"עליתי על הנגמ"ש ודרסתי כל חייל מצרי שעמד בדרכי"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 1 באגוסט 2013
מקסים כהן 2013

מקסים כהן 2013


כששמע שפרצה המלחמה, טוראי (מיל') מקסים כהן עזב את משפחתו בפריז לטובת הקרבות בסיני על תפקודו במהלך הקרב בסואץ הוענק לו עיטור העוז



כאשר טוראי (מיל') מקסים כהן עזב את משפחתו בצרפת על מנת להתנדב לשירות במלחמת יום הכיפורים, הוא לא תיאר לעצמו שיהפוך במהרה מנהג אספקה פשוט לנהג נגמ"ש, ושבדרך יצליח גם להציל חיים. בקרב הגורלי שהתרחש בעיר סואץ, הוא חילץ פצועים שנפגעו מאש התופת המצרית, ודרס את החיילים המצרים שאיימו להרוג את חבריו. “הכנסתי כמה פצועים והרוגים שרק יכולתי לנגמ"ש, וכבר לא היה מקום אז קשרתי אותם אחד לשני", הוא מספר בהתרגשות. “נסעתי אחורה כדי לפנות עוד פצועים, והמ"פ שלי צעק לעברי: ‘משוגע, אל תיסע ברוורס, אתה עלול להיהרג', אבל אני לא הקשבתי לו, ודרסתי כל חייל מצרי שירה לעברנו. קשה לי להסביר מה קרה שם, זה הייתי אני, אבל לא הייתי אני. הייתי באמוק".

במהלך הקרב טוראי (מיל') מקסים כהן חירף את נפשו וגילה תושייה, עוז רוח ואחוות לוחמים, ועל כך הוענק לו עיטור העוז מידי הרמטכ"ל דאז, רא"ל מרדכי (מוטה) גור.

כמו מקצוען

באותם ימים, ממש כמו היום, כהן התגורר עם משפחתו בצרפת, אך שמר על אהבתו לארץ ודאג לבקר בה. ביום הכיפורים, ילדי העיירה בה חי הכריזו שפרצה מלחמה בישראל, והשלווה של תפילת יום הכיפורים נמוגה. “ברגע ששמעתי את הבשורה, הורדתי את הטלית ורצתי מיד הביתה", משחזר כהן. “כשהגעתי הביתה, אשתי נהגה באוטו, וזה היה מוזר, כי אנחנו לא נוהגים ביום כיפור. היא הסבירה לי שפרצה מלחמה, וכיוון שהיא מכירה אותי מספיק טוב, היא הזהירה אותי שלא אעז לעזוב אותה. הסברתי לה שאין ממה לפחד, ושהייתי בסך הכול נהג אספקה, אבל בכל מקרה נסעתי לשגרירות כדי לבדוק מה קורה.

“כשהגעתי לשם, בסביבות חמש אחר הצהריים, היו במקום המון אנשים, והנספח הצבאי התחיל לשאול אם יש בינינו טנקיסטים. הגעתי למסקנה שבחיים לא ייקחו אותי, כי אני לא לוחם, עד שנפל לי האסימון ששירתתי פעם בג'וליס, שם יש טנקיסטים. כששאלו את אותה השאלה פעם נוספת, הרמתי את היד ואמרו לי ‘תיכנס'. אמרתי לאשתי שאצלצל אליה כשאגיע לישראל, ותוך כמה שעות, בארבע בבוקר, מצאתי את עצמי בג'וליס.

“התמקמתי באיזה אוהל, וכשסיפרתי לאחרים מאיפה הגעתי, הם שאלו: ‘אתה משוגע? הגעת מצרפת למלחמה?' ואז הבנתי שאני חייב לעשות משהו, ולא ייתכן שאתייבש פה באוהלים. פניתי לפקידה שאמרה לי: ‘אין לנו מכוניות לתת לך, אבל מחר יציעו משהו לנהגים, אולי זה יתאים לך'.

למחרת הציעו לי להצטרף לקורס נגמ"שים והסכמתי בשמחה. בקורס המזורז שעברנו קיבל את פנינו קצין בלונדיני, שלימד אותנו איך להחליף שמן, עד שהאצתי בו שילמד אותנו לנהוג. מהר מאוד, תוך חצי שעה, קלטתי איך מתפעלים נגמ"ש, וביום השני לקורס נהגתי בעליות מאוד קשות של הרים וגבעות. בערב, הקצין ניגש אליי ואמר: ‘אתה עושה צחוק? אתה נוהג כמו מקצוען, אנחנו שולחים אותך לסיני'. ובאמת, ביום החמישי למלחמה נשלחתי לסיני בידיעה שאני הולך להסיע לשם את הנגמ"שים, ואחר כך חוזר לארץ. כשהגענו, אני והנהג השני ניגשנו אל המג"ד ושאלנו אותו מתי חוזרים לישראל. הוא התעצבן, ואמר שאנחנו מרותקים לגדוד שלו, ושלא אספר לו סיפורים שאני לא לוחם כי הוא יודע שאני נהג הנגמ"ש הכי טוב שיש בג'וליס.

“ב־15 באוקטובר, כשחצינו את התעלה על גשר הגלילים, התחלתי לחשוב לעצמי: ‘מה עשיתי?' המטוסים המצריים הפגיזו אותנו והייתי בטוח ששם אמצא את מותי ושילדיי יגדלו בלי אבא. כשהגענו לצד המצרי של התעלה, כמה מחבריי נפצעו והחלטתי להפיג את המתח ולשיר להם בקשר בצרפתית. המפקד עצר אותנו ואמר: ‘מי זה שר בקשר, תפסיקו עם זה', אבל ההומור הזה מאוד עזר. מבחינתי, אלו היו רגעים של התאוששות.

“אחרי כמה ימים רצופים של דאגה, כשחשבתי שהכול עומד להיגמר, הגיע יום נורא. ב־21 באוקטובר הגדוד שלנו פרץ לסואץ. הדבר הראשון שראינו היה שזאת עיר רפאים, אבל שום דבר לא הכין אותי למה שקרה אחר כך. כשהתקדמנו אל תוך העיר, המצרים צצו משום מקום וירו עלינו עם המא"גים שלהם, ואנחנו נכנסנו לתוך הנגמ"שים. תוך שניות היו לידי כמה טנקים שרופים, הקצין שלי נפגע, ואני הייתי המום. באותן שניות לא ידעתי מה לעשות, עד שקרה משהו שקשה לי להסביר עד היום".

פחד מוות

לראשונה בחייו, כהן נאלץ להתמודד עם אש תופת. ברגע מכריע זה, מתוך אינסטינקט, הוא קפץ מהנגמ"ש והחל להכניס לתוכו פצועים. “לא יכולתי לעמוד בצעקות הכאב של האנשים. קפצתי מהנגמ"ש והעמסתי עליו כמה פצועים שרק יכולתי. מאחר ולא היו מפקדים, שאלתי את המ"פ מה לעשות, והוא הורה לי לנסוע אחורה. עשיתי זאת עד שאחד המפקדים צעק עליי: ‘אתה שנוסע ברוורס, מה אתה עושה, אתה עלול להיהרג'. מיד הסבירו לו שאני הנהג של שורק ושאני צריך לפנות את הפצועים,  אבל באותה נקודה כבר לא יכולתי להקשיב. אני לא יודע איך ולמה, זה באמת לא הייתי אני, אבל באותו הרגע פשוט עליתי על הנגמ"ש ודרסתי כל חייל מצרי שעמד בדרכי. אחרי 20 חיילים כבר הפסקתי לספור. הייתי במה שהישראלים מכנים ‘אמוק'.

“במהלך הסיבוב האחרון של הפינוי לא מצאתי את הכוחות והלכתי לאיבוד. ניסו לכוון אותי, אבל זו הייתה טעות, ובסופו של דבר השתנתי במכנסיים, פשוטו כמשמעו, כי כל כך פחדתי שאמות. באותו רגע נזכרתי שלימדו אותי בקורס איך לעשות סיבוב פרסה של 180 מעלות ואיך להבהב באמצעות הנגמ"ש, וכך מצאו אותי. אחר כך החברים שלי מהגדוד אספו אותי מעולף מהנגמ"ש, לקחו אותי על הידיים ושרו בקול גדול: ‘הוא גיבור, הוא גיבור'.

“במשך שנים לא סיפרתי את החוויות האלו לאף אחד. חשבתי שאף אחד לא יאמין לי, שאנשים יצחקו עליי ויגידו שאני בסך הכול נהג שראה סרט טוב. גם על העיטור אף אחד לא ידע, אפילו לא אשתי. למעשה, כשקיבלתי מברק מהשגרירות, והפקידה אמרה לי שאני מקבל את עיטור העוז הייתי בהלם מוחלט. נסעתי לישראל וזכיתי לכבוד שלא ציפיתי לו. אני, מקסים כהן, פגשתי את שמעון פרס, אז שר הביטחון, שאמר לי: ‘מה זו החליפה הזאת, מאיפה הגעת?'

“באותו ביקור פגשתי עיתונאי שעזר לי לפתוח את הסיפור, ועדיין כל מי שהכרתי בצרפת לא ידע. פעם אחת הייתה תאונת דרכים ליד פריז, שהחזירה אותי לאירועים מהמלחמה. ישבתי ליד אשתי ולא יכולתי להוציא מילה. היא חשבה שהשתגעתי ושאני חייב ללכת לפסיכולוג. היא לא הבינה שזו תוצאה של המלחמה ההיא ושל מה שזה עשה לנפש שלי.

“רק בשנים האחרונות התחלתי לשתף ולהעלות את הדברים לכתב. אני חושב שזו התרפיה שלי. מהמלחמה למדתי על מקריות החיים - אם לא הייתי מצביע כששאלו על ג'וליס, לא הייתי במלחמה ולא היו לי סיוטים. המלחמה גרמה לי להבין עד כמה חשוב שיהיו יהודים פשוטים וטובים בעולם, כאלה שרוצים לעזור ולתת מעצמם. בעיניי, זה הדבק שמחזיק את החברה הישראלית - העזרה ההדדית. כיהודי שחי בחו"ל אני מרגיש את הגאווה שהופכת אותי לישראלי".

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה