הייתי היחיד שיכול להשיב אש יעילה נגד האויב, וכך עשיתי

רועי עמוס אתר הגבורה, במחנה 14 ביוני 2012
פנחס ברג ב 1967

פנחס ברג ב 1967


בתקופת "המלחמה על המים", נותר סמ"ר (מיל') פנחס ברג לבדו בתקרית מול הסורים - אך המשיך להילחם ואף סייע לפצועים # על כך הוענק לו צל"ש מידי אלוף פצ"ן



סמ"ר (מיל') פנחס (פייבל) ברג הוא מהלוחמים הבודדים שיכולים להעיד באמת ובתמים כי ניצבו לבדם מול פני האויב. חרף העובדה שהוא יחיד מול רבים, שהתחמושת ברשותו כמעט אזלה לחלוטין, ושהסיכויים שלו לשרוד את אש התופת הסורית היו כמעט אפסיים - המשיך ברג להשיב אש.

הייתה זו תקופת “המלחמה על המים", שקדמה למלחמת ששת הימים, והתאפיינה בתקריות חוזרות ונשנות מול הסורים.

באחת התקריות שימש ברג, אז רב"ט, חבר בצוות תותח שהוצב בעמדת אש קדמית בגזרת נוטרה. כבר בתחילת הקרבות הלוחם הצעיר שיתק בצורה יעילה שלוש עמדות אויב, ובהמשך, כאשר נפצע מפקד הצוות, טיפל בו ובחייל נוסף במסירות. ברג אף רץ, תוך הפגזת אש האויב, במטרה לקדם את זחל"ם הפינוי ולזרז את מלאכת החילוץ.

“ההתרגשות שלי הגיעה רק אחרי התקרית, כאשר כולם ציינו את פועלי ושיבחו אותי", אומר היום פייבל. “המפקד שלי סיפר לי כי כל החיילים שהיו בגזרה המליצו עליי לקבלת הצל"ש, כולם אמרו שאני הראוי ביותר לתואר. נלחמתי בשביל החברים שלי ובשביל תושבי היישובים שסבלו ממכת האש הסורית. כשאתה צעיר, אתה יותר אמיץ כי אין לך מה להפסיד, וכי המחשבות שלך לא מגובשות לחלוטין. בלחימה, מסתבר, היעדר הפרעות הוא מרכיב חשוב ביעילות. האירוע הזה הוא מורשת קרב בתולדות צה"ל ואני מאושר מכך".

על מעשה זה הוענק לברג צל"ש מידי אלוף פיקוד הצפון ולימים הרמטכ"ל, רא"ל דוד (דדו) אלעזר ז"ל.

חיינו מתקרית לתקרית

ברג התגייס בסוף שנת 1965, תקופה של מתיחות רבה בגזרה הצפונית. הסורים ניסו אז בלי הרף להטות את מקורות נהר הירדן, במטרה לסכל את מפעל המים בארץ. “השם שניתן לניסיונות הסיכול של הפעולות הסוריות היה ‘המלחמה על המים'", נזכר ברג. “אני סיימתי אז טירונות קרבית והוצבתי בחיל התותחנים, ומיד לאחר ההכשרה כבר השתתפתי בקרבות נקודתיים נגד הסורים ביישובי הצפון.

"חיינו מתקרית לתקרית - בכל פעם שחקלאים ישראלים היו יוצאים לעבד את אדמותיהם, נורו עליהם מטחי אש וצרורות ירי.

“באותה תקופה היינו פרוסים במסגרת מוצבים, כשכל אחד היה מאויש לרוב בחמישה עד שבעה חיילים. בגדוד רשף, אליו צוותי, עמדו לרשותנו תותחי נ"מ 30 מ"מ, שעברו הסבה כדי לשמש לירי קרקע, זאת אומרת בכינון ישיר.

"כיוון שהסורים שינו את התקיפות שלהם לעתים קרובות, היינו צריכים להתנייד בקלות ובמהירות ממקום למקום. שורות של שקי חול היו ממוקמים בקרבה לגבול, על מנת שנוכל לשנע את התותח במהירות ובמקביל לספק לו הגנה סבירה.

“תנאי השירות ב'סיירת נץ' של גדוד "רשף" בחיל התותחנים לא היו טובים, בלשון המעטה. בתקופת המתיחות אכלנו בעיקר מנות קרב מגעילות. במשך שנים חיינו מזה עד כדי מיאוס מוחלט, ועד היום אם אני רואה מנות קרב אני מקבל חלחלה, לא מסוגל להריח אותן.

"אבל לא היינו מפונקים בכלל - היינו צעירים ונטולי דאגות, ולמרות שירו עלינו והיינו נתונים פעמים רבות בסכנת חיים, חשנו סיפוק מכך שאנחנו מגינים על התושבים.

“ב־11 בינואר 1967, תקפו הסורים באש תופת את גזרת נוטרה, דרומית לקיבוץ גונן.

"במקום ניצב תותח בודד של צה"ל. טרם התקרית התקבלה החלטה כי רק שני חיילים יישארו בקרבת התותח, כדי לסכן כמה שפחות חיילים בגזרה הנפיצה כל כך. אני שימשתי אז סגן מפקד הצוות, ועמי נשאר חייל נוסף. נותרנו בודדים במערכה, בעת שנורית לעברנו אש סורית מסיבית.

“כבר בתחילת הקרב, מחסן התחמושת שהיה מטרים ספורים ממני ספג פגיעה ישירה. התחמושת התחילה להתפוצץ בזו אחר זו, המצב לא היה מזהיר. אספתי את כל מה שניתן היה להציל, וקירבתי את התחמושת אליי.

“החייל שהיה איתי קיבל הלם קרב וברח במנוסה מהמקום בו לחמנו. אני לא מאשים אותו, כי אף אחד לא יודע כיצד הוא יגיב במצבים כאלו. אבל באותה נקודת זמן הבנתי שבאמת הכול תלוי בי, שאני חייב להשתלט על המצב. הייתי היחיד שיכול להשיב אש יעילה נגד האויב, וכך עשיתי.

“למחרת הגיע כוח תגבורת שלנו למקום. מפקד הצוות שלי חזר, וכך גם שאר חבריי לעמדה. מכת האש הראשונה של הסורים באותו יום הייתה גורלית. מפקד הצוות נפגע מרסיסים בבטנו, והייתי חייב לעזור לו. לא היה לי ידע מקיף בטיפול בפצועים, אבל עשיתי את כל מה שיכולתי.

"לקחתי תחבושות שהיו ברשותי, וניסיתי לחסום את חורי היציאה והכניסה, ולמנוע ממנו לאבד דם באמצעות אחיזה חזקה. טיפלתי גם במילואימניק שהיה שם וחטף אף הוא רסיס ברגל. הרופאים נאלצו בהמשך לקטוע את רגלו, אך חייו ניצלו".

הוא כבר יספר לך

שני פצועים היו מוטלים באזור הקרבות ונדרש חייל שיכווין את זחל"ם הפינוי לכיוונם. גם למשימה זו התנדב ראשון ברג, ששוב הוכיח את מנהיגותו ודאג לא לסכן את חיי חבריו. “קידמתי את זחל"ם הפינוי למקום האירוע", הוא משחזר היום, “ומשם הפצועים שהיו במקום פונו למסוקים ואחר כך לבית־חולים. רק בשעות הערב התקרית הסתיימה והרגשתי מעולה על כך שגם בתנאים הקשים לא ויתרתי לעצמי, שהחזרתי אש לסורים.

“כל מי שהגיע למקום שיבח אותי, ונמסר לי שאני עתיד לקבל צל"ש אלוף - עיטור גבוה ביותר.

"בתקופה ההיא לא היו טלפונים, ובישרו למשפחה שלי רק אחרי שהצליחו להשיג אותם בדרך לא דרך.

"מי שדיבר עם אמא שלי אמר לה ‘יש לך בן גיבור, קחי אותו והוא כבר יספר לך'. ההורים שלי היו מאושרים כמו שבחיים לא ראיתי אותם. אמא שלי ממש אכלה אותי מרוב שמחה. הייתי ילד בזמנו ולא חשבתי פעמיים כשפעלתי. לפעמים זה טוב לא לחשוב יותר מדי, אולי זה הלקח מכל האירוע.

“במלחמת ששת הימים, שפרצה כחצי שנה לאחר האירוע, פעלתי עדיין בגזרה הצפונית, והייתי אחראי על הפעלת תותחי 30 מ"מ. במלחמת ההתשה השתתפתי בקרבות באזור בתי־הזיקוק בתעלת סואץ. לאחר מכן השתחררתי והמשכתי לשרת במילואים עד שנת 1994.

“למרות שאני גאה מאוד בתפקוד שלי ובדרך בה הגבתי ב'מלחמה על המים', אני לא טיפוס שאוהב להתרפק על נוסטלגיות ועל אירועי עבר. לא תליתי את כתב הצל"ש כדי שיראו אותו ועל מנת לנופף בו, ורק מעטים יודעים על עצם קיומו בכלל עד היום.

“בחודש פברואר בשנת 1994 קרה אסון במשפחתי. בני עירן נהרג במסגרת שירותו הצבאי.

"הוא היה חניך מצטיין בצנחנים, בן למופת, שהתנדב במגן דוד אדום לפני הצבא. עירן יצא בבט"שית לפעילות מבצעית לאורך גדר המערכת מול לבנון. בדרך, הוא וחבריו נתקלו בבט"שית אחרת, תקועה בבוץ. הם ניסו לחלצה, אך לא הצליחו. במהלך ניסיון החילוץ התנדב עירן להחזיק כבל בין הבט"שית התקועה לנגמ"ש שהוזעק לחלצה. נהג הנגמ"ש נסע בטעות קדימה במקום לאחור, וגרם למותו של עירן. בן 19 היה בנופלו.

“עברנו דברים לא פשוטים בחיים, אך אנחנו ממשיכים תמיד להביט הלאה. עירן בני הגיבור היה פייטר אמיתי, בכל רמ"ח איבריו, וכך נזכור אותו לנצח".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה