"איזהו הגיבור?": סיפור הגבורה של בניה בלום ממלחמת שלום הגליל

בשנת 1982 בניה בלום היה לוחם בחטיבת גולני, מודח טרי מקורס קצינים. לדאבונו הוצב בגדוד 51 של החטיבה, שם לא הכיר אף אחד כי גדל בכלל בגדוד 13. כשבועיים לאחר שהגיע לגדוד פרצה מלחמת לבנון הראשונה, וב-5 ביוני ניתנה לגדוד ההוראה להיכנס ללבנון. "בבוקר של ה-6 ביוני עברנו את הגבול, והמטרה שלנו הייתה יעד מבוצר, אותו פיצלנו לשני יעדים שהיינו אמורים לכבוש. בעקבות זרימה של כוחות רבים, הגענו למקום רק בשעת לילה", הוא סיפר בעבר ל"במחנה".

משום שלא היה בקיא בתוכניות הפעולה של הפלוגה, מונה בלום לקשר של סגן מפקד הפלוגה ולמפקד תא הלוחמים בנגמ"ש. את היעד הראשון כבש הכוח תוך פחות משעה, ואז הגיע הסמג"ד, שוקי רווה, שהזדקק לקשר שיסייע בכיבוש היעד שני. "התנדבתי בשמחה, ויחד איתו התקדמתי לעבר היעד השני", אמר בלום באותו ראיון. "זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי אותו, אבל בטחתי בו".

היעד השני היה בבנייה, ולכן לא היה בו מחסה. בראשו עמד מחבל חמוש במאג רוסי שירה על החיילים שהיו למטה. התכנון היה להסתער עליו ולחסל אותו, אבל הדרך אליו הייתה רצופה במוקשים. אחת המחלקות הצליחה להרוג את המחבל, תוך שהמוקשים מתפוצצים וחיילים רבים סופגים פציעות.

"אני לא זוכר איך זה קרה, אבל בשלב מסוים אמרתי לסמג"ד שאני רוצה להתנדב לחלץ פצועים משדה המוקשים", סיפר בלום. לאחר שנכנס לשטח פעמיים כדי לחלץ פצועים, נכנס בלום פעם נוספת, הפעם מוביל כוח נוסף של מחלצים איתו. לפתע התרחש פיצוץ. "מאותו הרגע יש לי בלק-אאוט, אבל אנשים שהיו שם אומרים שעפתי שלושה מטרים באוויר", הוא תיאר. החל מאותו רגע שכב בלום על האדמה, כאשר הוא מחזיק את יד ימינו למעלה, כדי להימנע מתזוזה. בלום סבל מפציעות מרסיסים ביד שמאל, באמה ובישבן, ושבר בעקב שמאל. לאחר חצי שנה של אשפוז בבית- החולים שנלר בירושלים, החליט בלום לחזור ליחידה, למרות ששוחרר. "חזרתי כשאני עדיין בגבס", הוא סיפר. על מעשיו באותו אירוע זכה בלום בעיטור המופת.

בלום בעת קבלת עיטור המופת על ידי הרטכ"ל דאז, רא"ל רפאל איתן

"תיסע לתל אביב לקבל צל"ש!"

בראיון לאתר צה"ל, מתאר כיום בלום את תחושותיו כשקיבל את ההודעה על קבלת העיטור בציניות מסוימת: "היינו אז באימון בבסיס נבי מוסא. הייתי אז סמל מחלקה וותיק, אז ישבתי עם שאר הסמלים באזור של הוותיקים. פתאום הגיע אחד מהמפקדה של הגדוד, שהם חבר'ה שלא הכי... חיבבנו", הוא אומר בחיוך, "ושאל 'מי זה פה בניה בלום? אתה? תעלה מיד על הרכב של המג"ד ותיסע לתל אביב לקבל צל"ש!", בלום דואג לחקות את איש המפקדה בקול עמוק. "הגעתי לוועדה בתל אביב. הם שאלו כמה שאלות על המקרה, ועניתי להם בסרקסטיות. הייתי בטוח שעכשיו אני לא אקבל צל"ש".

ענית בציניות כדי להרוס לעצמך?

"לא, פשוט לא חשבתי שזה מקרה כזה מיוחד. צל"שניקים תמיד הצטיירו אצלי בתור יוסף-טרומפלדורים כאלה, 'תחי מדינת ישראל! טוב למות בעד ארצנו!' ואני ממש לא הייתי כזה". גם לאחר קבלת העיטור, נדמה כי לקח לבלום זמן "להשלים" איתו. הוא מספר על מקרה מאוחר יותר, בו שוקי רווה, הסמג"ד שליווה אותו לאורך האירוע פגש אותו בתחנה המרכזית, בדרך הביתה. בלום, כצפוי, לא ענד את האות, והסמג"ד נזף בו. "תשמע, זה לא בקטע של משמעת, אני לא הולך לשפוט אותך, אבל נתנו לך את זה כדי שתשמש דוגמה- חיילים שיגיעו למצב דומה צריכים להסתכל עלייך". מאותו רגע ענד בלום את הפס הכחול על מדי הא' שלו.

נוכח הציניות שלו, לכאורה, כלפי האירוע ובמיוחד כלפי העיטור בו זכה, מפתיע לשמוע את בלום מספר כמה חשובה בעיניו גאוות היחידה. "כל מה שנראה לי בסדיר כמו חרטא ברטא, כל היריבות בין גולני לצנחנים, כל המנהגים והטקסים המוזרים שמתפתחים עם השנים- זה נשאר בתת-ההכרה שלך, וזה מה שמניע בסופו של דבר אנשים להציל חיי אדם, ולעשות מעשים שבאופן הגיוני לא היית עושה. הדוגמה האישית היא בדיוק המסר שאני רוצה להעביר", הוא מזדהה עם דברי הסמג"ד. "במצבים קשים כמו זה, תמיד צריך לחשוב מה אחרים היו עושים. לפעמים הדרך החוצה היא גם לסגת, לא צריך תמיד לסכן את החיים- אבל העיקר לפעול בצורה הנכונה והמוסרית".

אבל דווקא במקרים שבהם אתה נמצא בין חיים ומוות, לפעול בצורה מוסרית הופך להרבה יותר קשה.

"נכון מאוד, ובדיוק בגלל זה חשוב שיהיה חינוך לדברים האלה. בדיוק בגלל זה חשוב לי להקדיש את הזמן לכתבה הזאת. הרי בינינו, כשאתה עומד שם, אין שום 'טוב למות בעד ארצנו'. כשאתה רואה חברים אתה לא חושב על מדינה או ציונות- אתה חושב על חברים שאתה רוצה להציל".

היה ציני לצל"ש. רב"ט בלום בעת המלחמה

"ידעתי בדיוק מה אני עושה"

היום בניה בלום הוא מדריך טיולים ברחבי הארץ. "גם בירדן ומצרים ובסיני אבל לאחרונה פחות, מן הסתם". הוא מספר שזה בא מתוך סקרנות להיסטוריה ולאנשים, ואהבה גדולה מאוד לארץ. את סיפור הצל"ש הוא לא מספר למטיילים. "קודם כל, הרבה מהם תיירים והם לא יבינו או לא יתעניינו. בנוסף, זה קצת מרגיש כמו 'נשק יום הדין'", הוא מסביר, "אני לא רוצה שיקשיבו לי כי קיבלתי צל"ש, אני רוצה שיקשיבו למה שאני אומר כי זה נכון ומעניין". לדבריו, נראה כי הוא השאיר את האירוע מאחוריו בניגוד לחברים רבים מהמלחמה. "יש בחור בשם עדי עובדיה, שאני הייתי המ"כ שלו בטירונות במלחמת שלום הגליל", הוא מספר. "כשקרה המקרה הוא היה איתי באותה פלוגה, והוא יצא משם עם הלם קרב שלא הצליח להתגבר עליו מאז. הוא שוחרר מצה"ל על סעיף נפשי והוא היה חי על תרופות, ויצא ונכנס ממוסדות לחולי נפש. לפני כשנתיים- שלוש פנתה אליי רון מליח, סופרת שכתבה ספר על חייו ועל ההתמודדות שלו בעקבות הטראומה שעבר. אז פתאום התחוור לי שכל מי שהיה שם יצא מזה 'דפוק'".

בלום מספר שהרגיש מוטרד, אפילו אשם, על כך ש"יצא מזה בסדר". "חשבת לעצמי- 'מה אני דפוק? מה אני פסיכופת? איך כולם יצאו עם משהו נורא ולי אין שום בעיה עם זה?' הרגשתי מאוד רע עם זה. חשבתי יותר לעומק, ניסיתי לנתח למה. הרי ראיתי מראות דומים לשאר, אז מה ההבדל? אני חושב שאחת הבעיות הרציניות היא הדה-לגיטימציה שעשו לנו אחרי המלחמה. היינו בסך- הכל חיילים שהאמינו שהם באים ומגנים על המדינה ועושים את הדבר הנכון, חיילים שמוכנים להקריב חייהם למען המדינה ועשו את זה מילולית, בין אם ממש נהרגו ובין אם שחייהם לא נראו אותו דבר מאז, כמו עדי עובדיה. במקרה הכי טוב העדיפו לא לדבר עלינו כדי לא להעלות זיכרונות לא נעימים, ובמקרה הגרוע יותר קלגסים עם סכין בין השיניים, במיוחד אנחנו בגולני. זו, בעיניי אחת הסיבות שאנשים יצאו משם עם הלם קרב. אני ידעתי בדיוק אז מה אני עושה ואני עד היום מאמין שעשינו את הדבר הנכון", הוא מדגיש.

בלום כיום

בסיוע אתר הגבורה: http://www.gvura.org

מקור הכתבה