצטיין, וזומן לקבל צל"ש בטקס שנערך בבית הנשיא. "ההורים שלי אפילו לא היו מודעים לאירוע ההוקרה הזה", הוא מספר היום. "זו הייתה תקופה כל כך שונה. הדור של היום מתקשר להורים בכל רגע ומעדכן אותם על הכול - על הקשיים והקרבות, ולדעתי זה ממש לא טוב. אני לא הייתי מתקשר להורים שלי כדי לא להקשות עליהם. לא הייתי מעוניין שהם יידעו שכל הזמן יורים עלינו ושאנחנו בסכנת חיים תמידית - היה לא הגיוני בעיניי לעשות זאת. לפעמים היינו חוזרים אחרי ריתוק וזוכים לכעס מצדם על כך שאנחנו באים רק לעתים רחוקות. הם לא הבינו למה אנחנו כל הזמן מרותקים ואנחנו מצדנו לא רצינו לשתף.

"אחרי קבלת הצל"ש, היו לנו עוד פעולות סיזיפיות רבות, האחרונה בהן בוצעה במאי 1966. כבר היינו אמורים להיות משוחררים בשלב זה, אולם ביום בו הגענו כדי להזדכות על הציוד, יום העצמאות 66', התבשרנו שעלינו להישאר בגלל המתיחות הגבוהה באזור. רק זמן קצר לפני כן נתקלתי ברבין, דיברנו על השחרור הקרוב והוא שאל האם הפעולות יחסרו לנו. בדיעבד גיליתי שבאותה שיחה הוא כבר ידע ששחרורנו עתיד להידחות, ולמעשה אישר את הצווים שקובעים כי אנו נמשיך לשרת עוד מספר חודשים.

"תקופת הצבא הייתה תקופה יפה מאוד עם חוויות מדהימות. היו כמובן גם רגעים קשים מבחינת פיזית ונפשית: השהייה בחוץ בחורף, התנאים הקשים, וכמובן - חילופי האש שנמשכו שעות ארוכות ולעתים הותירו מראות לא נעימים.

"הבכירים בתקופה ההיא הכירו כל אחד מחברי המחלקה שלי והיו מאוד לבביים. מפקד הגיס שלי היה ישראל (טליק) טל ומפקד החטיבה היה שלמה (צ'יץ') להט. היינו רואים אותם לעתים קרובות מאוד, והם התנהגו אלינו כמו לילדים שלהם - היו שואלים לשלומנו ומחבקים אותנו. בין קרב אחד לאחר הזמינו אותנו לטקסים בבית השריון. טליק אהב להציג אותנו. 'אתם יודעים מי הבחורים האלה?' היה שואל את כל מי שנקרה בדרכו - גם אנשים מצמרת חיל השריון - ומצביע עלינו בחיוך. הוא הרעיף עלינו מחמאות ולחץ ידיים עם כל אחד מאיתנו, הוא גם נהג לבוא לביקורים בשטח ולערוך איתנו תצפיות. הוא עשה כל מה שאנחנו עשינו - כולל זחילות. בהתחלה, כשהיינו רואים אותו, היינו נדרכים או קופצים מתוך כבוד. מהר הבנו שהוא בן–אדם פשוט ונטול גינונים, שמעדיף שנתנהג כאילו הוא אחד מהחבר'ה.

"אנחנו בינינו היינו צוות בעל הווי אדיר, עם יחסים של בעל ואישה. ממש ידענו לפי הבעות הפנים מה כל אחד מרגיש, והמשכנו לשרת ביחד עוד הרבה שנים. השתתפנו במלחמת ששת הימים, משם עוד זכורה לי נסיגת המצרים, ובמלחמת יום הכיפורים, שם לחמנו יחד בעיקר בקרבות הקשים שהתחוללו ברמת הגולן. גם במלחמת לבנון הראשונה השתתפנו אותו צוות.

"השתחררתי מהצבא בסוף שנות ה–80, ועדיין אני שומר על קשר מעולה עם החברים מהצבא. אנחנו כמו משפחה - באים לכל האירועים השמחים, יוצאים לטיולים ונהנים להיזכר ברגעים הקשים ביותר, וגם היפים ביותר, בחיים שלנו".