"בסדר, אז עפה לי יד, זה די הגיוני"

אופיר טל אתר הגבורה, במחנה, 26 בדצמבר 2013
ד"ר אלכס קטייב ובן שפיצר

ד"ר אלכס קטייב ובן שפיצר


בן שפיצר כמעט איבד את חייו במבצע "עופרת יצוקה" * ד"ר אלכס קטייב היה הרופא שהציל את חייו חמש שנים אחרי המבצע, הם נפגשים מחדש לשוחח על הקרבות בעזה, השיקום שנמשך עד היום, ואפילו על בת הזוג העתידית של בן * "אלכס, אתה עוד תחזיק את הבן שלי, אתה תראה". ד"ר אלכס קטייב קיבל את צל"ש האלוף על פעולתו.



יש האומרים שביתו של אדם מעיד על אופיו יותר מאשר כל דבר אחר בעולם. הבית עם הגג הירקרק ביישוב ניר בנים, בו מתגורר בן שפיצר, מוכיח את הפתגם היטב: מכוניות צעצוע המפוזרות על המדף מרמזות על תחביביו המוטוריים, הלוח שבחדרו מעיד מתי יעבור טיפול ריפוי בעיסוק, והפרוטזה על השולחן מהווה תזכורת תמידית לפציעה שספג במבצע "עופרת יצוקה". ב-5 בינואר 2009 הוא הגיע במצב אנוש לבית-החולים תל השומר, עם יד קטועה ופגיעת ראש קשה. לא הרבה אנשים האמינו שחמש שנים אחר כך הוא יישב בסלון ביתו ויצביע בגאווה על חתולו האהוב שולץ, שעומד להתעמת בכל רגע עם התוכי שעומד לצדו.

בעוד שפיצר מנסה להרגיע את החתול התזזיתי, אל הבית עם הגג הירוק נכנס סא"ל ד"ר אלכס קטייב, הרופא שהציל את חייו תחת אש, וזכה על כך בצל"ש אלוף פיקוד דרום. השניים, שמקפידים להיפגש מאז הפציעה מדי שנה, ממהרים למחוץ זה את זה בחיבוק אמיץ. לאחר ההתרגשות הראשונית, ד"ר קטייב מזדרז לברר מה עבר על שפיצר בשנה האחרונה. "המא"ג שלך עדיין דבוק לקיר?" הוא שואל, בעוד בן ממהר לענות. "עשיתי לך משהו רע שאתה שם לי מא"ג?" גוער בו שפיצר. "אני נגביסט!"

הוא מבהיר שהנשק האישי שלו עדיין מונח משמאל למיטה, ושאין לו שום כוונה להיפרד ממנו בזמן הקרוב. "הדבר הראשון שכתבתי לאבא אחרי שהתעוררתי בבית-החולים היה 'איפה הנגב שלי?'" משחזר שפיצר בחיוך. "אבל לאבא לא היה אכפת מהנגב שלי. 'מה אכפת לך?!' הוא גער בי, 'תראה איפה אתה נמצא ומה קורה איתך'. אבא שלי נשבר לחתיכות בעוד שאני הבנתי, 'בסדר, אז עפה לי יד, זה די הגיוני'".

נכנסים לעזה

עם פרוץ המבצע, ב-27 בדצמבר 2008, שירת שפיצר כלוחם בגולני, טרי מההכשרה בבא"ח. הוא עדיין לא סיים את שלב המסלול, ולכן אפילו לא ענד סיכת לוחם. "לפני שנכנסנו לעזה, המג"ד אורן כהן כינס אותנו ב-ח' ואמר: 'אתם בסך הכול שמונה חודשים בצבא. אם מישהו מכם לא רוצה לעשות את זה, זה בסדר, אבל שיגיד עכשיו וילך הביתה'", נזכר שפיצר. "המחשבה לעזוב לא עברה לי לרגע בראש. אמרתי לעצמי שאין מצב שאני אלך הביתה ואשמע ברדיו על חבר שלי שנהרג או נפצע כשאני אמור להיות שם".

בעוד שפיצר הבין שזאת רק שאלה של זמן עד שייכנס עם הגדוד לרצועה, ד"ר קטייב גילה זאת רק ברגע האחרון. "כרב-סרן, בפיקוד רצו שאמלא תפקיד ניהולי בחמ"ל, אבל אני התעקשתי להיות בשטח", הוא מספר. "בהתחלה שמו אותי עם גדוד 51, אבל קצין הרפואה החטיבתי החליט להעביר אותי לגדוד 13. זה הגורל, ובזכותו הצטרפתי אליהם", הוא מצהיר בחיוך.

הרופא המנוסה, שסחב עמו שנות שירות בלבנון ובאיו"ש, מצא את עצמו תוך זמן קצר מתמודד עם דילמות שבסופן חיים או מוות. ביום השני לכניסתם של הכוחות הקרקעיים לרצועה, ב-5 בינואר 2009, התכנסו לוחמי גדוד 13 במפעל לבנים נטוש בח'ארת תופח שבצפון הרצועה. הם תפסו מחסה במקום, לא מתארים לעצמם שהפגזה של טנק צה"לי עתידה להרעיד את המבנה. "אני זוכר את הבניין הזה מצוין, כי היה שם קור כלבים", משחזר שפיצר ורועד קלות. "היה כל כך קר, שבשלב מסוים לא יכולתי לישון ואמרתי לחברים שלי: 'עזבו אני אשמור'. אחרי כמה זמן חזרתי לישון".

"רק לא הראש"

בשעה שש בערב, כוח שריון שנמצא באזור מבחין בתנועה חשודה על גג הבניין. צוות הטנק, שלא מודע לכך שחיילי צה"ל שוהים במקום, יורה פגז לכיוון המבנה שמתמוטט חלקית. מהפיצוץ נהרגים שלושה לוחמים ו-24 נפצעים, בהם גם המג"ד אורן כהן, שמפונה במצב קשה.

שפיצר עצמו התעורר באותו רגע מעוצמת הפגיעה. "זו הייתה חתיכת השכמה מוזרה. נדמה לי שגם מה שאני זוכר ממנה אני לא באמת זוכר", הוא אומר. "אני הסתכלתי על יד ימין, ואני קולט שהיא אינה. רגע אחרי ניגבתי עם השרוול את המצח החם שלי והבנתי שאני מדמם מהראש, ואני אומר לעצמי: 'אוי לא, רק לא הראש!'"

ברגע הקריטי הזה פוגש שפיצר לראשונה את ד"ר קטייב, שמגיע לחלץ אותו, ונקלע למרוץ נגד הזמן. "פיניתי אותו עם הג'יפ שלי", מספר הרופא. "חשבתי שתכף נעביר אותו לנגמ"ש, אבל לא היה שום כלי פינוי בשטח ולכן נאלצנו להמשיך עד לגבול ברכב לא ממוגן", הוא אומר, ומספר שתוך זמן קצר הג'יפ שקע בבוץ. "במצב כזה לא הייתה לנו ברירה אלא לרוץ עם בן באלונקה עד הגבול".

עם ההגעה לצד הישראלי, חיפש  ד"ר קטייב בנרות רופא מרדים. "צעקתי באוויר עד שרופא אחד שמע את הקריאה", הוא נזכר. "כשהוא ראה את בן הוא התפלא ואמר לי: 'מה אתה רוצה שאני אעשה? הוא מת'. שמתי את היד שלו על הצוואר של בן. הוא הבין שיש לו דופק, ביקש טובוס (צינור הנשמה – א"ט) והתחיל לטפל בו". זמן קצר לאחר מכן שפיצר פונה לבית-חולים בישראל, בעוד ד"ר קטייב חזר לטפל בפצועים נוספים של הגדוד. בתום המבצע העונק לרופא צל"ש אלוף פיקוד דרום. "למרות שבן היה פצוע אנוש, מישהו למעלה אמר לי 'תמשיך, הוא יחיה'", מבהיר ד"ר קטייב. "כרופא, עשיתי את מה שלמדתי, אבל אני מאמין שבן פה היום בזכות כוח עליון שקבע שהוא צריך לחיות".

אם אי-אפשר לעמוד, שוכבים

לכבוד המפגש הנוכחי ביניהם, דאג ד"ר קטייב להביא למארח שלו קופסת שוקולדים. שפיצר לוקח אותה בידו השמאלית, והרופא נותר המום: רק לפני שנה, אותה יד בקושי תפקדה. כשהרופא נזכר במפגש השני ביניהם, שהתקיים בתל השומר שלושה שבועות אחרי הפציעה, רק מתחדד תהליך השיקום הארוך שעבר שפיצר. "בהתחלה לא יכולת לדבר", נזכר ד"ר קטייב. "אני זוכר עד היום שסבא שלך הביא לוח עם טוש, ואנחנו הבאנו לך נייר עם אותיות שהצבעת עליהן. רק כך הבנו מה רצית", הוא אומר, ושפיצר מצדו מתלוצץ עם רופאו. "אי-אפשר לעמוד במצב כזה, אז שוכבים. אתה מנסה להחזיק את המחשבות שלא מסוגלות לצאת החוצה, ולהגיד אותן כשתוכל, אבל מי זוכר? בסופו של דבר יכולתי לדבר רק כשהתקינו לי דיבורית על הצוואר, שנשמעת כמו רובוקופ. זה נשמע מגניב עד שמבינים שצריך לשאוב הרבה נוזלים מהגרון, כדי להשתמש בה. זאת פעולה מאוד כואבת". 

איש אינו רוצה לתאר לעצמו באילו מילים היה בוחר לו התעורר בבית-חולים וגילה שהוא פצוע במצב אנוש. אך בעבור שפיצר, שכבר הפנים את אובדן ידו ופגיעת הראש שלו ברצועת עזה הבוערת, עמדו עניינים חשובים יותר על סדר היום. "שאלתי את אבא שלי: 'איפה המדים? החבר'ה עוד בפנים, תעזור לי להתלבש'", אומר שפיצר. "באותם רגעים אני קולט שרגע, הם עדיין ברצועה ואני בחוץ? אין מצב, אני חייב לחזור. אבל אבא שלי, שהיה קרוב להישבר לחתיכות, כמעט נתן לי סטירה ואמר: 'אל תבלבל את המוח'".

במהלך שהותו בבית-החולים זכה שפיצר לקבל את סיכת הלוחם אותה לא הספיק לענוד, ועבר תקופת שיקום ארוכה. בתום שנה החליטו בתל השומר לשחרר את שפיצר, בעקבות לחץ כבד של האב, שנעזר בעצתו של ד"ר קטייב. "אני חושב שזו הייתה החלטה נכונה, כי הוא יכול היה להיתקע שנים בבית-החולים ולא לצאת", מסביר הרופא. "עובדה שהיום בן חי ונושם. זה הוכיח את עצמו".

כמי שהספיק לצבור פז"ם של שמונה חודשים עד פרוץ המלחמה, התוודע שפיצר למשפט "אין לא יכול, יש לא רוצה". הסיסמה הזאת ליוותה אותו כשהניח לראשונה אחרי זמן רב את ידיו על ההגה, עם שחרורו מבית-החולים. "כשנסעתי עם אבא הביתה ביקשתי ממנו שיחתוך קצת לפני המושב, בשטח", נזכר שפיצר. "'פקדתי עליו: עצור, שים על חניה ותביא סיבוב!' איכשהו הצלחתי לנהוג בחצאי סיבובים", הוא משחזר, וחיוכו מתרחב מאוזן לאוזן כשהוא נזכר במגע המחודש עם אהבתו הגדולה, הנהיגה. "לאבא שלי לא היו התנגדויות כי הוא יודע שאני חייב לנהוג, אחרת אני יכול להשתגע".

ד"ר קטייב מעיד שאת הפליאה מביצועי הנהיגה של שפיצר הוא חווה על בשרו. "אני אגיד לך את האמת, כשהוצאת אותי לסיבוב עם הג'יפ עשיתי במכנסיים", הוא מתוודה בחיוך. "אבל אתה אמרת לי: 'שב, הכול יסתדר'. ראיתי שיש לך ביטחון, וכשחזרתי הביתה החלפתי מכנסיים", הוא מגלה בחיוך. "כרופא, אני חושב שזה חלק מתוכנית השיקום והחזרה לחיים נורמטיביים. זו דרך לא קלה עם הרבה אתגרים בדרך, אבל ככה זה. כמו בעזה, החיים זה מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות".

נו, כבר יש לך מישהי?

כיום, חמש שנים אחרי הפציעה, ניצב בן שפיצר, לפחות מבחינה טכנית, בסיום תוכנית השיקום שלו. הוא מתגורר בביתו החדש הסמוך לבית הוריו, אליו עבר בחודש יוני האחרון. הוא מפגין כושר ביטוי חד וצלול המשאיר רושם שהשתקם לגמרי מפגיעת הראש. אולם למרות זאת, עדיין נותרו אתגרים: התנועה שלו מוגבלת, ידו השמאלית, שנפגעה גם היא במלחמה, אמנם מסוגלת לתפוס חפצים, אך ניכר כי נותרה עוד דרך ארוכה עד שתתפקד באופן מלא. "כשאני מתקלח אני לא יכול להגיע עם יד שמאל לכל המקומות ולכן המלווה שלי עוזר לי בכך", משתף שפיצר בהתמודדות היום-יומית שלו. "פעם, למצב הזה היו יתרונות: כשהייתי מאושפז בתל השומר האחיות עשו תורנות על ניקיון המטופלים, ובכל פעם שאחות יפה הייתה מגיעה הייתי אומר לרופאים: כן, אני רוצה להתקלח!" הוא מספר בחיוך. "הרבה אנשים שואלים אותי אם אני מרגיש לא נעים במצבים האלה, אבל אם יש משהו שלמדתי, זה שהביטוי 'לא נעים', מת בבית-החולים".

שפיצר מסרב להביט לאחור, ומרשה לעצמו לתכנן את עתידו. "לא מזמן הלכתי ללמוד כלכלה במכללת אשקלון, עד שהנושא הזה בלבל אותי לגמרי ולכן אני נזהר להגיד מה הלאה", הוא מודה. כעת, כשהוא על פרשת דרכים, נראה כי האדם המתאים ביותר להתוות דרך לצעיר שכל חייו לפניו הוא לא פחות מאשר ד"ר קטייב עצמו: "אלכס, מה אתה חושב שאני צריך ללמוד?"

ד"ר קטייב: "אני חושב שאתה צריך לספר את הסיפור שלך בבתי-ספר, כדי לחנך את אלה שלא רוצים להתגייס".

שפיצר: "איך אני אמור להגיד לילד 'תלך לקרבי'? הוא רואה עליי את המחיר".

ד"ר קטייב: "אני לא אומר שאתה צריך להיות פרסומת שתשכנע אנשים להתגייס. בעיניי, אתה מהווה דוגמה להתמודדות עם המצבים הכי קשים בחיים. בלי קשר למבצע, אתה גיבור שנלחם עם פציעה. אתה צריך לעזור לאנשים שלא מוצאים את עצמם כדי להראות להם שיש כיוון, יש תקווה. היכולת שלך לא לכעוס על השריונר ההוא שירה אלא להמשיך הלאה מעוררת השראה, ועל זה אתה צריך לדבר עם אנשים".

שפיצר: "אבל בסופו של דבר זה תמיד מגיע לפציעה".

ד"ר קטייב: "זה נכון, אבל אין לנו ברירה. לדעתי אתה צריך לעסוק בהוראה כי אתה דמות שאנשים יכולים להתחבר אליה וללכת אחריה. כששמעתי שהלכת ללמוד במכללה חשבתי מזווית ראייה של רופא, 'איך הוא עשה את זה?' אבל למרות אותו 'איך', אתה הצלחת. בן, אתה גיבור אמיתי בעיניי, אחד כזה שילדים ירוצו אחריו ויגידו: 'הנה בן שפיצר בא'".

שפיצר שותק לרגע. "את ההוראה אנחנו יכולים להטות לכיוון של קואוצ'ינג?" הוא שואל, וד"ר קטייב משיב בחיוך: "מה שאתה רוצה, זה כבר כיוון שלך".

כששפיצר ממשיך להתחבט באשר למקצועו העתידי, את הד"ר מטרידים עניינים דחופים בהרבה. "אני חושב שהגיע הזמן להכיר מישהי! אמרתי לך, אתה צריך בחורה שתהיה גם מטפלת", הוא מתבדח. ואכן, נראה כי שפיצר הצעיר אינו מבזבז את הזמן, אך גם כשהוא יוצא עם נשים, עדיין מקננות בראשו השלכות הפציעה. "אין מישהי שהייתה אמיצה מספיק כדי לשאול אותי על המצב שלי, מתאר שפיצר בכאב את חומת המבוכה שהוא חש. "בכלל, אני לא חושב שלמישהו אכפת. אף אחד לא שואל מי זה הפצוע ההוא מהמלחמה, ודוגרי זה לא כל כך נורא".

ד"ר קטייב: "אני לא מסכים איתך".

שפיצר: "למה?"

ד"ר קטייב: "לצערי כולם יודעים מי אתה. הסיפור שלך הופיע בכל כלי התקשורת. אנשים יודעים איפה נלחמת ומה עשית" .

לחיות עם המחיר

חמש שנים אחרי, כבר אפשר לומר ש"עופרת יצוקה" הסתיימה בהצלחה. המבצע  הביא לשקט יחסי בדרום וחיזק את ההרתעה של צה"ל מול חמאס. אולם כמו בכל אירוע מלחמתי, היו גם מחירים. "אני מתמודד עם תחושת אשמה, ואולי אני לוקח יותר מדי על עצמי", מודה ד"ר קטייב, שמשמש כיום קצין הרפואה של עוצבת הפלדה. "לא פשוט לדעת שבן הגיע למלחמה בריא ושלם וחזר במצב קשה. גם את שלושת הגיבורים שלנו, ניתאי שטרן, דגן ורטמן ויוסף מועדי לא הצלחתי להציל (לוחמי גולני שנהרגו מהאירוע בו נפצע שפיצר – א"ט). זה מותיר בי מועקה גדולה, תחושה שאולי לא עשינו את כל מה שצריך לעשות".

ילדיו הפרטיים של ד"ר קטייב עוד רחוקים מהבקו"ם, אך המחשבות על סיכון החיים שהצבא עלול לזמן להם, לא מרפות ממנו. "הילד שלי יתגייס בעוד שש שנים ולא אהיה שקט כשזה יקרה, אבל זו המחויבות של כל גבר, להיות בצבא", הוא קובע בנחישות. "אני עליתי לארץ מברית המועצות. כשהייתי בן 18 התגייסתי לצבא האדום, ובמשך שנתיים לא ראיתי את הבית. אמנם הצבא שלנו הוא חממה בהשוואה לרוסיה, אבל עדיין החיילים שלנו בסיכון ואין להם ברירה: זו המחויבות של כולנו. גם אם הבן שלי יהיה בסכנת חיים כמו ששפיצר היה, מישהו צריך לעשות את זה ואני אומר זאת עם כל הצער שבדבר", הוא אומר. "הלוואי שלא נצטרך להתמודד יותר עם מצב כזה, אבל אם יש משהו שלמדתי מכל הסיטואציה זה שצריך להאמין שיהיה טוב. אני מאמין ב'יהיה בסדר' הכל כך ישראלי הזה, כי אין לנו ברירה אחרת". '

"לא פוסל אופציה של ילדים"

גם בעבור שפיצר הזמן עושה את שלו. עם ההגבלות הפיזיות שהוסרו, נעלמה גם תחושת הכעס. "שאלו אותי אם ארצה לפגוש את השריונר שירה בי, ואמרתי: 'עזבו, למה? מה הוא יגיד לי שאני לא יודע?'" הוא טוען. "הוא יספר בוודאי שהם עשו את העבודה שלהם, ואין מי שיכול להגיד משהו אחר, כולל אני", קובע שפיצר במבט מפוכח. "אני כבר לא מתעסק בזה אלא מסתכל הלאה".

כמו שפיצר, גם ד"ר קטייב מסתכל הלאה. הוא יודע שהגבר הצעיר היושב לצדו מסוגל למתוח את קצה גבול היכולת. כה רבים הם החלומות שהוא מאחל לו. בעיניו, אם נשוב אל ביתו של שפיצר בעוד חמש שנים, נגלה כי הוא אוכלס על ידי אנשים נוספים. "בן, אתה יודע איך אני רואה את המפגש הזה בעוד חמש שנים מהיום?" שואל ד"ר קטייב ועונה: "אני לא פוסל את האופציה של ילדים".

שפיצר: "גם אני לא פוסל את זה".

ד"ר קטייב: "תאמין לי, זה עוד יקרה. מי האמין לפני חמש שנים שניפגש פה אצלך בבית, ושהמרדים ההוא יוכל לחבר אותך מחדש? תקרא לזה גורל או נס, מבחינתי יום אחד תהיה אבא".

שפיצר: "אני זורם איתך. אתה עוד תחזיק את הבן שלי על הידיים, אתה תראה".

ד"ר קטייב: "וחסר לך שאני לא אהיה..."

שפיצר: "הסנדק?"

ד"ר קטייב: "כן, הסנדק! ואל תדאג, אם הוא ייפצע אני אבוא להציל גם אותו".      "בסדר, אז עפה לי יד, זה די הגיוני"



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה