שאלתי אותו איפה הרימון והוא ענה "לא יודע, עף לי"

רס"ן (מיל') גדעון ישעיה מתעקש עד היום לדייק בזמנים. על בשרו למד שבכוחן של שניות לחרוץ בין נס לאסון, בין חיים למוות.

ב–14 בדצמבר 1982, ישעיה (אז סג"ם) היה מפקד מחלקה בבאלי"ש (בסיס אימון ליחידות שדה) בניצנים, ופיקח על אימון זריקת רימון שביצעו הטירונים תחת פיקודו. כשאחד הטירונים שמט רימון חי בקרבת מקום, הוא הצליח לזנק עליו - בפרק זמן שנדמה כאפסי - הצמידו לפינת העמדה, וגונן עליו בגופו.

"אם הייתי חוזר אחורה בזמן, אני חושב שהייתי פועל בדיוק באותו אופן", קובע ישעיה. "שימשתי בתור מפקד המחלקה, ובבסיס טירונים מפקד מחלקה הוא חצי אלוהים ואמור לשמש דוגמה עילאית - בריחה לא הייתה אופציה מבחינתי. מטבעי אני מאוד ציניקן וגם כשהודיעו לי אז, בתור נער בן 19, על קבלת הצל"ש, התגובה שלי הייתה שכלתנית. היה ברור לי שמעבר לתגובה שלי, היה מעורב במקרה גם מזל רב".

בעקבות תקרית הרימון נפצע ישעיה באורח קל, אך זה לא מנע ממנו לחזור לשירות פעיל ולבצע שירות מילואים תובעני. על גילוי קור רוח, תושייה, הקרבה והתנהגות למופת, הוענק לישעיה צל"ש אלוף מטעם מפקד גיסות השריון.

ואז אנחנו בצרה

בשלהי שנת 1982 עמד ישעיה, מ"מ צעיר, בתוך עמדה מרובעת קטנה - שאורכה כמטר וחצי ורוחבה לא עולה על 60 סנטימטרים, וחיכה לטירוני מחלקת השריון שהגיעו בזה אחר זה. המטרה של השריונרים לעתיד הייתה להשליך רימון, ותפקידו של ישעיה היה לרענן להם את נוהלי ההשלכה ולוודא שהכול מתנהל באופן תקין.

"זו הייתה הפעם הראשונה שהחיילים עברו הכשרה בזריקת רימון, ורובם באופן טבעי היו נרגשים מאוד", אומר היום רס"ן (מיל') ישעיה. "חלק מהם היו מגיעים ממש כשידיהם רועדות ואני הרגעתי אותם ונתתי להם הדרכה קצרה. ההוראות שהם היו צריכים למלא אחריהן היו די פשוטות: הידיים שלהם היו צריכות להיות מחוץ לעמדה, אחר כך הם היו צריכים לשלוף את הנצרה, ואז להושיט את היד ולזרוק.

"בכל מחלקה היו מעט יותר מ–30 חיילים וכל הטלה אורכת בין חצי דקה לדקה מהרגע שהם היו מגיעים אליי - כך שהתרגיל היה אמור להיות קצר באופן יחסי. כבר בהתחלה הגיע אליי טירון, שמיד כשראיתי אותו הבנתי עם מי יש לי עסק. רמת החיילות שלו, כפי שהוא הוכיח במטווחים עוד קודם, הייתה מאוד נמוכה, והוא גם לא היה אינטליגנט גדול. הערנות שלי הייתה בשיא כשהגיע תורו.

"הוא נצמד לדופן הימנית בעמדה ותדרכתי אותו. הוא הוציא את הידיים החוצה בדיוק כפי שצריך, משך את הנצרה היטב, הושיט את היד אחורה - וכאן הכול נהרס. הוא שמט את הרימון מהיד במקום להטיל אותו קדימה. העיניים שלי אמנם ליוו כל הזמן את התנועות שלו אבל לא הספקתי לראות היכן הרימון נפל בדיוק. לא איבדתי את העשתונות והבנתי שמעתה יש לנו ארבע שניות לפעול, לנסות להשפיע על תוצאות האירוע. 

"מצד אחד זה נשמע כמו כלום זמן, אבל באירועים כאלו הכול קורה מאוד לאט. הרגשתי שיש לי יכולת להספיק לעשות משהו, להגיב. קודם כול שאלתי אותו איפה הרימון והוא ענה 'לא יודע, עף לי' - נשרפה שנייה אחת מתוך הארבע. עכשיו הבנתי שיש שני תרחישים - האופטימי הוא שהרימון מחוץ לעמדה, השני שהוא בפנים, ואז אנחנו בצרה.

"אחרי השאלה, כשאני עדיין אוחז בחייל, סרקתי את הצד השמאלי של העמדה במהירות רבה - השטח היה נקי, שום סימן לרימון. אבל עדיין נותרה האפשרת שהרימון נמצא בפנים, בשטח מת שאני לא רואה - או מתחת לרגליים שלנו".

התחלתי לעכל

ללא היסוס, הפיל הקצין הצעיר את החייל לאדמה, באקט שבו יש מקום רק לאינסטינקטיביות. "בבת אחת דחפתי למטה את החייל שהיה דבוק אליי לעמדה השמאלית. הורדתי אותו בעוצמה רבה כך שאני מסוכך עליו בגופי", מספר ישעיה. "למה פעלתי כך? כי זה היה תפקידי. אלו היו החיילים שלי - הם סמכו עליי ואני הייתי צריך לדאוג להם.

"בזמן שאני רוכן מעל החייל הזמן זחל לו לאט, עד כמה שזה נשמע אבסורדי. לבסוף נשמע פיצוץ גדול ועפו עליי רסיסים שפגעו בגופי מאזור הכתפיים ועד כפות הרגליים.

"בחקירת המשטרה הצבאית שבוצעה אחר כך התברר שהרימון היה ממש על קו הכניסה שהוביל לעמדה - במרחק של 80 סנטימטרים בלבד מאיתנו. 

"אני מאמין ששני נסים שיחקו לטובתנו באירוע הזה: הראשון הודות לשקי החול שעטפו את העמדה וספגו את מרבית ההדף, הנס השני התחולל בזכות העובדה שבאותו אימון השתמשנו במה שנקרא רימוני 'שוקולד' - רימונים משמעותית פחות עוצמתיים מאשר רימוני 26', בהם היינו משתמשים בדרך כלל. אם היינו משתמשים ברימונים הרגילים הנזק היה הרבה יותר גדול - הם היו קורעים אותנו. אז אפשר לומר שיצאנו בזול.

"ברגעים הראשונים לאחר הפציעה הרגשתי גלי חום בגוף. רעש הפיצוץ היה מוזר וכל מי שהיה באזור היה דרוך והבין שמשהו קרה שלא כשורה.                                                                                                                        יצאתי מחוץ לעמדה לעבר שאר החיילים. הייתי במצב שבו יכולתי לזוז אבל כאב לי נורא בכל צעד. בדקתי את החייל שהיה איתי וראיתי שמעבר לפתיחת שפה - הוא נחבט בברזל כשהפלתי אותו - הוא בסדר גמור, ואפילו לא סובל מדימום. אמרתי לו שילך לקרוא לחובשת, וכשזו הגיעה היא בחנה אותי וגילתה שאמנם נכנסו לגוף שלי רסיסים אבל אין שטפי דם.

"משם פתחו אלונקה, הורידו אותי לנ"נ ופוניתי למרפאה במקום. זה השלב שבו התחלתי לעכל את מה שקרה, ואז גלי החום התחלפו בקור. לאחר הטיפול הבסיסי במרפאה העבירו אותי לבית–החולים 'ברזילי'.

"בבית–החולים הוציאו את הרסיסים שהיו גדולים מחמישה מילימטרים. את אלו שהיו קטנים מכך השאירו בפנים. בגמר הטיפול הנחתי את כף הרגל על הרצפה והתברר שנותר שם רסיס. הבחור שהיה לידי במיטה היה המום ואמר 'כל הרצפה מלאה בדם'. באמת נוצרה שלולית דם על הרצפה והרופאה הגיעה ואמרה לי באדישות 'תעלה חזרה למיטה'. היא הוציאה ספריי קפוא ומחט והתחילה לתפור אותי - שותפי לחדר כמעט התעלף מהמחזה.

"לאחר ההחלמה התבשרתי על קבלת הצל"ש. אבא שלי, אל"ם יוסף ישעיה ז"ל, ששירת שנים רבות והיה אחראי בעת מלחמת שלום הגליל על כל הארטילריה של הגיס המזרחי, היה גאה בי מאוד. עם זאת, הוא לא החצין את שמחתו, הוא היה מדור שונה - דור הרבה פחות רגשני. ובאשר לטירון שהצלתי - הוא לא שרד מסלול בשריון והגיע, בסופו של דבר, לתפקיד עוזר טבח.

"אחרי הפציעה נפתחו לי כל הדלתות בצבא, אבל אז כבר ירדה לי המוטיבציה, והעדפתי להישאר בבסיס הטירונים בניצנים. סיימתי את תפקידי בתור סמ"פ בדרגת סגן, ובמילואים התקדמתי עד לדרגת רס"ן, כשמילאתי תפקיד סמ"פ מפקדה בגדוד של עוצבת ראם בבסיס פילון.

"המוטו שלי בחיים הוא שאנשים קודמים לכל דבר אחר - זה משפט שעומד לנגד עיניי מאז המקרה ועד היום".