אין בי פחד

יוסי יהושוע וראובן וייס אתר הגבורה, ידיעות אחרונות 22 בפברואר 2013
רב"ט ש.

רב"ט ש.


אחרי שחיסלה מחבל בגבול מצרים, עוטרה בצל"ש וסיימה בשבוע שעבר קורס מ"כים, סמלת ש' מסתערת קדימה | היעד הטקטי: החדרת רוח הלחימה בטירוני גדוד קרקל | היעד האסטרטגי: קורס קצינים וקריירה צבאית | בראיון נרחב ראשון היא מדברת על היותה לוחמת דתייה, על הקשר המיוחד עם אחותו של רב"ט נתנאל יהלומי ז"ל שנהרג בתקרית, ועל ההתמודדות שלאחר האש | "כשחזרתי לירות במטווח, בכל כדור ששמעתי סביבי חשבתי על מה שעבר עלינו"



כאשר ש' מתקרבת לחניון הכלים הכבדים בבית הספר למ"כים בד־ רום, עומדות על אחד הנגמ"שים שם קצינה בדרגת סג"מ וחיילת. למראה הפמליה שמלווה אותה הן מתמלאות סקרנות. אחרי רגע נופל להן האסי־ מון: "אה, את זאת שהרגת את המחבל"? הן קוראות. "כן," היא עונה בשקט. "אפשר לקבל ממך חתימה"? הן אומרות יחד, מצחקקות. ש' שולחת אליהן חיוך נבוך.

 

במבט ראשון היא לא הדמות שמדמיינים בסיטואציה של הסתערות על מחבל. לא איזו רוּלָה בריאת גוף, אלא רזה וקצת שברירית. לא משחקת את הקשוחה, אלא קלילה וחייכנית. אבל במבט שני הרושם משתנה. יש בה משהו קפיצי, תוסס, לוחמני. בזמן הצילומים לכתבה, בין עמידות הירי, הכריעות וההשתטחויות, רובה התבור שלה נראה מחובר אליה באופן טבעי, והיא ירדה לפזצ"טות פעם אחר פעם, לא נרתעת מה־ מכות בברכיים ובמרפקים. כשהתבקשה לטפס על הנגמ"ש ולקפוץ ממנו לא חשבה פעמיים. נפילה אחת לא טובה שיח־ ררה ממנה רק אאוץ' קטן. בין לבין, כשאחד הקצינים הראה לה מחסנית חדישה שהשיג לעצמו, היא נדלקה וביקשה כזו לעצמה. "אם תסיימי את הקורס מ"כים כמצטיינת," הוא אמר, "אני אהפוך את העולם כדי להביא לך."

 

 מדי הב' שלה מדוגמים ומאובזרים, אבל סיכת הצל"ש שקיבלה לא שם, גם לא בשביל הצילום. היא מתנוססת רק על מדי ה־א' (וגם זה בקושי, אם זה תלוי ,('בש מעל סיכת חתול הפרא המכונף של גדוד הקרקל. סמלת ,'ש כולה בת ,20 הצטרפה לקבוצה המצומצמת ביותר של מקבלות הצ־ ל"שים 20 – חיילות בלבד בכל תולדות צה"לאחרי שהסתערה באומץ, תחת אש, וחיסלה בירייה אחד משלושה מחבלים שחדרו את גבול ישראל־מצרים. "בטקס, כשהע־ ניקו לי את הצל"ש, אמרתי שאני לא מרגישה גיבורה," היא אומרת ביובש. "לא חשבתי שאני צריכה לקבל משהו."

 

 מסגרת את התעודה שקיבלת?

 

"מה פתאום? היא באחת המגירות בסלון, עם כל המס־ מכים של השירות הצבאי."

 

 החיסיון שהוטל על שמה, כדי להגן עליה מפני ניסיון פגיעה פיזית או ניסיון תביעה בחו"ל, יוצר לא אחת מצ־ בים משעשעים עבור .'ש "כמעט בכל פעם שמישהו שומע שאני לוחמת בקרקל, הוא שואל אותי אם אני מכירה את זו שהרגה את המחבל," היא צוחקת. "בגלל שלא נעים לי לספר שזו אני, אני תמיד עונה 'כן, היא משרתת ,'איתי ובדרך כלל אומרים לי מיד 'אז תמסרי לה – כל ."'הכבוד

 

 שני כדורים לראש

 

האירוע הדרמטי שעליו קיבלה ש' את העיטור המיוחד התרחש בדיוק לפני חמישה חודשים, ביום שישי ה־21 בס־ פטמבר .2012,'וש מתברר, בכלל לא הייתה אמורה להיות שם. "יצאנו לסיור ביום חמישי בחצות," היא מספרת. "באותו לילה הייתה חדירה של זרים דרך הגבול, ואנח־ נו החזקנו אותם ושמרנו עליהם שם. זו ההוראה; להשגיח עליהם עד שיגיעו הגורמים שצריכים לטפל בהם. באותו לילה נכנסה קבוצת זרים מאוד גדולה, יותר מ־,20 ואנחנו התמקדנו בלמנוע את ההתפזרות שלהם."

 

 סמוך לשעה 11:30 בבוקר הגיע כוח תגבור של חיל התותחנים וש' – אז עדיין רב"טית, בסך הכל עשרה חו־ דשים בצבא, מתוכם ארבעה חודשים בלבד בקו – נסעה להחלפת משמרת. ההאמר הצבאי בדיוק הגיע לכניסה למוצב, כשלפתע נשמע קרקור מקוטע ממכשיר הקשר. "יורים עלינו," צעקו במכשיר.

 

"לא שמענו הכי ברור," היא משחזרת עכשיו. "לא הבנ־ תי את המילה .'יורים' אבל אמרתי מיד לנהג: 'קורה משהו, צריך .'לחזור מלבדי היו בהאמר עוד שני לוחמים מקרקל. הנהג אמר לי: 'אנחנו עוד שנייה במוצב. מה כבר קורה? הכוח המחליף שלנו ייצא ,'לשם אבל אני התעקשתי. אמ־ רתי לו: 'לא. חוזרים ."'עכשיו

 

 הנהג שמע בקולה של ,'ש שבאותו סיור הייתה מפקדת המשימה, והסתובב בחזרה. בתוך שלוש דקות נסיעה הם מצאו את עצמם בתוך קרב של ממש. "התקבלנו בירי על ההאמר," נזכרת .'ש "הנשק שלי היה דרוך כבר מהדרך. צעקתי לשניים שהיו איתי: 'תפרקו (צאו החוצה, בסלנג הצבאי) ותגיעו אל מאחורי ."'הגלגל

 

 סמ"ר דוד, המפקד בשטח, היה שרוע על הקרקע במ־ רחק של כמה עשרות מטרים מההאמר, ולידו עמי, לוחם נוסף מהגדוד. "דוד צעק אליי: ,'ש' צריך אותך. יש כאן .'פצוע בטירונות הייתי הקשרית שלו, אז הוא הכיר אותי וידע שהייתי שנים מתנדבת במד"א. צעקתי לדוד ולעמי: 'אם אני יוצאת, אני נופלת. תנו מכת אש .'לחיפוי זה מה שהם עשו, ואני התחלתי לרוץ לעבר הכוח של דוד. גם שני הלוחמים הנוספים שהיו איתי בהאמר וירדו ממנו, השתתפו בירי החיפוי, כדי שאוכל לרוץ.

 

"ראיתי את המחבלים מתחילים לירות לכיווני. בעיקרון הייתי אמורה ,'לדלג' שזה מין שילוב בין ריצה לבין שכי־ בה ומציאת מחסה. אבל אני פשוט רצתי רצוף. הכדורים של המחבלים שרקו סביבי. צעקו לי: 'יורים עלייך, ,'תיפלי אבל אני לא נשכבתי אלא המשכתי לרוץ. פעלתי על אוטומט. זה קורה כל כך מהר, בשניות, שאין בכלל זמן לחשוב על כלום. השתטחתי רק כשהגעתי לחייל מהתותחנים ששכב פצוע על הארץ. בדקתי לו דופק, ולא היה לו. ראיתי את המצב שלו, הייתה לו פגיעת ראש קשה. לא היה לי כבר מה לעשות.

 

"אי אפשר לראות מחזה קשה כזה, להישאר אדיש ולה־ גיד לעצמך 'קדימה, .'הלאה אבל זה גם מבהיר לך מיד שכל מה שקורה מסביב הוא אמיתי לגמרי. שזה לא משחק. שיש לך אחריות כבדה כי התפקוד שלך ישפיע על החב־ רים לצידך, אולי אפילו על כל המדינה."

 

 לא היה פחד?

 

"לא הרגשתי פחד בכלל. תפקדתי בדיוק כמו שאומנתי לעשות. ידעתי שזה מבחן האמת שלי. הרגשתי שאני מו־ כנה, ולא פחדתי."

 

 על פי תחקיר האירוע, החייל ההרוג, רב"ט נתנאל יהלומי ז"ל, הספיק לחסל את אחד משלושת המחבלים לפני שנורה למוות. ,'ש דוד ועמי, היו כעת הקרובים ביותר לשני המחבלים שנותרו. "היינו ממש מולם. מרחק של 70 מטרים," היא אומרת. "אני הייתי 'על' המחבל הש־ מאלי. הוא היה עם חגורת נפץ ענקית. הייתי עם טרי־ ג'יקון (כוונת אופטית משוכללת – י.י, ר.ו) הכנסתי אותו בין כוונות, וראיתי שהוא מזיז את היד לכיוון הווסט שלו. הבנתי שהוא מתכוון לעשות משהו, להתפוצץ או להוציא רימון. אני קלעית בהכשרה שלי, אז יריתי שני כדורים לראש שלו והוא נפל.

 

"המחבל השני קיבל ירי מדוד ומעמי שהיו איתי. הוא נפל והתפוצץ פיצוץ מאוד חזק, ממש לעברנו. יצאנו מזה בנס. דוד רצה להתקרב ולבצע וידוא הריגה במחבל שיריתי בו, אבל אני עצרתי אותו. אמרתי לו: 'לא. אולי יש עליו מטען, והוא יתפוצץ .'כשנתקרב כשהגיעו כוחות החבלה כדי לנטרל את אמצעי הלחימה שהיו על המחבלים, מצאו עליהם רימונים, מטעני חבלה ואפילו מטול אר־פי־ג'י שהם לא הספיקו לה־ שתמש בו." על פי כמות הנשק ואמצעי החבלה שנשאו עמם, התכוונו המחבלים לבצע פיגוע גדול בתוך שטח ישראל.

 

פעם ראשונה שירית באדם, הרגת אותו. קלטת את זה?

 

"בלהט הקרב לא חשבתי על זה בכלל. מאחוריי שכב מתי, לוחם נוסף מכוח התותחנים שנפצע גם הוא בחילו־ פי האש הראשונים לפני שהגעתי. לא חשבתי בכלל על המחבל שיריתי בו. רצתי מיד לפצוע, לראות אם צריך לטפל בו. הוא חטף כדור בבטן והיה בהכרה מלאה. החברים מהכוח שלו כבר עשו לו חבישה ראשונית, ואני בעיקר עודדתי אותו. אמרתי לו 'אל תדאג, אתה .'גיבור ליוויתי אותו עם האלונקה עד לנקודה שאליה הגיע רכב הפינוי שהוזעק למקום. לא הכרתי אותו לפני האירוע, אבל מאז אנחנו עדיין שומרים על קשר מדי פעם."

 

 מיד לאחר האירוע המשיכה ש' בפעילות שוטפת בגז־ רה. "רציתי לחזור כמה שיותר מהר לשגרה, והבהרתי את זה. לא רציתי שום פסטיבלים וגם היינו עסוקים בשחזורים ובתחקירים. הלוחמים והלוחמות החמיאו לי, אמרו לי 'כל הכבוד. אנחנו גאים בך' והברכות מהחבר'ה חיממו מאוד את הלב. יותר מזה לא היה צריך."

 

 לא היו קשיים בחזרה שלך לשגרה? בכל זאת, חיילת כל כך צעירה באירוע אש כזה.

 

"בשבוע הראשון שאחרי האירוע, כשחזרתי שוב לש־ מירות בלילה, היו חברות לוחמות מהגדוד שהיו לצידי, עזרו ותמכו. בדיוק שבוע אחרי חזרתי שוב לירות, הפעם במטווח. החזרה הזו לרעש הירי הייתה חוויה חזקה מאוד," היא מסכימה להגיד. "לא חשבתי שאפשר להרגיש כך רק משמיעה של יריות. בכל כדור ששמעתי מסביבי, חשבתי על מה שעבר עלינו."

 

 מתי קלטת עם מה בעצם התמודדת?

 

"באותו ערב עדיין לא עיכלתי. גם לא ערב אחרי. אלוף הפיקוד הגיע, הרמטכ"ל הגיע. רק אחרי שבוע התחלתי לעכל מה היה שם. שזה היה קרב אמיתי לגמרי. לא חלום. "המפקדים הציעו לי לשוחח עם פסיכולוג. אמרתי שאני חושבת שאני בסדר אבל הם ביקשו ממני ולחצו עליי, אז הלכתי לפגישה אחת. הסברתי לפסיכולוג שאני מרגישה בסדר ושאני לא רואה כרגע צורך בשיחות קבו־ עות איתו. הבטחתי לו שאם בעתיד ארגיש שאני זקוקה לזה, לא אהסס לפנות. הוא שמע אותי, ראה אותי, והבין. "האמת שכנראה השגיחו עליי מרחוק לאורך כל אותו שבוע. היה לו ביד דו"ח מעקב מפורט על כל צעד שעשיתי מאז האירוע. הוא סיפר לי יותר ממה שאני זכרתי. זה טוב שנפגשתי איתו ואני שמחה שעשיתי את זה, אבל האמת שמבחינתי הדבר הכי נכון היה להמשיך בדרך שלי, בפ־ עילות, בשגרה."

 

 יש לך בת תותחית

 

לא היה שום דבר בילדות של ש' שיכול היה לרמוז על הלוחמת שתצמח להיות. בעיקר אם מביאים בחשבון את הס־ ביבה שבה גדלה: בעיר החרדית אלעד, במשפחה המשתייכת לזרם הדתי־לאומי. בת בכורה מבין שלושה – לאם העובדת כרכזת כוח אדם בחברה לסיעוד ולאב המשמש כשף באולם אירועים – ש' התחנכה באולפנת ישורון בפתח־תקווה. בתיכון עברה ללמוד בבית הספר החילוני "ברנר" בעיר.

 

השירות בצה"ל, ועוד ביחידה לוחמת, לא היה דבר מובן מאליו. "אבא רצה שאעשה שירות לאומי, כמו 90 אחוז מהחברות שלי באולפנה," מגלה .'ש "לפני הצבא התנדבתי במשך ארבע שנים וחצי במד"א ירקון ואבא רצה שאמשיך שם. אבל אני רציתי כיוון שונה. רציתי להיות לוחמת בצה"ל. זה תמיד משך אותי. הערצתי לוחמים, קראתי כתבות וסיפורים על הנתינה, ההקרבה, השבי. תמיד אמרתי לעצמי, אם הם יכולים, גם אני יכולה."

 

 לא רק אביה הופתע מהבחירה של הצעירה הנחושה: גם הרמטכ"ל בני גנץ, שהגיע לשטח מיד לאחר אירוע ההתק־ לות עם המחבלים, היה המום. "לא ממש דיברנו," ש' צוחקת, "הוא רק שאל אותי איך קוראים לי ואיפה אני גרה. כשאמ־ רתי לו שבאלעד, הוא לא האמין. 'אלעד,'? הוא שאל אותי, 'אלעד'!? הוא חשב שהוא לא שמע טוב. הוא גר ביישוב לא רחוק ממני, ויודע היטב שאלעד היא עיר חרדית."

 

 איך נערה שהתחנכה בחינוך דתי מגיעה לשרת ביחידה מעורבת בנים־בנות, כמו גדוד הקרקל?

 

"לקראת הגיוס הייתי בגיבוש לוחמות ואחריו הייתי במתח חודשיים, עד שאמרו לי שעברתי אותו בהצלחה. בהתחלה רציתי לשרת בגדודי החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, אבל בדוכני ההסבר על החילות בבקו"ם הבנתי שקרקל הוא המקום הכי קרבי עבור בנות. אמרתי לעצמי ששם אוכל לתרום הכי הרבה, דירגתי את קרקל בעדיפות ראשונה, וקיבלתי." היו בעבר הרבה סיפורים ושמועות על הנעשה בגדוד

 

הקרקל – מסיבות סמים, יחסי מין בין חיילים לחיילות

 

לא חששת?

 

"מבחינתי אלה היו שמועות בלבד, וכך גם נוכחתי

 

לדעת כשהגעתי. יש בגדוד שמירה מוחלטת על כל חוקי

 

הצבא מבחינת השילוב הראוי. מגורי הבנים והבנות הם

 

נפרדים כמובן, ואין מצב שבן ייכנס למגורי הבנות או

 

להפך. אם רוצים לשבת יחד ולדבר, זה במרכז או במוע־

 

דון. יש גם לוחמים דתיים בגדוד ואין שום בעיה. הקשר

 

בין הלוחמים ללוחמות הוא קשר חברי חזק. יש המון

 

אחווה. באימונים ובתרגילים, אם לוחם חושב שלאחת

 

הלוחמות קשה לסחוב משהו למשל, הוא מיד מציע לקחת

 

ממנה את המשקל ולסחוב עבורה. מעבר לכך, ידעתי

 

שהחינוך שקיבלתי הוא מספיק חזק, וידעתי שמי שהיא

 

יציבה בדרכה ובטוחה במטרתה, לא תתקלקל."

 

 את עדיין קרובה לדת?

 

"בוודאי. אני מסורתית לחלוטין. שומרת שבת, כש־

 

רות."

 

 ההורים שלה אגב, לא היו מודעים כלל לתקרית שבה

 

בתם הייתה מעורבת, עד לשיחת הטלפון שהתקבלה

 

ממנה. "בערך שעה וחצי אחרי שהאירוע הסתיים, הת־

 

קשרתי לאמא," מתארת .'ש "לא יכולתי עדיין לספר לה

 

כלום. אמרתי לה רק: 'אמא, הכל בסדר. אל תדאגי. אל

 

תקשיבי ."'לחדשות

 

 כמובן ששיחת הטלפון הקצרה והמסתורית רק הכני־

 

סה את אמה לחרדות. "מיד רצנו לאינטרנט, אבל עדיין

 

לא היו דיווחים," מתארת האם בעצמה את מה שהתרחש

 

בבית באותן שעות. "בסוף, דרך אחותי, שהשכן שלה הוא

 

שוטר שמשרת במחוז הדרומי, הצלחנו להבין שהייתה

 

תקרית בגבול עם מצרים ושיש לנו הרוג ופצוע. כל הזמן

 

הגיעו עוד ועוד שמועות, ובמקביל ניסיתי להשיג כל

 

הזמן בטלפון את המפקד של הבת, אבל הוא לא ענה לי.

 

הייתי ממש בהיסטריה. השבת כבר עמדה להיכנס, ואמ־

 

רתי לעצמי שאני לא מכבה את הטלפון, עד שאני לא

 

שומעת את קולה.

 

"בעלי עבר זמן קצר לפני כן ניתוח לב, ולכן לא רצי־

 

תי להדאיג אותו ולשתף אותו. אבל בסוף כבר לא הייתה

 

לי ברירה, וסיפרתי לו בזהירות את מה שידעתי." האב

 

מיהר להתקשר לאחד המפקדים בגדוד, "ואני לעולם לא

 

אשכח את מה שהוא אמר לי," מחייך האב בגאווה בלתי

 

מוסתרת. "הוא אמר: 'אל תדאג. יש לך בת .'תותחית רק

 

אז נרגענו."

 

 עשו לי כבוד

 

בשבוע שעבר, בטקס סיום קורס המ"כים של ,'ש

 

 ליוותה אותה צעירה דתייה וחייכנית. הייתה זו אביטל

 

יהלומי, אחותו של נתנאל ז"ל, שהפכה לחברה טובה

 

של .'ש חברות שנצרבה בדם. האחות השכולה גם הייתה

 

לצידה בטקס הענקת צל"ש אלוף הפיקוד לש' ולמפקדה

 

בשטח סמ"ר דוד.

 

איך נוצר קשר כזה בינך לבין משפחת יהלומי?

 

"לא הכרתי את נתנאל, אבל למרות זאת, הדבר הרא־

 

שון שביקשתי מהמפקדים שלי ביחידה היה להגיע לה־

 

לוויה שלו. היה לי מאוד חשוב לפגוש את ההורים שלו

 

ולהגיד להם איזה גיבור הבן שלהם היה. רציתי לספר להם

 

שהוא שמר על קור רוח והיה הראשון שהגיב לירי המחב־

 

לים, פגע באחד מהם, ובעצם מנע מהם להתקרב עוד.

 

"בהלוויה עצמה לא הצלחתי ממש לדבר עם בני המ־ שפחה, החלפנו רק כמה מילים. הם ביקשו ממני שא־ גיע ל'שבעה' אצלם בבית ביישוב נוף־איילון. אמרו לי שזה חשוב להם שאספר להם מה קרה, מה היה שם. בגלל המתיחות והמשימות בגזרה, לא יכולתי להגיע אליהם במהלך .'שבעה'ה ההורים שלי נסעו אליהם בלעדיי. בסוכות, כשיצאתי לחופשה, נסעתי אליהם לסוכה עם ההורים שלי. המשפחות התחברו. התחלנו לעשות שב־ תות יחד.

 

"אביטל מבוגרת ממני רק בשלוש שנים, והפכנו לח־ ברות טובות. אנחנו שומרות על קשר רציף. מדי פעם היא מספרת לי על נתנאל ז"ל, שלצערי לא זכיתי להכיר בחייו. גם לטובה, האמא, אני מתקשרת בכל הזדמנות. הם משפחה מדהימה ואצילה."

 

 "ש' היא בחורה מיוחדת," אומרת אביטל. "החברות בינינו התפתחה בגלל שיש לנו המון ערכים משותפים. גדלנו במשפחות דומות, עם חינוך דומה. נתנאל היה אחי הצעיר והיינו מאוד קרובים. הוא התגייס בסך הכל בחו־ דש מארס, לא הספיק אפילו לגמור אימון מתקדם, ונפל. למרות זאת הוא תיפקד שם למופת. התכונות שלמדתי להכיר אצל ש' מאוד מזכירות לי את אחי. שניהם מלאים באהבת הארץ, צנועים, אמיצים ונחושים מאוד. אמרתי לה באחת השיחות בינינו, שבסיפור הזה יש גיבור מת וגיבורה חיה. היא בהחלט גיבורה בעיניי."

 

 ש' נבוכה כששואלים אותה על הצל"ש. בשקט ובחיוך קטן היא מספרת כיצד נודע לה על ההחלטה להעניק לה את העיטור: "באחד הימים בקורס מ"כים הודיעו לי פתאום שאני צריכה להגיע הביתה ושמפקד החטיבה שלנו, אל"מ גיא ביטון, יגיע אלינו הביתה כדי לדבר איתי. תיארתי לעצמי שהוא רוצה לדבר איתי על מה שהיה באירוע, כעוד חלק של התחקיר.

 

"הוא הגיע אלינו הביתה, אירחנו אותו, ואני התרג־ שתי מאוד מזה שהמח"ט מתארח אצלי בבית. תוך כדי השיחה, הוא שאל אותי: 'את יודעת למה אני כאן'? עניתי לו שלא. ניסיתי לחשוב. 'אין לי ,'מושג אמרתי לו, 'לא אמרו לי .'כלום הוא חייך. 'החלטנו העניק לך צל",'ש הוא הודיע לי. לא האמנתי. הייתי בשוק. מאז שהתגייסתי לצה"ל, החלום שלי היה תמיד לקבל סיכת מצטיינת מנ־ שיא המדינה ביום העצמאות."

 

 מבין עשרות לוחמי החי"ר שהשתתפו בקורס מ"כים היית היחידה שהשתתפה בתקרית אש, ובוודאי היחי־ דה שנושאת צל"ש. איך הם התייחסו אליך?

 

"הם ידעו, אי אפשר להסתיר את זה. היו חבר'ה ממחלקות אחרות בקורס ששאלו את החברים שלהם עליי. 'זו שקיבלה צל"ש איתכם'? 'מי זו'? 'איך היא'? בשיחות שהיינו מנהלים במהלך השמירות למשל, הח־ ברים במחלקה שאלו אותי לא פעם על האירוע. הם גם לוחמים, סיקרן אותם לדעת מה היה שם. ישבנו, ניתחנו איך זה היה, מה כל אחד עשה. בסך הכל אפשר להגיד שבהחלט עשו לי כבוד."

 

 לכוון אל המטרה

 

הכבוד, היא מבקשת להדגיש, הוא לא רק שלה – הוא של אלה שנפגעו בתקרית, של אלה שלחמו לצידה, ושל גדוד הקרקל כולו. "זה עדיין גדוד צעיר מאוד, בן שמונה שנים בסך הכל. בתחילת דרכו. הוא הולך ומוכיח את עצמו עם השנים, ולדעתי הגיע הזמן שיסתכלו עליו כעל גדוד פועל ורציני. האירוע הזה נתן לו קפיצה, חותמת, אמירה שאנחנו גם יכולים. בנים ובנות שמסתערים יחד ופועלים יחד."

 

 את חושבת שהאירוע ישפיע גם על נושא הנשים־לו־ חמות בצה"ל? החשש הגדול הוא מחטיפה של לוחמת למשל, בטח בגזרה שלכם.

 

"אני מקווה שבעקבות האירוע הזה ייפתחו בצה"ל עוד הרבה מקומות ללוחמות, ואני מקווה שהוא יסחף הרבה בנות להתגייס לשירות קרבי, תורם ומשמעותי. נושא החטיפה של חיילת הוא משהו שקיים תמיד בתודעה ואי אפשר להתעלם ממנו ולהגיד 'יהיה .'בסדר צריך לעשות הכל כדי שזה לא יקרה, אבל לא במחיר של לוותר על לוחמות בגלל שהן נשים. זה אתגר גדול שנותנים לנו להוכיח את עצמנו כלוחמות, ומקבלים אותנו כמו שא־ נחנו, כבנות."

 

 בהקשר הזה אנחנו רוצים לשאול אותה על לוחמת אחרת המשרתת איתה בגדוד, אבל ש' מבקשת להימנע. שלושה ימים לאחר ההתקלות נחשף כי לוחמת קרקל נוספת שהייתה בכוח, והייתה זו שהזעיקה את הכוחות בקשר, הסתתרה ולא הסתערה על המחבלים. בתום האירוע התנהלו אפילו חיפושים אחריה מחשש שנחטפה. "אני לא רוצה להרחיב את הדיבור על זה," מתפתלת ש' באי־נוחות. "היא חברה טובה שלי."

 

 אבל נמתחה ביקורת על התפקוד שלה באירוע.

 

"היו מספר כוחות של צה"ל פזורים בשטח. היא הייתה בכוח המרוחק יותר, ולא פתחה באש כי חששה מאירוע של ירי כוחותינו על כוחותינו. לדעתי היא פעלה נכון, ועשתה את מה שהייתה צריכה לעשות. עובדה שהיא לא נשפטה או נענשה, ושהיא עדיין לוחמת בגדוד."

 

 את השירות בגזרת הר־חריף בגבול מצרים היא מג־ דירה כ"מאוד חווייתי – סיורים, מארבים, שמירות. זה גבול שאתה רואה בו את האויב מולך, כך שאי אפשר להיות שאנן כלפיו. אתה רואה שהוא נמצא כל כך קרוב אליך, ומבין שאין מקום לטעויות. חיילי הצבא המצרי נמצאים מעבר לגדרות. רואים את הסיורים שלהם, את עמדות השמירה שלהם. כל ההיערכות שלהם בגבול הזה נמצאת כל הזמן מול העיניים. חושבים על האויב ורואים אותו כל הזמן."

 

 חלק מהמשימות השגרתיות של הגדוד בשנים האח־ רונות הוא גם עיכוב של מסתננים מאפריקה שחוצים את הגבול. "אנחנו מתקשרים איתם בעזרת מילים בסיסיות באנגלית או בערבית," אומרת .'ש "תמיד יש ביניהם לפחות אחד שדובר אנגלית. אם לא, הגשש שלנו מדבר איתם בערבית. מבקשים מהם לעצור, להתרכז ולהמתין במקום אחד. זה יכול להיות שעות, ולפעמים גם ימים."

 

 נשמע מעיק.

 

"אנחנו מקפידים להישאר מאוד סבלניים כלפיהם. נותנים להם מים, לחם ומוצרי מזון בסיסיים. אנחנו מבי־ נים שהם הגיעו אחרי דרך ארוכה ומלאת תלאות, אנח־ נו יודעים שהם באו ממקום קשה, ומבינים את המצוקה שלהם ואת הרצון שלהם להגיע לכאן."

 

 למרות העניין והאתגר בשטח, כעת – לאחר שסיימה את קורס המ"כים וקיבלה דרגת סמל ")אני שואפת לצאת גם לקורס קצינים, ורואה את עצמי ממשיכה במסלול של קריירה צבאית– (" תשוב ש' לקציעות, לשמש כמ"כית של טירוני קרקל. "מאוד רציתי את זה," היא אומרת. "התלבטתי קשות אם לחזור לקו או לפנות להכשרת הטירונים, ובסוף החלטתי שמעניין אותי להתחיל משהו חדש, שאני אהיה זו שאטמיע בחיילים ערכים, אלמד, אראה את הדרך ואכוון. זה דבר גדול בעיניי. הורים הול־ כים לתת את הילדים שלהם בידיים שלי. אני אקבל 12 חיילים ואכשיר אותם להיות לוחמים ולוחמות."

 

 ההחלטה הזו שלך לא נבעה מההיתקלות שלך עם המח־ בלים, מחשש לחזור לקו?

 

"ממש לא. אין בי פחד. אני מאומנת, ואחרי שכבר עברתי את זה 'על רטוב' אני מאמינה שאם חלילה זה יקרה שוב, יהיה בסדר גם בפעם הבאה."

 

 האירוע הזה יתרום לך בהכשרת הטירונים? אפשר לחנך להסתער מול האש?

 

"אני אנסה. אני חושבת שמה שחשוב הוא התרגול. לתרגל, לתרגל ולתרגל. ללמד אותם להקשיב להוראות, לראות את המטרה ולכוון אליה. ככה בדיוק אני פעלתי."

 

 ברור לך שהם יסתכלו עלייך בהערצה, המ"כית עם הצל"ש.

 

"די, אני לא רוצה. אני מקווה שלא יעלו על זה מיד שזו אני. שיקבלו אותי קודם כל כמפקדת שלהם, בגלל מי שאני, בגלל האישיות שלי, ולא בגלל סיכה כזו או אחרת." 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה