הייתי היחיד שמסוגל לחבר את הספינות, ועשיתי בדיוק את זה

אף אחד מחברי הספינה "נמ"כ 38" לא שיער שההפלגה השקטה על מימי הכנרת בליל אוגוסט 66' תסתיים בצורה כה דרמטית, באירוע שיהווה עילה לפרוץ מלחמת ששת הימים. מי הכנרת השלווים הוכו לפתע באש סורית כאשר ספינת צה"ל, עליה הפליג רס"ל (מיל') זאב גלאובר, עלתה על שרטון.

גלאובר, ששימש תותחן, השיב אש לעבר הסורים, חרף העובדה שנפצע מרסיסים רבים. למרות הכאבים הוא זינק למים, וכשחיין מצטיין הצליח לצלול, להתחמק מאש התופת ולחבר בין ספינתו לבין ספינת החילוץ הישראלית שהגיעה לקרבת מקום. רק לאחר מכן פונה לקבלת טיפול רפואי.

"פעם היינו חבורה שאומרת 'המדינה היא מעל הכול', לא חשבנו על שום דבר בצורה אישית", אומר היום גלאובר. "חיילים צריכים לעמוד על שלהם. אני מקווה שלא יישנו מקרי פינוי כמו שהיה במקרה שלי. היום אני רואה את הדור הצעיר חושב יותר על עצמו, ואני סבור שזו לא מגמה חיובית. אני לא כועס על מה שאירע לי, אבל אני גם מקווה שאחרים יהיו כמוני, שלא יחשבו על עצמם כמעט בכלל. היום חצי מהאנשים משרתים וחצי אוכלי חינם, בתקופה ההיא האחוזים היו אחרים. זה היה כבוד להיות בצבא". על מעשיו הוחלט להעניק לו את עיטור העוז מידי הרמטכ"ל רא"ל דוד (דדו) אלעזר.

מארב תת־ימי

הרגליים של זאב גלאובר, כבר מילדותו, העדיפו להיות טבולות במים ולא ניצבות על הקרקע. כשהוריו שאלו אותו מה ירצה לעשות כשיגדל, התשובה הייתה ברורה: רב חובל. "כבר כילד בנהריה התאהבתי בים והצטרפתי למועדון שיט. באחד החופשים עבדתי עם אמריקאי שעגן עם הספינה שלו בעכו. אבא שלי בא אליי אחרי שבוע ואמר לי שמנהל בית־הספר בנהריה קרא לו לשיחה, כי לא הגעתי לבית־הספר. אבא שלי הגן עליי. הוא היה מעשי, כמוני. למדתי, אבל לא הייתי התלמיד המצטיין כי הייתי מאוד פרקטי.

"מהתיכון 'מבואות ים' המשכתי ישירות לשירות בחיל הים. התגייסתי ב־1965, ולאחר טירונות מקוצרת, צוותתי לחבר'ה שהיו שטים באזור הכנרת ושומרים על חופיה. הכנרת של אז התנהלה כך שהסורים היו יושבים על הגבול מעין גב ועד לירדן. הם ירו כל הזמן. המקום נחשב כטריטוריה ישראלית ואנחנו היינו צריכים לשמור על הגבול.

"הכלים שהיו ברשותנו היו ישנים, כאלו שהשתמשו בהם במלחמת העולם השנייה. ישראל קנתה כל מיני גרוטאות ושיפצה אותן. על כל כלי שיט כזה היינו שמונה אנשים, אחד פיקד על הספינה והיה קצין, ואני שימשתי מכונאי ותותחן.

"התקרית המרכזית הייתה ב־15 באוגוסט, בשעות הקטנות של הלילה. ערכנו סיור די קרוב לחוף, קצת אחרי אלמגור, מזרחה משפל הירדן. הייתה שם מעין מעגנה עתיקה מתחת למים, שגילו אותה לפני כעשר שנים. המעגנה עמדה קרוב לקו סיום הסיור והספינה נקלעה לתוכה. בשפה של חי"רניקים, אפשר לקרוא לזה מארב תת־מימי. נתקענו שם, והפעולה הראשונה שעושים כשעולים על שרטון היא לסובב את הירכתיים לכיוון המים העמוקים. כשניסינו לסובב את עצמנו, נתקענו עוד יותר, וזה השבית אותנו באופן מוחלט על הסלעים.

"השעה הייתה בערך שלוש לפנות בוקר, ובחוץ עדיין שררה אפלה. אבל אז הסורי הראשון התעורר וראה את המצב בו היינו נתונים. ברווז נייח ממרחק של 200 מטרים. הוא הבין ישר שאנחנו לא מסוגלים לזוז. נתקענו שם יותר משעתיים. הם התחילו להסתדר ליד החוף עם הכלים שלהם, עם כל מה שהיה ברשותם, בצורה של קשת סביבנו. הם השקיעו בכל מיני מקלעים. כמובן שגם לנו היה נשק, אבל היינו מוגבלים בגלל הצידודים.

"הם היו טמבלים, כי בהתחלה הם באו מהצד, ומשם הצלחנו לירות עליהם. כשהם קלטו שהם פועלים לא נכון, הסורים התמקמו מולנו כך שרק תותח אחד שלנו יכול היה לירות לעברם. לשמחתי הרבה, אף אחד מצוות הספינה שלנו לא נהרג אבל היו פצועים כבר בהתחלה: הקצין חטף רסיס בראש ליד העין, ועוד בחור קיבל רסיס באזור הבטן.

"עד האירוע הזה לא היו לנו פצועים. ספינת החילוץ שבאה להעביר לנו חבלי גרירה פינתה אותם בהמשך. העברנו את כולם למקום בטוח יחסית. התול"ר (תותח ללא רתע - ר"ע) פגע בתותח שלי ונפצעתי מרסיסים ברגליים, בגב ובראש. הגבתי באופן רגיל, כי בהתחלה אתה לא שם לב שאתה פצוע. השבתי באש, ובשלב מסוים הייתי צריך להעביר חבלים כדי לחבר את הספינה שלנו לספינת החילוץ. באמת הייתי שחיין טוב מאוד, והייתי בנבחרת כדור מים ובאגודת השחייה, לכן מים לא היו זרים לי. הייתי היחיד שחשבו שמסוגל לחבר בין שתי הספינות, אז עשיתי בדיוק את זה".

גוף מלא חורים

גלאובר זינק למים ושחה בזמן שהסורים המשיכו לירות לעברו. הפציעות שספג במהלך הירי מהספינה, החמירו אף יותר בשחייה הארוכה והקשה. "ירו עליי גם כששחיתי", הוא משחזר. "אני זוכר שזה קרה לי, אבל לא חשתי משהו מיוחד. אתה חייב להמשיך לעבוד ולהישאר מרוכז בלעשות את מה שצריך. הדבר היחיד שאתה חושב עליו, זה איך לחבר נכון את החבלים ושהקשר יהיה חזק מספיק. המרחק בין הספינה שלנו לכוח החילוץ היה כ־200 מטרים, ולשחות מרחק כזה לוקח זמן. צריך גם לצלול, לחפש את הקצוות, ולעבוד על החיבור. פתאום אני מרגיש שאני מאבד את ההכרה. נכנסו לי מים לאוזן הפנימית, התפוצץ לי עור התוף מהפציעה.

"כיוון שאני שוחה טוב, ידעתי מה זה למעלה ומה למטה, למרות חוסר האיזון שנוצר. הצלחתי להעלות את עצמי בעזרת החבל, והתאוששתי בספינה השנייה. הם ראו שאני פצוע, וסירת פינוי שלקחה את הפצועים קודם לכן, לקחה גם אותי. פינו אותי תחילה לבסיס ורק בהמשך לטיפול רפואי. המענה שזכיתי לו היה בזיוני. היום היו עושים על דברים כאלו ועדות חקירה. אבל כנראה שמקרים כאלו ואחרים הובילו לשיפור הרפואה הצבאית. היום, אוי לאותו חייל שיפנה בצורה כזו.

"משאית דודג' ישנה מהבסיס לקחה אותי לבית־החולים בפורייה בבוקר שלאחר התקרית. לא היה חובש ולא שום דבר, רק פלסטרים. אנשים קשוחים, כן? לבית־החולים נכנסתי בבגד ים, סיפרתי שאני פצוע מהתקרית בכנרת. חבשו אותי, כל הגוף מלא חורים בראש וברגליים, ואמרו לי ללכת. צעדתי לכביש הראשי בשיא החום, ושם תפסתי טרמפ לבסיס בגינוסר.

"כשהגעתי לבסיס, חבר אמר לי שתקוע לי משהו בגב. הרופא בתאג"ד הוציא לי את הרסיס עם פינצטה בלי הרדמה. עד היום זה עושה לי בעיות. הרפואה הייתה עוד בחיתוליה, אבל אני מבין את התקופה. כשנפצעתי בתעלה במלחמת יום הכיפורים, הדברים כבר היו שונים, אבל על זה לא ארחיב. אין לי טענות, המצאות ושיפורים באים בעקבות משהו, ולא מראש.

"בלילה, הרגשתי שאני מאבד את ההכרה והיו לי סחרחורות. למחרת בבוקר פוניתי שוב לטיפול רפואי, כפי שאמר לי לעשות אחד המפקדים. הרופא אמר שאני חיוור והתחלתי לראות כפול. הרופא אמר לחובש: 'תן לו קצת ויסקי שישתה'. ממש קומדיה של טעויות. הוא הפנה אותי לחדר המיון ב'רמב"ם', ואז התחיל לנזול לי דם מהאוזן.

"הרופא שאל אותי בתדהמה: 'מי זה הפושע ששלח אותך לפה בצורה הזאת?' סיפרתי לו את כל הסיפור. אחרי שלוש דקות רצו איתי למיון ומהרגע הזה התחילו העניינים להסתדר. הסתבר שאחד הרסיסים התיישב על העורק שלי, ולא הוציאו אותו. שלוש שעות של ניתוח מדוקדק נדרשו כדי להוציא אותו מראשי. בעיתונים אז כתבו רבות על המקרה. צילמו אותי עם כל התחבושות, וזה נותר אצלי למזכרת עד היום".