הוא התחיל לירות לכל הכיוונים. אני לא ברחתי

"הדרוזים הם אוהבי יהודים" - כך קבע מגלה הארצות בנימין מטודלה בשנת 1167, בספר המסעות הנודע אותו כתב במהלך שיטוטיו ברחבי המזרח התיכון.

ובאמת, מאז קום המדינה לקחו בני העדה הדרוזית חלק במערך הלוחם של צה"ל והשתתפו בקרבות הגורליים והנועזים ביותר.

הוכחה לקור רוחם המדהים ניתן למצוא בסיפורו של השיח' נסיב גאנם, לוחם לשעבר בחטיבת המיעוטים.

בשנת 1964, ברגע של חולשה, איבד חייל בחטיבת המיעוטים את עשתונותיו ואיים על חבריו וקציניו בנשק שאחז. הוא ירה באוויר, ולאחר מכן ניסה לשלוח יד בנפשו.

סמ"ר (מיל') נסיב גאנם, כיום שיח' בכפר סאג'ור שבבקעת בית הכרם, שימש אז חובש קרבי. בניגוד לאחרים, הוא לא נטש את המקום בעת ההשתוללות, ואף דאג להעניק טיפול רפואי ראשוני וחיוני שהציל את חיי החייל היורה.

"אנו, בני העדה הדרוזית, חשים נאמנות עזה למדינה, ונמשיך להשתלב ביחידות הלוחמות השונות. לי באופן אישי, השירות הצבאי זכור כחוויה מדהימה", אומר היום השיח' גאנם. "אני שמח שהזדמן לי להיות באותו רגע במקום ההוא ולהציל את החייל שהיה בהתקף כעס. אני מאמין במשפט לפיו 'כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו'".

על גילוי קור רוח ויוזמה הוענק לגאנם צל"ש אלוף ממפקד פיקוד הדרום דאז, האלוף צבי זמיר ז"ל.

להשתחרר וזהו

נסיב גאנם התגייס במאי 62' למקום היחיד שהיה פתוח אז בפני דרוזים - יחידת המיעוטים (כיום גדוד חרב). המחזור שלו מנה בסך הכול כ–50 חיילים בני העדה. "התגייסתי ועשיתי טירונות קרבית, אך לאחר מכן ביקשתי שישחררו אותי", מספר גאנם. "הייתי בן למשפחה מרובת ילדים, ואבא שלי נותר משותק לאחר שגמרתי תיכון - לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לעזור למשפחה שלי בכלכלת הבית.

"הגעתי עם בקשת השחרור עד למפקד בכיר בצבא. כשהוא שם לב שרק אני ועוד שניים מהפלוגה בעלי השכלה תיכונית מלאה, הוא הציע לי לצאת לקורס מ"כים. הסברתי לו שאני מעוניין להשתחרר וזהו - לא מ"כים ולא קצונה. הוא כעס על תשובתי והעניש אותי בתורנות מטבח של שבועיים.

"בתום השבועיים חשבתי שאולי כדאי שאצא לקורס בצבא - כך לפחות אלמד משהו, ולבסוף הסכמתי להצטרף לקורס חובשים.

"סיימתי את הקורס בהצלחה, ומפקדיי, שהיו מרוצים ממני מאוד, רצו שאשאר להדריך בבה"ד 10 של חיל הרפואה.

"אחרי חודש בבה"ד 10, זימן אותי אחד המפקדים מהקורס לשיחה, ואמר לי שהתתברר לו שאסור לדרוזים לשרת ביחידה שאינה חטיבת המיעוטים. כך חזרתי לחברי היחידה שלי, שבינתיים כבר הוצבו בדרום בקרבת העיר ירוחם.

"כיוון שעברתי קורס חובשים, שימשתי כחובש ביחידה שלי, תחילה בבסיס שלנו בפארן, ולאחר מכן בניצנה. קו הסיור שלנו היה מאשקלון ועד אילת, כך שהיינו כל הזמן נעים בדרכים במדבר. היינו ישנים בחוץ, אוכלים מנות קרב ואני הסתגלתי - אפילו אהבתי את זה.

"באחד הלילות של חודש מארס 64', כשהיינו במוצב סיד שבניצנה, פרצה מריבה בין חייל לקצין. אני שימשתי חובש במקום, והחייל בא אליי וביקש שאתן לו גימל. שאלתי אותו מה הסיבה, וכשהוא אמר שהוא לא רוצה לשמור - סירבתי. בתגובה הוא לקח את הרובה שלו והתחיל לירות לכל הכיוונים, ובמזל לא פגע באף אחד.

"התחולל בלגן שלם וכולם נמלטו והתפזרו לכל עבר, אבל אני לא ברחתי. גם כשהוא התקרב אליי עם הנשק ואמר לי שיהרוג אותי כי לא נתתי לו גימל - השבתי לו באדישות, לא פחדתי ממנו.

"בשלב מסוים החייל נעלם. ניצלתי את השקט כדי להיכנס למחסן לבדוק שהכול בסדר עם האפסנאי, ובמקומו מצאתי שם את המורד. התברר שהוא ירה לעצמו בסנטר לכיוון המצח, ניסה להתאבד.

"בתור חובש קרבי היו לי תחבושות, ולמזלי הייתי מצויד גם בערכת עירוי, אותה קיבלתי רק בזכות ההתעקשות שלי - היה מי שסבר שהיא לא חיונית. חבשתי אותו במהרה, הרכבתי לו את הערכה על היד, ומיד לאחר מכן הזמנתי אמבולנס. משם הוא נלקח לבית–החולים סורוקה בבאר שבע".

שמחתי שלא מת

בשעה 23:00 בלילה החל צוות רפואי לטפל בחייל הפצוע בבית–החולים.

לחובש הצעיר הם סיפרו מאוחר יותר שרק הודות לעירוי שביצע ניצלו חיי החייל. אם לא היית פועל כך, אמרו לו, הוא כבר לא היה בין החיים. "ההרגשה שלי באותו רגע הייתה טובה מאוד", מספר בחיוך גאנם. "הייתה לי אמנם היכרות שטחית בלבד  עם החייל, אבל שמחתי מאוד שהוא נותר חי ולא מת באופן הזה.

"היום אני לא בקשר הדוק עם הבחור שהצלתי, אבל אני יודע שהוא מתגורר בג'וליס. הפנים שלו התעוותו בעקבות התקרית, והעיניים שלו לא נמצאות בקו ישר - אבל הוא עובד ומתפקד.

"מעט אחרי המקרה סיפרו לי ביחידה שנבחרתי לקבל תעודת הוקרה, ובטקס יום העצמאות שנערך לאחר מכן זכיתי למחווה מרגשת אף יותר.

"מפקד פד"ם דאז, האלוף צבי זמיר ז"ל, הזמין אותי לטקס רשמי וחגיגי מאוד ברמלה - שם העניק לי צל"ש. שמחתי מאוד לקבל את ההערכה הזאת, ואני זוכר גם את פרצי השמחה של בני המשפחה שלי ושל חבריי.

"לאחר מכן השתחררתי והתחלתי לחפש עבודה. במקום אליו רציתי להתקבל במשרד האוצר סירבו לראיין אותי, בטענה שאין להם תקנים. פניתי ליחידה להכוונת חיילים במשרד הביטחון וסיפרתי על המקרה, ושם כתבו לי מכתב שהסדיר את העניינים.

"עבדתי 30 שנה בתחום הפיננסי, אחריהן הייתי צריך לפרוש כדי להתפנות לתפקיד השיח'. כיום אני איש הדת בעדה - זה כנראה כבר עניין תורשתי אצלנו במשפחה.

"הפכתי להיות אדם דתי זמן קצר לפני השחרור, והדבר עזר לי מאוד. האם פחדתי אי פעם בצבא? לא, מסיבה פשוטה - האמנתי. מבחינת הדרוזים, מה שאלוהים רוצה הוא נותן, והכול מתקבל בהבנה. זו גם הסיבה שרבים מאיתנו משרתים ביחידות קרביות.

"אחרי השחרור המשכתי לעשות מילואים כחובש במשך עשר שנים באזור כנען בצפת, ובמהלך מלחמת יום הכיפורים הייתי חלק מכוח עתודה בצפון הארץ.

"חשוב להבין שהנאמנות שלנו, בני העדה הדרוזית, למדינת ישראל היא ללא סייגים. כשבני נוער פונים אליי, אני מעודד אותם להצטרף לשורות הלוחמים בצה"ל. מעבר לתרומה למדינה, אני מאמין שהצבא טוב לנו - נכנסים לשם ילדים ויוצאים משם גברים.

"מה שכן, היום המדינה כבר לא מעריכה אותנו כראוי. אני לא יודע מה הסיבה לכך, אבל הפסיקו לספק לנו משרות ביטחונית, וגם בוגרי העדה ששירתו ביחידות כמו 8200 נתקלים במסכת קשיים בקבלה לעבודות השונות. 

"כשאנחנו על מדים אנחנו מרגישים שווים - אבל אנחנו מצפים שכך יהיה גם באזרחות. אנחנו לא רוצים וגם לא יודעים לעשות מהומות, להשתולל ולצעוק כשמגיע לנו. האופי שלנו הוא פשרן ואנו מאמינים בדרך הנעימה לפתרון אי–הבנות".