"השארתי את הנשק בשדה המוקשים, אתה יכול להביא לי אותו?"
|
מנשה ימין 2012
במלחמת לבנון נכנס רס"ל (מיל') מנשה ימין, חובש בגולני, לשדה מוקשים, כדי לטפל בפצועים ולחלצם # על גילוי אומץ לב והקרבה עצמית, הוענק לו צל"ש מידי מפקד פיקוד הצפון
30 שנה חלפו מאז פרצה מלחמת לבנון הראשונה, אך זיכרונות האירועים אותם חווה רס"ל (מיל') מנשה ימין, מסרבים להרפות. כלוחם וחובש בגולני, הוא התעקש להיכנס אל תוך שדה מוקשים, כשהוא יודע היטב את הסכנה הטמונה בכך, במטרה לטפל בחבריו.
הטיפול בפצועים, עידודם וחילוצם, ארכו לילה שלם, במהלכו הוא נותר היחיד שלא נפצע באורח רציני בזירת התופת. "הרבה זמן התעסקתי במחשבה למה דווקא אני יצאתי שלם, ועד היום ממש אין לי הסבר", מודה ימין. "אני המום מזה שמוקש שהיה מטר ממני התפוצץ ואני, שהייתי מהחיילים ה'קלילים' של גולני, לא עפתי כמו כול מי שהיה שם. אילו הייתי צריך להיכנס היום לשדה מוקשים כדי לחלץ פצועים, אין לי ספק בכלל שהייתי עושה זאת. ברגע שאתה יודע שיש שם חיילים שלנו אתה לא יכול שלא להיכנס לעזור, במיוחד כשאתה חובש ואנשים סומכים עליך".
במעשהו גילה ימין אומץ לב והקרבה עצמית, ועל כך הוענק לו בתום המלחמה צל"ש מידי מפקד פיקוד הצפון, האלוף אמיר דרורי ז"ל.
לא פצוע אחד, שלושה
המתיחות מול מדינת הארזים שררה כבר עם גיוסו של ימין לגולני בשנת 1979. "לאורך התקופה הזו נורו קטיושות, וידענו שבשלב מסוים יגיע העימות, תגיע המלחמה", אומר היום ימין. "לפני פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, ערכנו מודלים רבים וידענו כיצד אנחנו אמורים להגיב ומה מצופה מאיתנו לעשות. חטיבת גולני פוצלה לשניים: כוח בהובלת המח"ט, תא"ל (מיל') ארוין לביא, וכוח נוסף של רא"ל (מיל') גבי אשכנזי, אז סמח"ט גולני. ההכנות שלנו נעשו עם גבי וסמכנו עליו לחלוטין.
"נכנסנו ללבנון דרך קיבוץ יפתח. לבנון היא ארץ יפהפייה, באמת מדהימה, והיום הראשון שלנו שם היה טיול. בהתחלה האו"מניקים ניסו לעצור אותנו בהרמות ידיים משעשעות, אבל אנחנו המשכנו כמובן בנסיעה על גבי נגמ"שים.
"כבר בהתחלה הלחיצה אותנו העובדה שהגענו אל היעדים כשירד החושך, כי זה נגד את המודלים לפיהם היינו אמורים לפעול באור יום. ביעדים הנמוכים, ממש מתחת לבופור, החלו פתאום לירות עלינו, ושם ראינו לראשונה כדורים חיים.
"ירדנו מהנגמ"שים ונכנסנו אל תוך התעלות. התאכזבנו כי לא חיכו לנו מחבלים - ההפצצות של חיל האוויר הישראלי ניקו את השטח. התקרבנו בחזרה אל הכלים, ואז שמענו שפלוגה אחרת של הגדוד מנהלת קרב קשה מול מחבלים שהתנקזו לתוך אחד המוצבים. בתוך כך הגיעו ידיעות ראשונות על חומרת המצב - המג"ד נפצע והקשר שלו נהרג.
"מי שהיה הסמג"ד שלנו, תא"ל (מיל') שוקי שחרור, הוביל אותנו למקום בו לחמה הפלוגה האחרת. כשהגענו לשם כבר ראיתי גופות של מחבלים בתוך התעלות, והבנתי שגם יש המון פצועים. אני שימשתי כחובש בפלוגה ב', אבל חובש בגולני הוא קודם כול לוחם. בזמן שירו עלינו, שכבתי לצד שני חבריי לחוליה ונורא אהבתי את הלחימה.
"כעבור כשעה שמעתי את גבי מדבר עם שוקי, ואומר לו שיש חבר'ה שנכנסו לתוך שדה מוקשים ושצריך להתחיל לחלץ אותם. אמרתי מיד שאני נכנס. גבי שאל 'מי זה?' ואמרתי לו 'מנשה, מפלוגה ב''. הוא השיב 'בסדר גמור'.
"נכנסתי יחד עם חברי תמיר פיינשטיין, שהיה חבלן. הסתבר לנו כבר בהתחלה שלא היה שם פצוע אחד, כפי שהעריכו, אלא שלושה. הייתה עלטה מוחלטת, והשעה הייתה קרוב לחצות. לא הייתה איזושהי חשיבה אם להיכנס או לא – כשידענו שיש שם חיילים, מיד רצינו להגיע לשם.
"תמיר היה מלא ראבק וגם אני. הוא הוציא מהאפוד פנס, והחל לסרוק את השטח. פתאום הוא נעצר, והסביר לי איפה יש מוקשים ואיך להיזהר לא להפעיל אותם. הגעתי לפצוע הראשון, מ"מ צעיר בשם שאנן, שרדף אחרי מחבלים ועלה ראשון על מוקש. נקטעה לו רגל והוא לא חדל לדמם. הוא הסתכל עליי ואמר: 'קודם כול טפל בחיילים, ואחרי זה תבוא אליי'. הייתי בהלם, חשבתי שהוא משוגע. הוא כמעט מת מאיבוד דם".
עוד מוקש, עוד טרגדיה
אחרי הטיפול הראשוני שהעניק לקצין הצעיר, מיהר ימין לסייע לשני הפצועים הנוספים שהיו שרועים במקום כשרגליהם קטועות. "הייתי באטרף כבר, והדלקתי פנס למרות שצעקו עליי, אבל כשראיתי שבאמת יורים עלינו בגלל האור כיביתי אותו מיד", מתאר ימין. "רב"ט יורם גנץ ז"ל, חובש מחלקתי, ביקש מתמיר שיכניס גם אותו כדי שיעזור לי לטפל בפצועים, והוא אכן נכנס. מעט אחר כך התפוצץ לידי מוקש ושמעתי את תמיר צועק 'אני לא רואה'. הייתי בטוח שהוא עלה עליו, אבל הוא אמר לי 'מה פתאום, אני חושב שזה יורם'.
"זרקתי לעברו חוסם עורקים כי הייתי מצויד היטב. יורם הרגיע אותנו שזה כולה מוקש, וחשבנו בהתחלה שלא קרה לו כלום. אבל אז הגעתי אליו וקיבלתי את השוק של החיים - בזמן שיורם התכופף לטפל בפצוע הוא הפעיל מוקש עם הברך, ושתי רגליו נקטעו. עמדתי שם, ובאמת לא היה לי מה לעשות.
"ידעתי שחייבים להוציא אותו מהר, אז הכנסנו אלונקה. בזמן שסחבו אותו עליה אחד הנושאים הפעיל עוד מוקש, והאלונקה עפה לשמים. אחרי דקה יורם נהרג. בשלב הזה היחיד שיצא משדה המוקשים שלם, פרט לכמה רסיסים בידיים וברגליים, היה אני.
"השעה הייתה בערך שתיים לפנות בוקר. הקרבות עם המחבלים הסתיימו, אבל היה צורך לפנות את הפצועים שנותרו בשדה. התחוללה מהומה. רצינו לסיים הכול וכמה שיותר מהר, אבל כל מי שנכנס הפעיל עוד מוקש חטף - מוקשים צרפתיים כאלו קטנים וארורים. כל פעם נפצע עוד מישהו, טרגדיה.
“זה נגמר רק בבוקר, כאשר הוחלט להכניס לשם טנק מרכבה שהגיע עם הכבש שלו עד לפצועים והעמיס אותם פנימה. כשיצאנו סופית משדה המוקשים תמיר הסתכל עליי ואמר שאתן לו מורפיום, ואז ברגע סוריאליסטי, הוא ביקש ממני עוד טובה: ‘השארתי את הנשק בשדה המוקשים, אתה יכול להביא לי אותו?'
“בהמשך נכנס לשם טנק נוסף ודרס את כל הציוד שהשארנו. אני המשכתי בינתיים בלחימה בבופור ובג'בל ברוך עד להפסקת האש. כעבור ארבעה ימים בערך ירו עלינו מסוקי קרב טילים, וזה היה הזוי. הטיל הראשון פגע בתאג"ד, דבר שנגד את אמנת ז'נבה כמובן, והצוות הרפואי שלנו נפגע שם. היה טירוף - פה לחימה, שם מטענים, וכל הזמן ממשיכים להפגיז אותנו.
“לאחר מכן השתחררתי מצה"ל, וקיבלתי צו שזימן אותי לוועדת צל"שים בתל אביב. כל דבר עניין את הוועדה - מה קרה בכל רגע נתון, מה עף עליך, ומי היה שם. היה לי נורא חשוב שהחובש יורם יקבל צל"ש, והייתי בטוח לאורך כל הזמן שהעדות שאני נותן היא עבורו. ואז הוחלט שאני אקבל צל"ש. התגובה שלי? אדישות נוראה. חשבתי שזה מגיע באמת להרבה – לכל מי שהיה שם, זה שאני יצאתי שלם זה באמת לא הנושא.
“טקס קבלת הצל"ש היה עצוב מאוד. אנחנו לא עוזבים את ההורים של יורם עד היום. אין דבר כזה יום זיכרון שאנחנו לא נהיה שם איתם.
“לוקח זמן לחזור לשגרה. לא ישנתי הרבה חודשים, כמעט שנים. אני יכול ללכת ברחוב ולהריח ריחות שמזכירים לי את הפיצוץ ההוא, ואני עדיין משחזר כל הזמן: ‘אם היינו עושים כך וכך, אולי זה היה שונה'. המחשבות לא מרפות, זה מטורף. אולי לא הייתי צריך לתת לו להיכנס ואולי כן.
“כשאתה מדבר עם אנשי מקצוע, הם אומרים לך שאין דבר כזה ‘הזמן עוזר'. אין לי ספק שכשאני יושב עם תמיר, אנשים בשוק מהשיחות בינינו. הדברים שראינו ועשינו אולי גורמים לנו לאדישות. מאז אני תמיד נוהג לומר ‘קטן עלינו' על כל דבר. אני לא יודע אם זה טוב.
“הבנים שלי המשיכו בדרך של שירות קרבי ומשמעותי מאוד, וכמובן שאני מאוד מבסוט מכך. הבן הבכור שלי שירת כמ"מ בגולני, ובן נוסף שלי משרת היום ביחידה מבצעית מסווגת, ורק ביום העצמאות האחרון הוא קיבל אות הצטיינות מהנשיא. הסיפורים מחלחלים, אם ארצה או לא, ואני מאוד גאה בהם".