"המקרה הזה מוכיח שאסור לזלזל בבוידעם של הנפש"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה 25 לספטמבר 2013
דוד כהן 2013

דוד כהן 2013


במהלך מלחמת יום הכיפורים, סא"ל (מיל') ד"ר דוד כהן הציל את חייו של מ"פ שנפצע באורח אנוש על השקדנות שהפגין הוענק לו עיטור המופת



מספר ימים לאחר שגויס למילואים כמפקד תאג"ד, נאלץ סא"ל (מיל') ד"ר דוד כהן להחליף את הרופא של גדוד 74. עד היום, כל אימת שהוא נזכר במלחמת יום הכיפורים, עולה בפניו הזוועה אותה חווה במהלך הקרב על תל שאמס ברמת הגולן: המ"פ האחרון שנותר מבין המפקדים של הכוח נפצע אנושות – ידו נקטעה והוא איבד את ההכרה.

"מבחינה רפואית, צביקה היה מת לכל דבר. לא היה לו דופק, הוא לא נשם ואיבד המון דם", משחזר כהן בעצב. "מרוב פציעות לא היה שום מקום להחדיר עירוי, עד שברגע אחד נזכרתי במשהו שלמדתי בעבר הרחוק, על וריד שנמצא במקום לא רגיל בצוואר, ושם עשיתי לו עירוי נוזלים. הצלחתי להנשים אותו, ושמרתי על היד השנייה שלו כך שלא תיקטע גם היא, למרות שהייתה תלויה על פיסת עור אחת בלבד. מיד לאחר מכן הוא התחיל להגיב ופונה לבית־החולים, ובכך חייו ניצלו. אתה אף פעם לא יודע מתי תצטרך להשתמש בדברים שלמדת בעבר, והמקרה הזה מוכיח שאסור לזלזל בבוידעם של הנפש".

במעשה זה גילה סא"ל (מיל') ד"ר דוד כהן מופת מבחינה מקצועית, שקדנות ועקשנות שהביאו להצלת חיי אדם, ובשל כך הוענק לו עיטור המופת על ידי הרמטכ"ל דאז, מרדכי (מוטה) גור.

שגרת ירי

עם פרוץ המלחמה גויס כהן לגדוד רפואה, והתייצב במחנה כורדני, שם התוודע לחוסר המוכנות של צה"ל ולקושי הנפשי שכרוך בהענקת טיפול רפואי לפצועים. "היה שם בלגן לא קטן. כשהגעתי נתנו לי עוזי בלי מחסנית, ואני לא הייתי היחיד – לרוב האנשים לא היה נשק בכלל", נזכר כהן. "עברו כמה ימים טובים עד שהתקדמנו צפונה לכיוון רמת הגולן. למרות שהיינו יחידה עורפית, היינו מאוד קרובים לקו הראשון שהיה מדולדל, והגיעו אלינו במהרה פצועים ראשונים מהיחידות הקדמיות שפונו אחורה, לעורף. היה פצוע אחד שאני זוכר במיוחד מחטיבה 188, אליה סופחנו. הוא היה בחור שלא נפגע פיזית אבל חטף הלם קרב קשה מאוד. באותה תקופה לא ידענו איך לטפל בזה, אבל הבנתי שהוא צריך תעסוקה כדי להדחיק את ההלם. אמרתי לו: 'בוא, תעזור לנו ותהיה איתנו, מה יש לך לעשות בצפת?' ובאמת, הוא עסק בניקיונות ובסידורים אצלנו בגדוד הרפואי, ותוך כמה ימים חזר לעצמו.

 "הטיפול בפצועים לא היה קל, והוא גרם לרופא של גדוד 74 לא להמשיך בתפקידו. אני מבין למה הוא לא היה מסוגל יותר לעשות זאת – ההתמודדות עם הפצועים היא איומה ונוראה, זו מעמסה נפשית גדולה מאוד. מיד לאחר שהרופא הפסיק את תפקידו, שאלו מי עולה להחליף אותו ואני התנדבתי. משם המשכתי לחאן ארנבה, וחברתי אל הגדוד. 

"כשהגעתי לשם, זו הייתה למעשה הפעם הראשונה בה ראיתי כלים מקרוב, ואפילו התפוצצו ממש לידי קטיושות ופצצות זרחן. זה לא היה קל. אמנם הייתי רופא בחי"ר, וזה נכון שהיינו ליד תותחים, טנקים ונגמ"שים, אבל אף פעם לא היינו חלק אינטגרלי מהיחידות, בטח שלא בזמן מלחמה, כך שלי ולצוות הרפואי אליו צורפתי היה קשה מאוד.

"הרגעים שהיו הכי לא קלים עבורי היו רגעי חוסר המעש, במהלכם המתנו בתוך נגמ"שים שהירי יחלוף. באחת הפעמים, אחרי שנפלה פצצת זרחן ועשתה רעש של זיקוקי יום העצמאות, רצתי לטפל בפצועים והיה לי במה להתעסק. אבל אחר כך, כשירו עלינו קטיושות והסתתרנו בנגמ"שים, חשבתי לעצמי מה יקרה אם הקטיושה תפגע בנגמ"ש שלי והילדים יגדלו בלי אבא. כשאין לך במה להתעסק, המחשבות הקשות האלו מתחילות לצוץ.

"בשלב מסוים התקדמנו לעבר תל שאמס, שם הייתה לנו שגרה שחזרה בכל יום: אנחנו תקפנו בלילה, והם תקפו אותנו ביום – מעין פינג־פונג כזה. היה ירי ממש כבד, ממנו נפגעו הרבה מפקדים, והסיבה לכך נעוצה בשכפ"צים, שהגנו על כל הגוף פרט לצוואר ולידיים. לא עבר זמן רב עד שראיתי במו עיניי את המחיר ששילמו אנשים במהלך חילופי האש ההם".

שיעור בנפש האדם

הגדוד היה נתון תחת משבר חמור, ועל אחת כמה וכמה הצוות הרפואי, שנאלץ להתמודד עם כמות פצועים שהלכה וגדלה. "היה מפקד אחד, אהוד דפנה, שמת במלחמה, ואת העיניים שלו אני לא יכול לשכוח עד היום", מספר כהן בבהירות. "פינו אותו אלינו, אבל אי־אפשר היה להציל אותו. הוא נפגע קשה מאוד מרסיס בצוואר, ומת תוך שניות. לאחר המלחמה נודע לי שעליו נכתב השיר 'אודי חמודי', ומאז השיר קיבל משמעות שונה בעיניי.

"היו עוד הרבה מראות קשים ולא היה קל להתמודד עם זה. זמן לא רב אחרי שדפנה מת, הובהל אלינו צביקה, מ"פ בגדוד, שנפצע אנושות ואיבד המון דם. בדקתי לו דופק ונשימה, והגעתי למסקנה העגומה שהוא מת מוות קליני. חשבתי לעצמי שאני אנסה להציל את חייו כמו שניסיתי עם אהוד דפנה, ואולי הפעם אצליח. מרוב פציעות לא היה איפה להכניס לו עירוי, עד שברגע אחד נזכרתי, ממש במקרה, בווריד שנמצא במקום קשה, שלא מקובל ולא רצוי להכניס אליו עירוי. למרות זאת הכנסתי לשם עירוי נוזלים והנשמתי אותו עד שהוא התחיל להגיב, ובשלב מסוים אפילו להשתולל. חשוב להדגיש, הצורה בה טיפלתי בו לא הייתה מקובלת בשום סטנדרט רפואי, לא בצבא ובטח שלא באזרחות. זה היה עניין של אינטואיציה, של אינסטינקט. למעשה, בכלל לא הייתי רופא כירורגי, אלא בסך הכול רופא אף־אוזן־גרון. כחלק מההכשרה למדתי חומר מסוים בכירורגיה ובו השתמשתי כדי להציל את צביקה. הצלחתי להשאיר אותו בחיים ולפנות אותו למסוק עם שני רופאים אחרים, שהמשיכו את הטיפול והצליחו לעצור לו את הדימום.

"אחרי המלחמה, בשלב הפסקת האש, חזרתי לחופשה קצרה בבית ומשם לתפקיד המקורי שלי, מפקד מחלקה בתאג"ד. המשכתי לשרת במשך חצי שנה, ובחודשיים שאחרי המלחמה, כשעוד הייתי ברמת הגולן, התקשרו אליי מהמטכ"ל וביקשו שאבוא לראיון. כשהודיעו לי על קבלת העיטור, שאלתי, 'כל אחד עשה את מה שהוא היה יכול, מה יש פה לציין?' אבל אז חשבתי לעצמי, שמדובר במופת יחידתי כי כולם עשו עבודה באמת נפלאה, בעיקר הצעירים. ריגש אותי, כגבר בשנות ה־30 לחייו, לראות ילדים בני 18 נלחמים בחירוף נפש, כאילו הם נולדו לכך, למרות שרק שבוע לפני כן הם סיימו טירונות או אימון מתקדם. זו הייתה שעת המבחן הגדולה ביותר של חייהם, כפי שהייתה זו שעתי שלי.

"עם צביקה אני שומר על קשר עד היום. כל שנה אנחנו מתקשרים אחד לשני ומודים על מה שהיה אז. החברות בינינו נרקמה בזכות המלחמה וזה משפיע עליי מאוד גם היום. אני חושב שיש כמה דברים שחשוב ללמוד על נפש האדם כתוצאה מהמלחמה. כשהשתתפתי בה, גייסתי ידע בכל התחומים האפשריים – ממתמטיקה ועד פסיכולוגיה, כדי להשיג את המטרה. חישובי מרחק בין קול לאור שלמדתי בבית־הספר נהיו שימושיים כשחישבנו את ההפרש בין ההבזק של הקטיושה לרעש הפיצוץ שלה. אף פעם אי־אפשר לדעת מתי תיאלץ להשתמש בחומר ישן ונשכח, לכן חשוב לאחסן בראש ידע שיעזור ברגעים בלתי צפויים. ראיתי את המוות לפני עיניי במלחמה הזאת כל כך הרבה פעמים, וחשבתי שהנה, עכשיו אנחנו הולכים להיהרג, אבל אני פה. לכן הלקח הוא ליהנות כל הזמן מהחיים ולהפגין יצירתיות, כי לעולם לא תדע מתי היא תבוא לעזרתך בשעת צרה". 

כל סיפורי המעוטרים של “צומת גיבור“ מתפרסמים גם באינטרנט: www.gvura.org



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה