"הרבה חברים שלי נשארו שם בני עשרים"

בעבור רס"ר (מיל') רוני יחזקאל, התמודדות בקור רוח עם מצבי קיצון היא חלק בלתי נפרד מהאופי שלו. ביום השלישי למלחמת יום הכיפורים, ב־8 באוקטובר, הגדוד שלו לקח חלק בקרב על החרמון, ובמהלך ביצוע המשימה נורתה אל הצוות אש יעילה ומכוונת היטב. ברגע אחד מזוויע נהרג חברו הטוב מיכאל מפגיעת כדור במצח, ורבים מחבריו האחרים נפצעו. למרות הפחד והבהלה יחזקאל לא היסס, וטיפל בכל החיילים הפצועים תחת אש בלתי פוסקת, מטרים ספורים מהסורים.

“עבורי, פינוי הפצועים בשטח היה מובן מאליו", מסביר יחזקאל. “טיפלתי במא"גיסט שנפצע ובדיוק ראיתי את מיכאל שעון על הסלע. שאלתי אותו: ‘קרה משהו?' והוא אמר שלא, הרים את הראש, ובאותו רגע חטף כדור. את הגופה שלו סירבו לפנות מהשטח, בגלל אש התופת, וזה פצע פתוח שנותר בי עד היום".

במעשיו בזמן הקרב גילה רס"ר (מיל') רוני יחזקאל קור רוח, אומץ לב ואחוות לוחמים, ועל כך הוענק לו ציון לשבח ממפקד פיקוד הצפון דאז, רא"ל רפאל איתן.

רגע אחד של פחד

לפני פרוץ המלחמה שירת יחזקאל כחובש בקורס המ"כים של חטיבת גולני. ביום חמישי, יומיים לפני פרוץ המלחמה, הקורס עמד בפני סיום, והלוחמים שוחררו הביתה, לא מעלים בדעתם מה עומד להתרחש ביום שבת. "היה מדובר במחזור צעיר של קיבוצניקים ומושבניקים, שעמד להסתיים אך נקטע על ידי המלחמה", מסביר יחזקאל. "בתמונת המחזור של משתתפי הקורס יש הרבה מסגרות שחורות, של כל אלו שלא הספיקו למסור את תמונתם או נהרגו במלחמה. למעשה, המלחמה החליפה את טקס הסיום של הקורס.

"כבר ביום שישי הזעיקו אותנו בחזרה לבסיס, והבנו שקורה משהו. למחרת, לפני שפרצה המלחמה, כבר ידענו על בואה ונסענו לרמת הגולן. עצרנו בראש פינה להתארגנות, העמסנו ציוד ופתחנו צירים. זה הרגיש כמו לתפוס קו, עדיין לא כמו מלחמה. כאנשים צעירים חשבנו על מלחמת ששת הימים. גדלנו על הסיפור של גבעת התחמושת ומיהרנו מאוד אל המלחמה. בעצם, ממש הלכנו אליה בשמחה, תחושה שנפסקה רק כשהחלה ההפגזה הראשונה. אף אחד לא נפגע ממנה, אבל עד היום אני לא מסוגל לשכוח כמה דמויות באופק שצעקו לעברנו: 'אל תירו עלינו, אנחנו יהודים כמוכם'.

“יומיים לאחר מכן, ב־8 באוקטובר, כבר עלינו לחרמון. תוך כדי הנסיעה לשם, המח"ט, אמיר דרורי, התקשר ואמר שנותק הקשר עם מוצב החרמון ושלא ברור אם הוא נכבש על ידי הקומנדו הסורי או שמשהו השתבש. הוא פקד עלינו לחתור למגע ולהשיב אש לכוחות הסוריים. עלינו על זחל"מים, ותוך כדי התנועה החלה הפגזת מרגמות כבדה. במעלה ההר גילינו תנועה של כוח סורי שמנסה לחבור למוצב. הטילו על הסמ"פ שלנו לקחת שני זחל"מים מלאים בלוחמים ולרדת רגלית מההר. כלל לא פחדנו, ובמבט לאחור אני מצליח להבין למה מגייסים בני 18 לצבא ולא בני 30. בגיל הזה הפחד הוא לא פקטור. אתה חושב לעצמך: מי מפחד מערבים או מהמוות.

“במרחק של 500 מטרים מהחיילים הסורים התמקמנו כמו במטווח ופתחנו באש. המודיעין בישר לנו שמדובר בכוח קטן, אבל זה היה כוח בסדר גודל של פלוגה. הם השיבו אש, הציבו רתקים, שלחו איגופים, ומצאנו את עצמנו מוקפים מכל הכיוונים. חשבתי שזהו זה, שלא נצא משם. בשלב מסוים אנשים התחילו להיפצע, והיו לנו שני פצועי חזה. סמל המחלקה, שהיה אמור לפקד על הכוח, קיבל בלקאאוט ולא תפקד. חוץ מזה, היה לנו עוד מ"כ שאיבד את הצפון, כך שנשארנו, למעשה, הלוחמים הצעירים, מוטי הסמ"פ ואני. כשמוטי ראה שאני היחיד שמתפקד, הוא הצמיד אותי אליו והתחיל לבקש ממני לפעול. עד היום אני מקבל צמרמורת מהתפקוד שלו. ידעתי שכל עוד אני נמצא לידו יש לי על מי לסמוך ולא חשבתי שאנחנו אבודים.

“בשלב מסוים מוטי נפצע מאר־פי־ג'י וקיבל רסיס בכתף. קרעתי למוטי את החולצה עם המספריים וחבשתי אותו, כמו בסרטים. צעקתי לעברו: 'יש לי שני פצועי חזה וחייבים לפנות אותם'. מוטי התעשת וחזר לתפקד, וביקש תגבורת שתעזור לנו בפינוי האלונקות. נתקלנו בסירוב כי אמרו שהמצב למעלה קשה מאוד, ושעלינו להסתדר בכוחות עצמנו. אם יש רגע אחד שאני יכול להצביע עליו כרגע של פחד, זה יהיה הרגע הזה".

כשאין מה לעשות

המחלקה נותרה ללא תגבור תוך כדי מאבקים קשים באש הסורית. בשלב מסוים, כשהירי התגבר, קרה דבר מה אותו יחזקאל לא מסוגל לשכוח. “פיניתי את הפצועים לאזור מסוים, ואז הבחנתי במיכאל, חבר טוב שלי, שעון על הסלע ולא זז. שאלתי אותו: 'קרה משהו?' הוא אמר שלא, הרים את הראש ובאותה שנייה חטף כדור במצח", נזכר יחזקאל ודמעות מתחילות לשטוף את עיניו. “מהעוצמה של המכה הוא התעופף והתרסק על הסלע. הזעקתי את החובש השני שלנו, יהודה, לטפל בו, והוא אמר לי: 'אין מה לעשות, הבן־אדם גמור'.

"צוות חילוץ הגיע אלינו, והדבר הראשון שמוטי ביקש מהם היה שיחלצו את מיכאל כדי שיהיה אפשר להחזיר את הגופה למשפחה. לצערי, הם לא הצליחו לחלץ את הגופה, ובעיניי זו שאלה לא פתורה. אם הוא היה פצוע, אפשר היה לחלץ אותו? היום אני יכול להבין את שיקוליו של המח"ט, להציל את החיילים שנשארו ולהתפנות מהשטח, אבל בתור חובש זה לא התקבל על הדעת. חשבתי שאם מישהו נפצע – מטפלים בו, ואם מישהו נהרג – מפנים אותו.

“כשחזרתי מהמלחמה, הייתי בהלם קרב. לא הייתי מסוגל לבקר את משפחתו של מיכאל. אביו לא היה מוכן לקבל את הבשורה, והוא שאל אותי פעם: 'הבן שלי לא מת, איך לא חילצו אותו?' רק בזכות אמא שלי התאוששתי. היא הסבירה לבני המשפחה מה היה המצב שלי.

"מיד אחרי המלחמה ירדתי לסיני לנקות את הראש, וכשנתיים לאחר מכן נסעתי לטיול בעמק דותן עם חברי ילדות, ועצרתי לבקר בבסיס. המ"פ שלי היה שם במקרה, ושלח מישהו לקרוא לי. חשבתי לעצמי שאולי קרה משהו, כי בדרך כלל כשהמ"פ קורא לך, כנראה שעשית משהו לא בסדר. כשהגעתי אליו הוא אמר לי: ‘אתה יודע שהומלצת לקבל צל"ש?'

“בסה"כ תפקדתי בסיטואציה והיה לי יותר מזל מאחרים. אני לא רואה את עצמי כגיבור, הייתי פשוט בן־אדם שעזר לחבריו. אם לא היו אנשים כאלה, באיזה עולם היינו חיים?

"כשקיבלתי את הצל"ש הרגשתי מאוד מוזר עם המצב, בגלל אותה תחושה שאיני גיבור. לא תיארתי לעצמי שאחרי המלחמה אזכה ללחוץ את ידו של רפול ולעמוד במעמד כזה.

“המסר העיקרי שלמדתי מהמלחמה הוא מציאת פרופורציה לגבי אפסות החיים. אחרי כל מה שעברתי, הבעיות שאני חווה היום מתגמדות. אני יכול להתמודד עם מצבי קיצון ולהבין שלכל דבר, גם למצב הקשה ביותר, יש פתרון. אני מסתכל על חיי ועל עצם קיומי וחושב כמה בר מזל אני. הכדורים שפגעו בחבריי יכלו לפגוע גם בי, והעובדה שאני חי היום היא נס. הרבה חברים שלי נשארו שם בני עשרים, לא זכו להתחתן ולהביא ילדים, וחלקם אפילו לא ידעו אישה. זה הכי עצוב לי – האובדן של מי שהם יכלו להיות. כשחושבים על זה, אם המזל לא היה לצדי, הייתי יכול להיות היום אחד מהם".

מוצב החרמון במלחמה, צילום: במחנה, אתר הגבורה