רוחו של חליל

רוחו של חליל

ניר מן

בתחילת חודש חשוון נפתחה עונת הקונצרטים תשס"ט (2008) של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בסדרת קונצרטים בניצוחו של המנצח הצעיר והכריזמטי, גוסטבו דוֹדָמֶל, יליד ונצואלה. בעברו של דודמל, מנהלה המוסיקלי של הפילהרמונית של לוס-אנג'לס, רזומה מוזיקלי מטאורי וניצוח על היוקרתיות בתזמורות העולם. בשתי התוכניות הפותחות את העונה מבוצעים הקונצ'רטו השלישי לכינור מאת סן-סנס, הסימפוניה הרביעית מאת צ'ייקובסקי, הסימפוניה הרביעית מאת ברהמס והסימפוניה הרביעית מאת מנדלסון עם הכנרים הסולנים יוליאן רחלין לאונידס קבאקוס. הקונצרטים בניו-יורק, פילדלפיה, וושינגטון, לוס-אנג'לס וסאן-פרנציסקו במחווה למוזיקאי האגדי לאונרד ברנשטיין הם גולת הכותרת בעונה הנוכחית. הפילהרמונית מבצעת במסע את הקונצ'רטו לתזמורת 'משחקי יובל', שהלחין ברנשטיין לכבוד יובל החמישים של התזמורת הפילהרמונית הישראלית בשנת 1986, ואת יצירתו 'חליל' לחליל וכלי קשת בביצוע החלילן אייל עין-הבר.

דויד המלך, ביאליק וברנשטיין

"לאונרד ברנשטיין היה המנצח הענק של המאה העשרים, וגוסטבו דודמל הצעיר (בן 26 שנים) שכובש היום את במות העולם בקסם שלו הוא המנצח האולטימטיבי של המאה העשרים ואחת. יש משהו בייצריות שופעת האנרגיות הזאת, בתשוקה, באהבה למוזיקה ובנשמה הטהורה של הילד שבתוכם, שהביאה את שניהם אל פסגות התרוממות הרוח; והיא שהופכת כל אחד מהם להיות ענק שבענקים מהבחינה המוזיקלית", אומרת דליה מרוז, דוברת התזמורת הפילהרמונית. "לאונרד ברנשטיין אהב מאוד מוזיקאים צעירים מוכשרים. הוא חשב שאצל צעירים הכוח, האנרגיה, הצבע, הצליל והתשוקה מבוטאת הרבה יותר חזק. אולי בגלל שהוא היה כולו רוח, מוזיקה ונשמה הוא גם ידע לאבחן ולמיין את מיטב הצעירים המוכשרים בעלי שאר הרוח.

הכרת אותו?

במלאת יובל לתזמורת הפילהרמונית בשנת 1986 ערכתי עליו סרט. אבי שושני, מנכ"ל התזמורת, אמר שברנשטיין בחיים לא יתראיין והוא יסגור לי את הטלפון בפרצוף. כשהגעתי לניו-יורק אמר לי ברנשטיין להפתעתי: "Lets have a coffee together". קבענו בבית-קפה סמוך לביתו במנהטן, וכשהוא ירד למטה כאילו השמש ירדה מהרקיע והתיישבה לידי. הוא היה איש מדהים.

למה?

כאילו זרחה ממנו קרינה מיוחדת. היה בו אור שלא מצאתי באחרים. הוא חייך כל הזמן ונראה לי בן אדם מאושר. שאלתי אותו מה מקור האושר שנסוך על פניו, והוא אמר: "מיידלע, כל מי שמתעסק במוזיקה הוא אדם מאושר. כשתעמדי על הבמה ותנצחי על מאה נגנים, או כשתכתבי מוזיקה ותחיי גם רוח וגם צליל ואז תביני איזה כיף ואושר זה". הוא דיבר על אהבתו למוזיקה ועל יצירתו המוזיקלית.

היה המשך?

בביקוריו בארץ העדיף תמיד ברנשטיין להתאכסן במלון המלך דויד בירושלים. הוא הסביר שבכל פעם שהוא בישראל הוא צריך לראות את הזריחה והשקיעה בשמי ירושלים. ישבנו איתו כשלוש שעות במלון המלך דויד בפגישה מרתקת. הוא ירד אלינו עם בקבוק ויסקי וספר תנ"ך, וקרא בפנינו מזמורים שלמים מספר תהילים למרות שלא הבין את כל המילים. ברנשטיין סיפר שכאשר היה בן עשר שנים לקח אותו אביו לראשונה לארץ ישראל. אביו אמר לו: "בוא אני אקח אותך לרחוב החשוב ביותר בארץ – רחוב ביאליק בתל-אביב". "כשהגענו", סיפר ברנשטיין, "שאל אותי אבי אם אני יודע מי זה ביאליק, ועניתי בשלילה. אבי אמר לי שביאליק היה המשורר הכי חשוב לעם ישראל אחרי דויד המלך. ותזכור, אתה יהודי, נולדת יהודי ועכשיו אנחנו צועדים ברחוב של ביאליק היהודי". כאשר הוא סיפר את הסיפור כאילו הילה קרנה מעל פניו.

ומה ירושלים עשתה לו?

למחרת הפגישה הוא קבע את הצילומים בעיר דויד. ברנשטיין שהתקרב לשנתו השבעים קיפץ כנער מעל תלוליות העפר באתר הארכיאולוגי. הוא אמר לנו: "אני תמיד נשאר צעיר. אנשים רואים את קמטי ההזדקנות שלי אבל מבפנים אני לא מזדקן. אני נשאר נער, יהודי ומוזיקאי. כאשר אני מתחיל לנצח על התזמורת אינני מרגיש את הקהל אלא רק את המוזיקה, ואז אני נסער והגוף שלי מתחיל להשתולל. התזמורת הפילהרמונית הישראלית היא הלב שלי, היא הנשמה שלי, ואני אוהב את החום של הקהל הישראלי. מעבר לזה יש איזה ניצוץ במוזיקאים יהודים שלא קיים במוזיקאים בני עמים ולאומים אחרים". הערתי לו שגדולי המוזיקאים דווקא לא היו יהודים, והוא ענה שאם היו בודקים את אילן היוחסין שלהם, קרוב לוודאי שהיו מתגלים שורשים יהודיים בעברם. לאמונתו, בכל מוזיקאי טוב יש קמצוץ של נשמה מוזיקלית יהודית.

נוקטורנו של התנגשות

"ליאונרד ברנשטיין חיבר את היצירה 'חליל' וקרא לה בשמה העברי (Chalil). התזמורת הפילהרמונית הישראלית הייתה זו שביצעה לראשונה את היצירה בהופעת הבכורה כאן בהיכל התרבות בתל-אביב", אומר איל עין-הבר, המִשנה לחלילן הראשי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית והסולן בעונת הקונצרטים תשס"ט ובמסע התזמורת לארה"ב. "ברנשטיין עצמו ניצח על התזמורת והחלילן ז'אן פייר רמפאל, מגדולי החלילנים בעולם, היה הסולן בביצוע הבכורה של היצירה שהוקדשה לזכרו של החלילן ידין טננבוים שנהרג במלחמת יום הכיפורים.

מתי התוודעת ליצירה זו?

מאז היותי סטודנט ובמשך שנים רבות נמצאת אצלי היצירה 'חליל' על המדף, אבל מעולם לא ביצעתי אותה. מאוד שמחתי שנפלה בחלקי כעת הזדמנות מאוד מיוחדת לבצע את היצירה. מבחינתי, זאת כניסה לנעליים גדולות מאוד, אתגר גדול וחוויה מוזיקלית אדירה. על הקונצרט מנצח דודמל, שנחשב לפנומן העושה חיל בכל במות העולם. לעומקה של היצירה התוודעתי בתקופה האחרונה. החליל, למרות שהוא סולן ביצירה, הוא רק חלק אחד מהמִרקם התזמורתי הכולל. בנגינה המשותפת נוצר תהליך מאתגר ומעניין של הטמעה הדדית ויחסי גומלין.

מה יש ביצירה?

היצירה 'חליל' חוברה כנוקטורנו לחליל ולתזמורת ולא כקונצרט לחליל. סוגת הנוקטורנו במוזיקה המסורתית נחשבת למוזיקת לילה, ובמקרה הספציפי של יצירה זו נראה כי הלילה מסמל את החושך, או המוות. יצירה זו מתאפיינת בהרכבו של הגוף המבצע המושתת על תזמורת כלי מיתר, שהיא די שכיחה ביצירות כאלו, ועל כלי הקשה. בבחירה זו לעצמה יוצר ברנשטיין דואליות של שני עולמות ומבטא את הניגוד שביניהם.

כלומר?

באורח פשטני ניתן לזהות כלי הקשה עם מיליטריזם וצבא. בכתיבת היצירה השתמש ברנשטיין בשתי שפות מוזיקליות שיוצרות הנגדה בין שני העולמות. לצד הכתיבה הטונאלית שמבוססת על סולמות מוזיקליים ברוח המסורת המערבית הקלאסית, הוא השתמש גם בכתיבה הסריאלית, בת המאה העשרים, שהיא יותר קשה לתפיסה, פחות קומוניקטיווית וכביכול דיס-הרמונית. לצד קטעים חזקים וריתמיים יש חלקים ליריים ומלודיים. היצירה מבטאת את העימות בין חיים למוות, נעורים ואופטימיות לעומת החושך והעלומים שנגדעים במלחמה. אולי היא מתארת אותנו ואת מצבנו – את משמעות הקיום והאובדן של בחור בן תשע-עשרה בישראל. אינני בטוח, שמצב קיומי זה השתנה בשלושים וחמש השנים שחלפו מאז מלחמת יום הכיפורים.

מי זה החליל ביצירה?

קולו של היחיד. הפרט הבודד מול כל מה שהוא פוגש ועובר. ברנשטיין אמר שלא הכיר את ידין, אבל הכיר את רוחו (his spirit). הוא לא אמר יותר מכך, אבל אני מניח שראה בעיני רוחו נער-בחור צעיר, חלילן אופטימי, מוכשר, פעיל, יצירתי ובעל חלומות, ובמקביל חייל שלפתע נשלח למלחמה ונהרג למען המולדת שלו. לברנשטיין היה קשר רגשי חזק למדינת ישראל. במלחמת העצמאות התייצב ברנשטיין בארץ וניצח על התזמורת הפילהרמונית שביצעה את הקונצרט המקורי שנכתב לרגל כיבוש באר-שבע. הקונצרט נוגן בפני החיילים שלחמו במקום.

למה בחר ברנשטיין להקדיש את היצירה לזכרו של ידין?

קרוב לוודאי שכאשר נחשף ברנשטיין לסיפורו של ידין, הסיפור נגע ללִבו והוא נכבש בקסמו של ידין. הלחנת היצירה הייתה דרך ייחודית לביטוי הקשר של ברנשטיין למדינת ישראל ולהנצחת זכרו של ידין. אינני יודע אם יש עוד יצירה שברנשטיין כתב בעקבות התחברותו לסיפור אישי מסוים. הוא מצא בסיפור של ידין ייצוג של הסיפֶּר (נרטיב) שלנו כישראלים. האמנות מאפשרת לראות ולהבין את המציאות בדרך משלה, והיתרון היחסי של המוזיקה נובע מהאבסטרקטיות שלה.

מה יחסך האישי ליצירה?

הייתי אומר שבעל כורחי כשאני מנגן את היצירה הזאת אני מייצג משהו מהמציאות שלנו כי נולדתי וגדלתי פה, כי שירתתי בצה"ל וכי אני חי ויוצר בישראל. הסיור בארה"ב הוא אפילו יותר משמעותי מהבחינה הזאת משום שכאן, בארץ, הישראליות של היצירה מובנת מאליה; אבל נגינת היצירה בחו"ל מייצגת את רוחו של ידין כפי שברנשטיין הביע אותה.

איך אתה מבין את הדמות של ידין?

כמורה אני יכול לזהות פוטנציאל וכישרון אצל סטודנטים צעירים בני תשע-עשרה. ניתן להבחין בחיפוש העצמי שלהם ולעמוד על הממד הלא-נודע שמתקיים בתחילת דרכם. פרק זה בחייהם מהווה שלב של התבהרות והתגבשות בתחום המוזיקלי שמבשיל בתוך כשלוש–ארבע שנים. מהבחינה הזאת, ידין נשאר בגדר הבטחה שלעולם לא נדע אם הייתה מתממשת. גילו הצעיר והמקום שאליו הספיק להגיע בשנות עשייתו בעצם משאירים אותו במרחב הנצחי. זה חלק משמעותי מעוצמת סיפורו.

השחפת שלא הייתה

ידין נולד ב-1954 בשכונת צהלה שאך זה הוקמה בחולות. הוא היה דור שביעי בארץ מצד אמו, רבקה טננבוים, נצר ליוצאי החומות בירושלים במאה הי"ט ונינו של יואל משה סלומון ממייסדי פתח-תקווה. אביו, צבי טננבוים, עלה ארצה כתינוק למשפחת שענים וצורפים מרוסיה, שנאלצה לרדת למצרים. המשפחה התגוררה בקאהיר ויחיאל טננבוים, סבו של ידין, הופקד על אוסף השעונים המלכותי של המלך פואד המצרי. ידין גדל בבית יהודי חופשי שבו נחגגו מועדי ישראל ונשמרה המסורת היהודית. הוא אהב ללכת לבית-הכנסת, להקשיב לפרקי חזנות ועל הטלית והתפילין שלו שמר היטב.

"צהלה הייתה שכונה מאוד משפחתית מאוכלסת במשפחות צעירות שכולם הכירו את כולם. הדלתות היו פתוחות ונכנסנו לבתי חברינו בלי לדפוק על הדלת", מספר המהנדס גיא אלון בן-כיתתו של ידין. "שיחקנו 'פינות' ברחוב, גוגואים, סטנגה, קומזיצים, מדורות ועוד משחקי ילדוּת במלחמות ומערות בדיונות. באותו הזמן ידין התחיל לנגן בחליל צד. תמיד כשעברנו ליד הבית של ידין בין שתיים לשש שמענו את נגינת החליל.

איזה תלמיד הוא היה?

ידין היה תלמיד משקיען שהצטיין בכל המקצועות – היסטוריה, חשבון, הנדסה. הוא ידע לכתוב חיבורים לעילא ולעילא על נושאים מסיפורי המקרא ומההיסטוריה היהודית. בטקסי יום הזיכרון בבית-הספר בצהלה קראו את שמות הנופלים וידין ניגן ברגש את השירים העצובים.

לנגינה בחליל הגיע ידין במקרה. בהיותו בן אחת-עשרה אובחן בשוגג כחולה בשחפת והצטווה לפתח את ריאותיו באמצעות נגינה בכלי נשיפה. שנה לאחר התחלת הנגינה קטף את המִלגה הראשונה מקרן שרת, מִלגה ראשונה לשלוש נוספות שבאו בעקבותיה ושני פרסים לנשפנים צעירים מהקונסרבטוריון הישראלי למוזיקה. ד"ר אורי טפליץ ז"ל, ממייסדי התזמורת הפילהרמונית והחלילן הראשי בה, שלימד את ידין, העיד עליו: "הוא היה בחור מקסים, בעל אישיות אצילית. אהבתי אותו מאוד. לעיתים נדירות זוכים בתלמידים כמוהו שתענוג לעבוד איתם. הוא היה מוזיקאי בעל תפיסה מהירה ויכולות מגוונות. היופי אצלו היה בכישרון הטבעי ובעושר ההבעה שלא נבע מלחץ אמביציוזי אלא מאהבת מוזיקה טהורה". במרוצת השנים היה ידין הסולן בתזמורת הנוער של תל-אביב וחלילן ראשי בתזמורת הגדנ"ע. הוא הופיע בסיורי התזמורת באירופה, בתוכניות רדיו ('תשואות ראשונות') וניגן את נעימת הרקע בסרט 'לאן נעלם דניאל וקס?', שחיבר אריאל זילבר.

בסיום בית-הספר היסודי בצהלה התקבל ידין למגמה הריאלית בתיכון עירוני ד' שנחשב לאיכותי בתחומו מבחינת רמת הלימודים והוחזק כבית-חרושת לציונים. "ידין היה תלמיד מצטיין שלא התבלט בחברה", סיפר חברו חנן פרשטמן. "הוא לא היה הטיפוס של המאצ'ו הישראלי. אם מישהו אחר היה מנגן ברמה שלו הוא כבר היה דואג להפגין את כישרונו ולהבליט את הישגיו". תקופה מסוימת ניגן בהרכב  רוקיסטי בלהקה של חבר'ה מהרצליה וכפר-שמריהו, שהייתה, אולי, הראשונה מסוגה בנוף המוזיקלי בארץ. עם חברו אבי בריר מצא ידין שפה משותפת לקראת סוף השמינית. יחד יצאו לסרטים, טיולים, מועדונים מוזיקליים (מועדון הג'אז 'ברברים'), ולפעמים אכלו סטייק עם מיץ תפוזים במסעדת 'הפיל'. "כן, היינו שמרנים", מתוודה בריר, "לא שתינו בירות ואפילו קולה עוד לא הייתה. שנינו היינו במיין-סטרים של המערך, אבל זה לא העסיק אותנו במיוחד. מי שדיבר על מדינה פלשתינית, כמו קבוצת מצפן השמאלנית, נחשב לחריג קיצוני. דיברנו על 'מלכת האמבטיה' של חנוך לוין, אבל ויכוחים אידאולוגיים לא היו אז הבון-טון". בטיולם הרגלי בחופש פסח לגליל המערבי נרקם לראשונה רעיון החליל האלקטרוני. את ההשראה נתן ג'ימי אנדריקס האגדי שהפך את האפקט האלקטרוני (fuzz) בגיטרה החשמלית לצליל חדש. עם זאת הניסיונות הפרקטיים לבניית אב-טיפוס במעבדת האלקטרוניקה של הדוד לא הבשילו מעולם לכדי מוצר ממשי.

בחירה בקרבי

לקראת גיוסו לצה"ל חיזרו תזמורת צה"ל והלהקות הצבאיות אחרי ידין בלהט, אבל הוא החליט להתגייס לקרבי. לאמו אמר לאחר ההתייצבות בלשכת הגיוס שמכיוון שיש לו פרופיל גבוה הוא רוצה להיות חייל קרבי. ידין התגייס במחזור נובמבר 72' עם קיבוצניקים ותיכוניסטים. עשרה חודשים שירת בשריון והתאהב בטנקים. במסלול פיקודי מזורז עמד ידין להשלים בתוך עשרה חודשים קורס מפקדי הטנקים בשִבטה.

ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, לקראת סיום הטיפול השבועי בטנקים והשלמת ההכנות ליום הכיפורים הגיעה פקודת חירום לגדוד בשִבטה. הטנקיסטים הובהלו בטיסה לרפידים בסיני וצוותו על טנקי השוט (סנטוריונים) של גדוד 77 מחטיבה שבע (גדוד 77 נערך בטנקים של בית-הספר לשריון ברמת-הגולן). כל הלילה חימשו וזיוודו הטנקיסטים את הטנקים ובשבת נפרסו בשטח תחת רשתות הסוואה. "בגלל צום יום כיפור לא אכלנו דבר מיום שישי", סיפר אלוף אייל בן-ראובן שהיה אז הנהג בצוות 2א' בריאיון שערכתי איתו בעבר. "יוסף אובידה, בן להורים ניצולי שואה היה מפקד הטנק, אימיק לוי הטען וידין התותחן. ידין היה בחור יפה עם עיניים כחולות, ורק אחרי המלחמה נודע לי שהיה חלילן. בכל תקופת השירות המשותפת הוא לא סיפר דבר על נגינתו ועל פרסי ההצטיינות שקיבל".

כיצד התחילה המלחמה?

בשתיים בצהריים החלו מטוסים מצריים לתקוף מתקנים במרחב רפידים, והפלוגה שלנו הוקפצה ביציאה חפוזה לטסה. בטנק שררה אווירה רגילה ורק בשבע בערב חדרה לי בפעם הראשונה ההכרה שפרצה מלחמה, כאשר אימיק הטען-קשר, הצמיד את הטרנזיסטור שלו לקשר פנים בטנק ושמענו בחדשות הוראות להאפיל את האורות בתל-אביב.

מ-11 הטנקים בפלוגה רק שבעה הגיעו בחשיכה למוצב 'מפרקת' בקו המעוזים. היה ליל ירח ודיונות החול הצחיחות בהקו מפצצות תאורה. השטח היה רווי בחי"ר מצרי מצויד בטילי נ"ט. "הטנק שלנו היה ככל הנראה הטנק הראשון שהגיע לקו המים בתעלת סואץ", המשיך בן-ראובן. "פתאום נתקענו. מהפגיעה הושבת הצידוד החשמלי בצריח ונפגעה תאורת הפריטלסקופ של התותחן. אובידה כיוון את ידין על המטרות ונתן פקודות אש. ידין פגע ופרץ בשאגות שמחה. לפתע חדר טנק נוסף וגרם ללחץ רב בצריח. אובידה צעק לידין שיכונן מהר שמאלה, ואימיק צעק שהוא לא מצליח לטעון את הפגז. לאחר כמה שניות מאוד לחוצות ידין ירה והשמיד את הטנק. לפתע נשמע פיצוץ אימים והטנק שלנו נדלק".

עשרה חודשים לא נודע מקום קבורתם ידין ואובידה. במשך כמה לילות לאחר המלחמה היה אריק שרון מתקשר לבית משפחת טננבוים ממפקדתו ב'אפריקה' ומוסר בתסכול שלא עלה בידיו להתחקות אחר גורלם. למעשה, רק חודשיים לאחר המלחמה נודע למשפחה על מותו של ידין. שכנתם לאה רבין, קראה על כך במחברת שכתב אחיינה עמיר יפה, המג"ד של ידין, ועִדכנה את ההורים. צבי האב, עובד בכיר במשרד הביטחון, התרוצץ בחזיתות הלחימה של הגדוד ובין פצועי היחידה בבתי-החולים. המצרים קברו את גופותיהם בדיונות הנודדות ליד תעלת סואץ בתחומי הארמייה השנייה. במסגרת דיוני הפרדת הכוחות הצטרף קצין מצרי לחיפושים ואיתר את הגופות. בקיץ תשל"ד הובא ידין למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בקריית-שאול ועל לחימתו הוענק לו אות המופת. אחרי המלחמה הוציאה המשפחה תקליט אוסף עם הקלטות בביצועו של ידין. לאונרד ברנשטיין התוודע לדמותו של ידין מפיו של המוזיקאי בן-ציון אורגד, שבנו רון למד וניגן עם ידין. לאחר חיבור היצירה 'חליל' נפגש ברנשטיין עם המשפחה, ולבקשתו הוגדל עבורו תצלום של ידין. תצלום זה נתלה בחדר עבודתו.

קולו של חליל

בהופעת הגאלה של פתיחת עונת תשס"ט התמלאו היציעים בהיכל התרבות על גדותיהם והאולם היה גדוש מפה לפה. במעברים נדחקו חיילים סדירים שניצלו את זכאותם להידחק בחינם. הפילהרמונית מוחזקת כספינת הדגל של התרבות הישראלית הגבוהה. זו השואפת לדיוק אמנותי מושלם, זו הנדרשת לביצוע המלוטש ביותר של יצירות מוזיקליות ורעיונות מופשטים וזו המכתיבה לחברה את רף הישגיותה. הקונצרט נערך בהשתתפות הוריו ואחותו של ידין ז"ל והקהל הגיב לביצועי התזמורת בתשואות רמות. בהפסקה העניקו רבקה ואלה טננבוים-קורן, אמו ואחותו של ידין, למנצח דודמל את התקליט של ידין. דודמל אמר להן בהתרגשות: "הערב אני מנצח על היצירה לכבודכם", והסולן איל עין-הבר הקדיש למשפחה את ההדרן בהתרגשות ניכרת בפני הקהל הרב.

לאונרד ברנשטיין זיהה את הסמליות המגולמת בסיפור חייו של ידין, החלילן והטנקיסט. ידין שהקדיש את חייו ליצירתו האמנותית והקריב את חייו למען קיומנו הלאומי. בווירטואוזיות נדירה הערה ברנשטיין ליצירתו את המוטיבים המוזיקליים והרוחניים שזיהה בדמותו של ידין. חליל סולו מול סוללת תופים בהלמות דורסנותם, והוא קורע את הלב בשוועת יופיו המתנפץ. והולך קולו של חליל ונמשך מקצה העולם ועד קצהו; מליל האימה והחידלון על קו המים ועד היכלות התהילה בתקרת כדור הארץ. ניגון בודד המתרומם ומתנשא ומתעלה, ומביע בבדידות קינתו את רוח המאבק על הנפש.

ניר מן, "רוחו של חליל", מקור ראשון – שבת, 5.12.2008, עמ' 6–7