התחבקנו והוא אמר לי: 'מיקי, תאמין לי אתה מטומטם'

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 1 במארס 2012
מיכאל צוברי 2012

מיכאל צוברי 2012


במלחמת יום הכיפורים הותקפה משאית תחמושת שהוביל רס"ר (מיל') מיכאל צוברי, אך הוא לא נטש אותה # על גילוי רוח התנדבות וקור רוח, קיבל צל"ש מפקד אגד ארטילרי



אתה נוסע במהירות עצומה על משאית באזור חולי, כאשר שני מטוסי קרב חגים מעליך ומנסים לחסל אותך בצרורות ירי. הסצנה הזו, אף על פי שניתן לדמיין שנלקחה מתוך סרט פעולה כלשהו, היא בעצם סיפורו של רס"ר (מיל') מיכאל צוברי במלחמת יום הכיפורים.

במסגרת שירותו בגדוד "שפיפון" של חיל התותחנים, נהג צוברי על משאית כבדה שהובילה תחמושת וציוד חיוני נוסף באזורי הלחימה בסיני מול כוחות הצבא המצרי. באחת מנסיעותיו בשבוע הראשון למלחמה, כשהוא חוגג בקושי שנה על מדים, הותקפה משאיתו על ידי מטוסי קרב מצריים.

“למרות שקיבלתי פקודה לנטוש את המשאית החלטתי להמשיך בנסיעה", אומר היום רס"ר (מיל') צוברי. “ידעתי שהצעד ההגיוני הוא לעזוב הכול, לברוח מהמטוסים ולהתחפר, אבל לא הייתי מסוגל לחיות עם התחושה שנטשתי, שוויתרתי – ואת המסר הזה נצרתי איתי להמשך החיים".

בזכות החלטתו האמיצה של צוברי, קיבל הצוות שלו את התחמושת לה נזקק להמשך הקרבות.

במעשיו גילה צוברי, אז רב"ט, רוח התנדבות וקור רוח, ובהתנהגותו הוא העלה את המורל בקרב צוותי התותחים. על כך הוענק לו צל"ש מידי מפקד אגד ארטילרי “כידון" של עוצבת סיני.

לא התחשבנתי

רס"ר (מיל') צוברי התגייס כשנה לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים. כמי שלא סיים 12 שנות לימוד, הוא ראה בעלייה על מדים פתח לתקופה חדשה והבטיח לעצמו שכאן הוא ייתן הכול.

“בתחילת השירות שימשתי נהג סמח"ט ומח"ט, ובהמשך עברתי קורס והוכשרתי לנהוג על משאיות כבדות", מספר  צוברי. “ביום הראשון של מלחמת יום הכיפורים שהינו במחנה טסה, שהיה ממוקם בחצי האי סיני. הכינו אותנו מראש לכך שאנחנו נכנסים לתוך מלחמה ולא לאירוע קטן. בגדוד היו ארבע סוללות, ואני צוותי לאחת מהן בתפקיד נהג תחמושת והובלתי פגזים, קנים וציוד לחימה נוסף.

“המסלול שעליו נעתי במהלך המלחמה, במשאית הריו הענקית שלי, התחיל במחנה טסה והוביל אל היישוב רומני, ששוכן 37 קילומטרים מזרחית לתעלת סואץ. מדי יום הייתי מבצע מספר רב של נסיעות כדי לספק תחמושת לסוללה שלי, הלוא בלי תחמושת אי־אפשר לעשות דבר.

“באחד מימי השבוע הראשון למלחמה, הגיע אליי מפקד הפלוגה וביקש ממני לנסוע עם הקשר שלו להביא תחמושת ממחנה רומני. הוא סיפר לי שזו נסיעה דחופה, כי מלאי התחמושת אזל וצריך לחדש את ההתקפות במהירות.

“בדרך חזרה ממחנה רומני, כשהמשאית כבר עמוסה בהמון פגזים וציוד לחימה רב, עליתי על ציר בלוזה־בודפשט. בהפתעה מוחלטת, התחלתי לשמוע צלילים צורמים מאוד. הרעש לא חדל, והאטתי את קצב הנסיעה. אחרי מספר שניות כבר ראיתי שני מטוסי מיג מצריים חגים מעליי. לא ידעתי מה לעשות אז עליתי בקשר מול המ"פ שהורה לי ולקשר לנטוש את המשאית במהירות. המ"פ הסביר שהמשאית עמוסה בתחמושת מסוכנת, ולכן כל פגיעה קלה עלולה להעיף אותנו באוויר.

“עצרתי את המשאית והקשר ירד במהירות עם מכשיר הקשר שהוא נשא עליו, והתחפר באיזו גומחה שהוא מצא. אני, למרות שכיבדתי את המ"פ, החלטתי לא להקשיב לפקודה שלו, והמשכתי בנסיעה מהירה בחזרה לסוללה. למה עשיתי את זה? עניין של אומץ, אני חושב. אני פייטר כזה מטבעי, ואז עוד הייתי צעיר - אמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות יקרה.

“פתאום, בדהירה שלי אל החבר'ה, שמעתי צרורות ירי שנורו מהמטוסים המצריים. למרות הכול, המשכתי בנסיעה רגילה עד כמה שניתן. לא התחשבנתי על שום דבר. אחרי הצרורות הראשונים המטוסים עשו גיחה נוספת לכיווני בחזור, ירו צרור אחרון והמשיכו הלאה.

"כשראיתי שהם כבר לא חגים מעליי, עצרתי את המשאית כדי לבדוק מה מצבה, וגיליתי שהצמיגים האחוריים התפנצ'רו והחלו להתלקח.

“לא הספקתי לבדוק אם יש פגיעות נוספות במשאית, אבל החלטתי להמשיך בנסיעה על הג'נטים - פשוט לא הייתי מסוגל לנטוש את המשימה שהטילו עליי. הגעתי בדרך לא דרך אל העמדה של הסוללה, אבל לפחות הצלחתי לצייד אותנו בתחמושת, שהייתה חיונית מאוד בהמשך הקרבות בזירה הזו מול המצרים.

“כאשר המ"פ ראה אותי הוא רץ לעברי. התחבקנו והוא אמר לי: ‘מיקי, תאמין לי אתה מטומטם'. מספיק שכדור אחד היה פוגע בפגז והייתי נהרג במקום. ידעתי את זה גם אז, אבל העובדה הזו לא גרמה לי לסגת מביצוע המשימה שקיבלתי".

מאה אחוז מעצמי

כשצוברי מספר על השירות הצבאי שלו, עם החברים התומכים וההווי של התותחנים, הוא נראה שוב כטירון מורעל. “גם אם הייתי מגיע פעם בשלושה שבועות הביתה, לא הייתי ממורמר מכך, להפך אפילו", הוא מודה היום. “למרות שבאופי שלי אני די ברדקיסט, לא היה לי אפילו יום אחד דפוק. המסגרת הצבאית זכורה לי מאוד לטובה. זו הייתה תקופה נפלאה עבורי, ועד היום אני בקשר עם מספר חברים מאז.

“אחרי התקרית המשכתי באותו תפקיד והייתה תקופה מעניינת. לקראת סוף המלחמה קיבלתי תפקיד צ'ופר ושימשתי כנהג המ"פ בעורף.

“בתום המלחמה נערכה ישיבה של ועדת הצל"שים. הוחלט להעניק לי תעודה מטעם מפקד האגד הארטילרי אליו היינו כפופים בימי המלחמה. ההורים שלי הוטסו, בדומה לבני משפחה של מקבלי צל"שים נוספים, לרפידים ושם נערך טקס חגיגי. הם היו גאים מאוד, והחיוך לא מש מהפנים שלהם הרבה זמן. גם אני הרגשתי טוב מאוד, משום שידעתי שביצעתי את המשימה שלי בכל מחיר, שלא עניין אותי מה יהיו ההשלכות.

“התקרית הזו הוכיחה לי שאני מסוגל לתפקד היטב תחת לחץ וגם כשאני נתון בסכנה, ודרבנה אותי לחיות את החיים במלואם ולקחת הזדמנויות.

“אני משתדל לאורך כל חיי לתת כמה שאני יכול. לא מזמן, באמצע חודש פברואר, הוזכר בכל מהדורות החדשות המקרה הטרגי בו פעוטה נספתה בדירת מגורים בבניין בראש העין, כתוצאה משריפה שפרצה במקום בשעות הלילה. אני מתגורר בבניין סמוך לבית המשפחה הזו, והייתי מהראשונים שהבחינו בהתלקחות. בלי לחשוב שנייה, רצתי הכי מהר שאני יכול ועזרתי לחלץ את בני המשפחה. הייתי עם עוד מספר אנשים, אך למרבה הצער, המאמצים שלנו להציל את הפעוטה נכשלו.

“המסר שלי הוא שאני נותן מאה אחוז מעצמי לכל משימה - וכך, גם אם לא הצלחתי, אני יודע בוודאות שלא אני אשם כי עשיתי כל מה שניתן. אני כבר לא בחור צעיר אבל עד היום אני מוכן להקריב את עצמי למען הזולת כדי לעזור להמשך הקיום שלנו פה במדינה. זה החינוך שעליו גדלתי ושאותו הורשתי גם לילדים שלי".


attachment 1.3.2012-s.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה