מחלצים לאחור

היפנים, אם ירצו יום אחד לתבוע את כבודם על הטעות שנפלה בשם "החווה הסינית", שנקראה כך על שם כתובות ביפנית במתחם בגזרת תעלת סואץ - יוכלו לעשות זאת עם מונח נוסף מארצם שדבק באותו קרב: הראשומון. המושג, שנלקח מסרט הקולנוע הקלאסי בשם זה, נועד לתאר אירוע שמגובש מתוך מספר עדויות סותרות. לא בכדי הייתה זו גם כותרת המשנה לסרט תיעודי רב השפעה שעסק בקרב המיתולוגי ממלחמת יום הכיפורים.

אולי זה אך טבעי שקרב, שהוא אירוע מטלטל ומתעתע, יוליד אצל החווים אותו זיכרונות שונים ואף סותרים, ואולי הדבר נכון אפילו בקרב אנשים שבילו את השעות ההן ממש באותו הנגמ"ש. "רק אחרי הכול ידענו שזאת גבעת הפצועים, ושזו החווה הסינית, וששם היה כוח, ושפה היה כוח ושם עוד כוח", אומר רס"ר (מיל') שאול לוי (66), היום מנכ"ל המועצה האזורית רמת נגב ואז, באוקטובר 73', צנחן בחטיבת המילואים חוד החנית. "אבל בזמן האירוע עצמו נכנסנו פעם אחת, רצנו מהר, לא מצאנו, חזרנו. בגדול, אני אומר שההתנהגות שלי הייתה מאוד... נקרא לזה אוטומטית, לא עם יותר מדי מחשבה - יצאנו ונכנסנו, יצאנו ונכנסנו".

השבוע קיבלו לוי ועוד חמישה מחבריו, חיילי  מילואים וביניהם קצינים, תעודות הערכה מיוחדות על פעולה נועזת שבה חילצו את סא"ל (מיל') גורי ששון, צנחן פצוע מגדוד 890 שנפגע במהלך קרב החווה הסינית. הקרב במלחמת יום הכיפורים, שנועד לסייע בצליחת תעלת סואץ, גבה את חייהם של עשרות רבות של לוחמים ונצרב כאירוע טראומטי בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. לקראת הטקס, שנערך כמעט 40 שנה אחרי הקרב ההוא, נפגשו השבעה - המחלצים והמחולץ - כדי להעלות זיכרונות, להשלים פערים וגם לשתות קצת בירה.

מגיע לחבר'ה האלה

המלחמה ב־73' לא הייתה האחרונה שניהלו הלוחמים. בארבע השנים האחרונות עמל רס"ר (מיל') עוזי בן־צבי (63), אחד מששת המחלצים, להביא את הסיפור שלהם לתודעה הציבורית. "לפני ארבע שנים ישבנו גורי, אני ונתק'ה ניר, שהיה מח"ט 217 במלחמה, עם אביגדור קהלני והתייעצנו איתו איך בעצם לוקחים את הסיפור הזה ועושים איתו משהו", אומר בן־צבי. אחרי ששמע את הסיפור, העביר קהלני את בקשתם למדור עיטורים במטכ"ל. אלא ששם עברו ארבע שנים ארוכות, הרבה קילוגרמים של חומרים ועדויות ובקשות חוזרות ונשנות - עד שלבסוף זכו השישה בהכרה לה חיכו בדמות תעודת הערכה מהרמטכ"ל שהעניק להם מפקד פיקוד הדרום, האלוף טל רוסו, בטקס שנערך ביום שלישי האחרון.

רס"ן (מיל') יקי חץ (66), אז מ"מ בחטיבת הצנחנים במילואים 55, מכה על חטא על כך שבתחקירי הקרב שבוצעו לאחר המלחמה, לא דיווח על הסיפור כאירוע חריג. "עשיתי טעות אז, מגיע לחבר'ה האלה", הוא אומר על האחרים מבלי לכלול גם את עצמו. "הם בהחלט הסתכנו עד מוות פעם ועוד פעם ועוד פעם. כשאתה מסתכל על פעולות דומות שנעשו, אנשים כן קיבלו הערכה, והפעולה הזו היא בהחלט יוצאת דופן".

בימים שלפני הטקס שבו יוענקו להם תעודות ההערכה המיוחדת על מעשיהם לפני כמעט ארבעה עשורים, מרשים לעצמם הלוחמים במילואים לספר את סיפורם. חץ הוא זה שפותח. "אני אתן לכם את התמונה המלאה", הוא אומר לחבריו. "מה שבעצם קרה זה שמהבוקר אני שומע קריאות לעזרה בקשר, ובאיזשהו שלב גם פונים אליי ומבקשים ממני לסייע בחילוץ הפצועים".

הכוח של חץ, שכלל עוד שלושה מילואימניקים מהמחלקה שלו ושניים מפלוגת הנגמ"שים החטיבתית, הוצב באזור על מנת להיות בחזית כוח צליחת התעלה. משימתו שונתה כאשר נשלח לסייע בחילוץ פצועים מגדוד 890 שרוכזו על גבעה שכונתה "גבעת הפצועים", אף על פי שרוב דייריה כבר לא היו בחיים. הם המתינו שעות ארוכות עד שהגיעה הקריאה. "היינו בהאזנה כל הזמן, ואז אני שומע את אחד מהטנקיסטים מדווח למ"מ שלו שהוא רואה מישהו מהגופות זז", הוא אומר.

אותו טנקיסט ראה את ששון, שיושב עכשיו ומקשיב לחץ בריכוז. "ממש באותן דקות הודיעו שהצליחה לא תתבצע באותו יום, ושהיא נדחית למחר. אמרתי לעצמי: 'או־קיי, אם יש זמן אז ננסה לחלץ את הפצוע הזה'. פגשתי את איציק מרדכי (מג"ד 890 דאז, א"א), שאלתי אותו מה קורה והוא אמר לי שחילצו את כל הפצועים - צריך לזכור שהם היו עם משהו כמו שניים וחצי מכשירי קשר. אמרתי לו: 'תשמע, אני שמעתי שנשאר כנראה עוד אחד. אני אנסה להיכנס ולחלץ אותו', והוא רק אמר לי 'אם אתה תיכנס אתה תיהרג'".

את תגובתו של מרדכי אפשר להבין על רקע שעות הלחימה הקשות שעבר הגדוד בפיקודו עם כניסתו למתחם החווה, שם חיכה לו מארב מצרי. רק באותו בוקר של ה־17 בחודש, נשרפו חמישה טנקים ושני נגמ"שים במהלך ניסיון החילוץ. "היום, בעיניים של מפקד, אני הייתי מאוד מהסס להגיד למישהו להיכנס", מודה חץ. "ראיתי שליד הגופות יש לי איזה 300 מטר, ראיתי את המחפורות של המצרים ואמרתי לעצמי שאם אני רץ את ה־300 מטר האלה, אנחנו נמות. כיוון שראיתי פעמיים כניסות של נגמ"שים למתחם, חשבתי אולי להיכנס עם נגמ"ש. ואז קראתי לשאולי", הוא מסיים ומעביר את רשות הדיבור ללוי, שעזב את הסיפור באמצע כדי לענות לשיחת טלפון. "יאללה, פעם ב־40 שנה אתה לא יכול לסגור טלפון?" מטיח בו חץ. "עכשיו מגיעים לקטע שלנו, עכשיו תגיד לי מה אתה זוכר, אם אתה זוכר בכלל".

יש פצוע, אז נכנסים

"אין לי תעודה, אבל נוח לי תמיד להגיד שאני בהלם קרב ואני לא זוכר כלום", מבהיר מראש לוי. "יכול להיות שחלק מהחוויות זה כמו ראשומון. אנחנו היינו באותו נגמ"ש, ביצענו אותה משימה וכל אחד ראה את זה אחרת, כל אחד חווה את זה אחרת. אני הייתי כל כך מרוכז במשימה, למשל, שלא זכרתי שירו עלינו - לא הרגשתי, ולפי כל העדויות שלכם ירו עלינו. הדבר היחיד שאני זוכר באופן מאוד חי, תוך כדי נסיעה, זה שיש עשרות חוטים. אנחנו עולים על חוטים, חוטים, חוטים, ואז אמרו לי שאלה היו החוטים של הסאגרים", אומר לוי, מתכוון לתיל שמחבר בין המשגר לטיל. "מה שאני זוכר זה שההתנהגות של יקי לאורך כל המלחמה הייתה אחרת לגמרי מהתנהגות, נגיד, של מלחמה ראשונה". השניים, שמכירים זה את זה שנים, היו חברים לנשק עוד במלחמת ששת הימים, בה השתתפו בעוד קרב מיתולוגי - על גבעת התחמושת. שם, כחייל פשוט במילואים, זכה חץ בעיטור העוז, ואחרי המלחמה התקדם בחטיבת המילואים כקצין. "אני חושב שהיה לי אמון בו - לא שאלתי יותר מדי שאלות. הוא אמר שיש פצוע, אז נכנסים", אומר לוי בפשטות.

לוי מסיים, ובן־צבי וסרן (מיל') ידידיה פינסקי (61), שני השריונרים בחבורה שנסעה בנגמ"ש המחלץ, מתפנים להציג את האירוע מהצד שלהם. "אנחנו היינו חלק מפלוגת הנגמ"שים של חטיבה 460. גייסו אותנו למלחמה כשאנחנו נוסעים על זחלים מאזור קריית מלאכי משעות הצהריים ועד ארבע בבוקר, כשהגענו לשטח הכינוס בקטיה. אתה זוכר שעצרנו לאכול המבורגרים?" שואל בן־צבי את פינסקי בחיוך, אבל ששון, המחולץ, מתפרץ לשיחה: "באמצע המלחמה היה לו זמן לעצור לאכול המבורגר", הוא תוהה. "לא, אכלנו בשק"ם של אל עריש, מה אתה רוצה?" משיב לו בן־צבי בפליאה. "אם לא היית אוכל המבורגר אולי היית נכנס יותר מוקדם", מטיח בו ששון בטון מבודח. הם חוזרים אל אותו רגע, אל אותו נגמ"ש שבו יושבים ארבעה צנחנים ושני שריונרים, שמתכוננים לחלץ את ששון.

"בנוסף לכל הדברים האחרים", אומר בן־צבי, "לי אישית היה קשה עם זה שנכנסנו לקרב הזה ולתחושה שאנחנו הולכים למות עם אנשים שההיכרות שלנו היא בת חמישה־שישה ימים, בקושי מכירים אתכם", הוא אומר על הצנחנים המילואימניקים. "כחייל שהיה בצוות קרב בשירות הסדיר, פתאום אתה מרגיש שאתה עם אנשים שאתה לא מכיר במלחמה שעשויה להביא למותך. זה די בעייתי, וזה היה הבדל ענק בינינו לביניכם".

היום בן־צבי מרשה לעצמו לספר שלא חשב שיחזרו ממשימת החילוץ בחיים. "אני רוצה להגיד לך", הוא פונה אל חץ, "שאני הייתי משוכנע ב־100 אחוז, לא היה לי שום ספק שאנחנו הולכים למות. הבן־אדם הזה אומר אתם נכנסים, ואני, כאיש שריון, מסתכל ואני רואה את השטח הזה, שטח בגודל של חצי תל אביב ואני אומר: 'אנחנו הולכים כאן עם הנגמ"ש המזורגג שלנו מהאלומיניום ואנחנו בליינד חוטפים'. לא היה לי לרגע שום ספק שזאת משימת התאבדות מוחלטת".

חץ, שתיאם את המפגש והצליח להביא את המעוטרים הטריים מכל קצוות הארץ ואפילו משירות מילואים אל אתר יד לשריון בלטרון, מנסה "לחלץ" עדויות משלושת האחרים - סמ"ר (מיל') מנחם רביד (68), סמל (מיל') איתמר בריל (68) ופינסקי השריונר - שנוטים פחות לדברנות. "אני לא יכול להוסיף שום דבר", מודה רביד, "בשבילנו זה היה עוד יום שעשינו את העבודה. הפעולה עסקה בחילוץ פצועים אז עשינו את מה שנדרש. ברור שהיה פחד גדול אבל לא היה שום היסוס - קיבלנו את ההוראות, זה מה שעושים". "אני חייב להגיד לכם משהו על ידידיה", אומר בן־צבי כשמגיע תורו של פינסקי להיות מתוחקר. "שאלתי אותו פעם מי עוד היה איתנו בנגמ"ש, אז הוא הסתכל עליי ואמר: 'רק אני ואתה', ואז הבנתי שבאירוע כזה כל אחד זוכר רק את מה שהוא ראה: אני יושב בתא הנהג עם הראש בחוץ ורואה רק את מה שלפניי - את ידידיה, שכל הזמן זורק עליי תרמילים". "אני זוכר שיריתי כמו מטורף", מאשר פינסקי. "אני חושב שיריתי איזה 100 כדורים בלחיצה אחת, לא עזבתי את ההדק. יריתי מעל גבעת הפצועים, ראיתי דמויות כאלה והורדתי להן את הראשים. יריתי כל כך הרבה עד שהקנה של המקלע היה אדום".

חוויה מתקנת

בנקודה הזו, מתחברים המחלצים אל המחולץ. עכשיו מגיע תורו של ששון, ה"קליינט", לדבר. הוא נתקף התרגשות. "זה לא קורה לי בדרך כלל", הוא מתנצל. "תשתה בירה", מציע לו חץ, אבל ששון מסתפק במים. "בוא נחלק את אותו יום לשניים", הוא מתעשת מהר ומתחיל. "לפני הכניסה שלכם ואחרי הכניסה שלכם. אני נפצעתי, ותאמינו לי שלראות את עצמי עם כל הבטן המרוטשת, כל האיברים בחוץ זה באמת לא נעים וגם קשה", אומר ששון למחלצים. "ולשכב בשטח שעה, שעה וחצי, שעתיים, שלוש שעות, חמש שעות - אני לא יודע מאיפה היה לי את כוח הרצון.

"כשאתה שוכב בשטח ורואה את החברים שלך, אחד בלי רגל והשני פצוע גם כן ואתה מדבר איתם - זה לקח שעתיים עד שאחד מהם החזיר את נשמתו - ואתה מדבר ומדבר ומדבר, ואתם לא יודעים איזה שטויות אנחנו דיברנו, רק כדי לשמור כמה שאפשר על ערנות וצלילות, כי היינו בטוחים שאוטוטו באים לחלץ אותנו. 30 שנה לא ידעתי את האמת לאמיתה", מספר ששון. "30 שנה עד לאותו יום שבו שודר הסרט 'החווה הסינית - ראשומון'. רק אז הבנתי, אנשים אזרו אומץ לספר לי שגדוד 890 בשעה עשר בבוקר כבר עשה מסדר בוקר, אז כוס אמו! מי אמור לחלץ אותי אם הגדוד היה שם? רק אז נפל לי האסימון", אומר ששון, שסבור כי מפקדי הגדוד, בעוד שחילקו לעצמם ולפקודיהם צל"שים, ידעו על הפצועים שהותירו מאחור.

ששון נזכר ברגע שבו ראה את הנגמ"ש המחלץ וזחל בכל כוחו כדי להגיע אליו. "לא הייתה לי תחושה של זמן ומרחק, הוצאתי חוטר מאחת הגופות שהיו לידי, תקעתי אותו בחול ודחפתי את עצמי. הצלחתי לזחול 30־40 מטר, ואז אני רואה שמישהו יורד מהנגמ"ש ועובר אחד־אחד ובשיא הכוחות שלי צעקתי. כשראיתי את הנגמ"ש מתרחק, הבנתי שהסוף שלי מגיע".

אבל המחלצים חזרו עם הנגמ"ש שוב, בפעם השלישית. "פתאום ראיתי את הנגמ"ש לידי והרגשתי שתופסים אותי בידיים וברגליים כמו איזה שק תפוחי אדמה. קיבינימט!" הוא מקלל. "סורי", משיב רביד. "כשלקחנו אותו ממש כאב לי הלב", מודה חץ. "הוא היה כזה פצוע והעפנו אותו". "אה, כאב לך הלב?" תובע ששון, "כאב לך?!" ורביד חוזר ומבטיח: "בפעם הבאה נשתדל יותר".

אבל על אף הכאב באותה הכנסה אל פנים הנגמ"ש, יש אחד שהחוויה דווקא ריככה עבורו את הזיכרון מאותו קרב. "יקי הזכיר את גבעת התחמושת כקרב הראשון", אומר לוי, "והסיפור שלי מהקרב הוא מאוד מתסכל, כי נפצעתי בגבעת התחמושת. עד היום מדברים על משולש האש שבו הלכה כיתה שלמה, ומכל הכיתה רק אני נשארתי. הייתי פצוע, לא ידעתי איפה כולם - זו הרגשה מאוד קשה, בעיקר של חוסר אונים. במובן הזה, מלחמת יום הכיפורים והקטע המיוחד הזה של החילוץ בשבילי - היו חוויה מתקנת", הוא אומר.

בניגוד לדעה הרווחת, על קרב גבעת התחמושת שנחשב לקרב הרואי, ועל קרב החווה הסינית שזכור כמיותר, בהיסטוריה האישית של לוי התהפכו התפקידים. "הרגשתי שהפעם אני תרמתי ויכולתי באמת לעשות את המעשה הנכון, ומאותו שלב בעצם מחקתי את מה שהיה קודם בגבעת התחמושת. הפעם נלחמנו אחרת".

אחרי שלוי מסיים, מבקש חץ לסכם בכמה מילים את הסיפור. "אנחנו הוכחנו דבקות במטרה, נחישות, רעות ואומץ לב תחת אש במשך עשרות דקות - והצלחנו להציל לוחם ישראלי פצוע", הוא אומר. "עוזי בן־צבי הוכיח דבקות במטרה ונחישות במשך עשרות שנים של איסוף שברי מידע, פרטים ועדויות, והצליח להוסיף את הסיפור המופלא הזה למורשת צה"ל. זו תמצית העניין".