לעומת הקסבה בחברון, ג'נין היתה משחק ילדים
|
מתן גדרי ז"ל
העולם לפי סיירת הנח"ל, ששלושה מאנשיה נהרגו בשלושת החודשים האחרונים, ברור למדי. כל עוד נשמרים כללי יסוד בהתנהגות מול הפלשתינאים - החיילים שלמים עם המשימות המוטלות עליהם. מפגש עם אנשי הסיירת שיורים, אבל בדרך כלל לא בוכים
בקובץ התמונות הדיגיטלי של צלם "הארץ" פבל וולברג נראה מתן גדרי כמעט בכל תמונה שנייה. הנה הוא, בראש הכוח, מציץ מעבר לפינת רחוב בקסבה של ג'נין. והנה הוא שוב, במרכז תמונה אחרת, סורק עם חבריו לסיירת הנח"ל חדר מדרגות, ידו על ההדק. ב"צוות רוב" היה לגדרי, קלע ונווט בחסד, תפקיד מרכזי. בעגה המקצועית הצבאית, הוא היה "זוג ברזל" של המפקד, סמל ראשון בן רוב מקיבוץ מבוא חמה. הוא היה האיש שהולך צמוד אל רוב, ותפקידו לפרוץ ראשון לכל בית ולסרוק אותו בחיפוש אחר מבוקשים ואמצעי לחימה. משהו בתנועות החדות והמדויקות של גדרי, בהבעה הנחושה על פני הילד שלו, לכד את תשומת לבו של הצלם.
התמונות, שצולמו ב-29 במאי השנה, תיעדו מבצע של סיירת הנח"ל בג'נין. במבצע עצמו לא היה ייחוד רב: היתקלות מטווח קרוב עם איש תנזים חמוש, שנהרג מיריות הלוחמים; מעט ירי פלשתיני לא ממוקד וסריקות שהפעם לא הניבו הרבה. אבל עשרה ימים מאוחר יותר קיבלו התצלומים משמעות אחרת. אלה היו התמונות האחרונות של גדרי. סמל ראשון מתן גדרי, בן מושב מולדת, נהרג בהיתקלות עם חוליית חמאס בחברון, לא הרחק מהמקום שבו נהרג חברו למושב וליחידה, סמ"ר תומר רון, בחודש מארס האחרון. הוא היה בן 21 במותו.
בתחילת השבוע, בבסיס היחידה בבית ליד, הביטו קציני הסיירת במחשב של וולברג: מזהים את עצמם (ובעיקר את מתן) בתמונות השונות. יש דמיון לא מבוטל בין הנוף העירוני שתיעד הצלם לבין המקום שבו נהרג גדרי, אמרו. אך הקסבה של חברון גרועה יותר. יחסית אליה, הקסבה המרווחת יותר בג'נין היתה משחק ילדים.
בראיון לערוץ 2, לפני שבוע, הביע תת אלוף (מיל') נחמיה דגן, ממקימי מערך המסוקים בצה"ל, דאגה לשלומם ולרוחם של טייסי חיל האוויר. הטייסים יוצאים למשימות "סיכול ממוקד" (התנקשות) בפעילי הטרור. פעולות אלה מסתיימות לעתים בהרג ילדים ואזרחים, ולדעת דגן עלול הדבר לערער את אמון הטייסים במפקדיהם. אבל האינתיפאדה השנייה, שבקרוב ימלאו לה 33 חודשים, אינה מלחמתם של הטייסים. במלחמה הזאת, אנשי החי"ר מסתכנים יותר ומתלכלכים יותר. יש הבדל רב בין שיגור טיל מונחה אל מכונית ממרחק של כמה קילומטרים, לבין פריצה לבית, שגרים בו ילדים, אך גם מבוקש חמוש. את המשימות הללו מבצעות יחידות החי"ר ובראשן הסיירות החטיבתיות.
ליחידות המיוחדות, כמו השייטת, הימ"מ, "שלדג" וסיירת מטכ"ל, שמורים המבצעים ללכידת מבוקשים, ששמם הולך לפניהם. יחידות המסתערבים - דובדבן ומשמר הגבול - מופקדות על הכניסות החשאיות, בבגדים אזרחיים, לתפוס מבוקשים בצהרי היום מלב שוק פלשתיני סואן. אבל חלק הארי של המבצעים, שתהילתם קטנה ותועלתם גדולה, מוטל על הסיירות - של הנח"ל, הצנחנים, גולני וגבעתי.
בסיירת הנח"ל, ככל שאפשר לשפוט על סמך הצטרפות למבצע ושיחות עם קצינים וחיילים, הדברים נעשים מתוך מאמץ והקפדה להקטין פגיעה באזרחים. הסיירת איבדה שלושה מאנשיה בשלושת החודשים האחרונים - גדרי, רון, וסגן דניאל מנדל מאלון שבות, שנהרג באפריל במבצע בשכם.
מפקד הסיירת, סרן דן, יודע דבר או שניים על התמודדות עם אובדן. בספטמבר 1997, כלוחם צעיר בקומנדו הימי, השתתף בכוח החילוץ במבצע באנסרייה שבלבנון. מאוחר יותר נודע המבצע כ"אסון השייטת". בין 12 ההרוגים היו "מפקדים, מדריכים וחברים שלי", אומר דן. לסיירת הנח"ל, שלצורך הפיקוד עליה עזב לשנתיים את השייטת, הוא מסרב להכניס פסיכולוגים. "זו התמודדות למפקדים, לא לפסיכולוגים", הוא אומר. "אני צריך להיות מספיק עירני כדי לאתר את החיילים הרגישים יותר, שקשה להם. לפעמים יש מי שזקוק להפסקה בפעילות".
למחרת מותו של מתן הוציא מפקד הסיירת את חייליו למבצע נוסף. "היתה לנו פעילות מתוכננת שחשוב היה לבצע; בשלושה חודשים חטפנו שלוש מכות רציניות בבטן", הוא אומר. "היה חשוב לקום מהמכה ולהמשיך. מי שקשה לו עם סיטואציה הוא כמו פצוע שצריך לטפל בו. אבל מי שלא יוכל לצאת יותר לפעילות, לא יהיה כאן. לוחם קשוח זה לא מי שכל היום בחדר כושר, אלא מי שממשיך ממבצע למבצע, אף על פי שהחברים שלו נפגעים".
עומס הפעילות אכן רב: שלושה, ארבעה ולעתים אף יותר מבצעים בשבוע, ביחידה קטנה למדי. סגן מפקד הסיירת, סגן מיכאל רוסמן מירושלים, מספר בתמיהה על חבר מיחידת אגוז, שהתלונן על שבוע עמוס במיוחד. "היו להם שני מבצעים", הוא אומר.
חלק מהעומס נובע מאופי היחידה ומפקדה. סיירת הנח"ל הוקמה לפני כ-20 שנה. "לצנחנים יש מורשת קרב ענפה", אומר דן. "לסיירת גולני יש את הבופור. ולנו יש מה להוכיח, כל הזמן. המוטו שלנו הוא להיות כל הזמן זמינים ופעילים. לא להיות בררניים בקבלת המשימות המוטלות עלינו, אלא לגלות גמישות ומהירות בתגובה להן. אם תשקיע יותר מכמה שעות הכנה למשימה, ה'אובייקט' (המבוקש שיש לעוצרו, ע"ה) ייעלם. כשפועלים במהירות כזאת, החוכמה היא לא לסבך את הלוחמים בהוראות לא ברורות".
האם יש קשר בין פרק הזמן הקצר שנותר להכנת מבצעי המעצרים לבין האבידות האחרונות שספגה הסיירת? סגן מפקד הסיירת, רוסמן, אומר שגם לאחר תחקירים שנעשו בחטיבה ובפיקוד המרכז, לא התגבשה מסקנה כזאת. "כשמנדל נפגע מירי מתוך הבית, הוא עמד במקום הנכון לצורך הסגירה על הבית (כיתורו). גדרי ותומר נפגעו תוך כדי תנועה. לא יכולנו לדעת איפה מתחבא מי שירה עליהם".
בשנה האחרונה שינה צה"ל את מסלול ההכשרה בחטיבות החי"ר שלו. היחידות החטיבתיות, הסיירת, פלוגת הנ"ט ופלוגת ההנדסה, אוחדו בכל חטיבה למסגרת גדודית ומסלול ההכשרה קוצר בשליש, לכשנה בלבד. המטרה היתה לארגן את היחידות המובחרות במסגרת פיקודית שתפעיל אותם ביעילות רבה יותר בלחימה בשטחים. קיצור ההכשרה מאפשר לצה"ל ניצול יעיל יותר של כוח האדם, אבל הוא עלול להגדיל את פער האיכות בין יחידות מיוחדות, כמו השייטת, לסיירות החטיבתיות.
דן אומר שליחידת האם שלו, השייטת, "יש יכולות אדירות והמון תמיכה באמצעים. בשייטת משרתים ארבע שנים וחצי. פה משרתים רק שלוש שנים, שבמהלכן צריך להכשיר חייל, לפתח את יכולתו כלוחם ולשמור על כשירותו. כאן הם נשלחים למערכה בגיל הרבה יותר צעיר. אבל בפלס"ר (פלוגת הסיור) יש מסירות מדהימה. לא צריך לשכנע את החיילים שהם פה כדי להגן על המדינה. הם מגיעים לסיירת מכל מקום בארץ: מההתנחלויות, מצפון תל אביב והרבה מאוד מקיבוצים ומושבים".
דן, בן 26 מירושלים, הוא בוגר התיכון המסורתי בעיר. רוסמן למד בישיבה באפרת וקצין המודיעין של הסיירת הוא בוגר הפנימייה הצבאית הדתית אור עציון. שני מפקדים הם קיבוצניקים וקצין אחר הוא בוגר "תיכון חדש" בתל אביב.
בתדריכים לפני היציאה למבצעים דן משתדל להכין את החיילים לסכנות. "לא פעם דיברנו על סיטואציות דומות מאוד למה שקרה בהיתקלות בחברון", הוא אומר. "אתה נע בסימטה צרה והלוחם שנע לפניך חוטף כדור ונופל. האינסטינקט האנושי הוא לשלוח אליו יד ולהרים אותו, אבל התגובה הצבאית הנכונה היא להשיב אש קדימה, גם אם צריך לדרוך על החבר שנפל. זה שאחריך בטור כבר יטפל בנפגע".
מפקד הסיירת מתכוון לכנס בקרוב את הורי החיילים, כדי לדבר אתם על אירועי החודשים האחרונים. "לא אסתיר מהם דבר", הוא אומר, "רוב האבות היו לוחמים בצבא ומכירים את המציאות הזאת". לוחם בצוות הבוגר מספר שאחרי מותו של תומר רון, עלה מספר שיחות הטלפון מההורים. סגן נבות לבקוביץ, שהיה מפקדו של תומר וכיום מפקד גם על חייליו של דניאל מנדל אומר שהחיילים נהיו יותר מגובשים. "אין בריחה החוצה עם האבל", הוא אומר, "הרבה מזה קשור לאופי של האנשים שנפלו, שהיו שלמים עם עצמם ודומיננטיים בצוות. אני לא רואה סימני שבירה אצל הלוחמים".
"הרבה הורים מסיימים את שיחותיהם אתנו בבקשה מפורשת ש'נשמור על הילדים'", אומר סגן רוסמן. "ההורים של מתן גדרי אמרו לנו שאחרי שתומר רון נהרג, הם הפסיקו לישון בלילה".
העיסוק באבידות דחק מעט התלבטויות של החיילים ביחס לחיכוך עם האזרחים הפלשתינאים. "עם הזמן השלמתי עם כך שאין מה לעשות, הבית הפלשתיני לא ייראה אותו דבר כשנצא ממנו", אומר רוסמן. מה שמחזיק אותו, לדבריו, הוא הידיעה שלא יעשה שום דבר מיותר. "הגדרנו לחיילים קודים מאוד ברורים של התנהגות בבתים", הוא אומר, "ברגע שתתיר משהו, הסחף יתחיל ואז לא תהיה הצדקה מוסרית למה שאנחנו עושים - מבצע שכל מטרתו היא מעצר מחבלים וסיכול פיגועים".
דן גאה בכך שבמאות מבצעים שנערכו, לא הרגו אנשי הסיירת אף אזרח פלשתינאי. "בהיתקלות שבה נהרג מנדל, הוא נורה מתוך בניין שהיו בו 80 אזרחים", הוא אומר, "החיילים לא הגיבו בירי פראי. הוצאנו מהבתים את כל התושבים ורק אחר כך נהרג המבוקש. בשני המבוקשים האחרים שירו עלינו אף אחד לא נגע לרעה. בסוף הם הסגירו את עצמם. ביחידה שלנו עצירים לא חוטפים מכות בדרך למעצר".
מהמפגש היום-יומי עם הפלשתינאים הסיק רוסמן שאסור לסמוך רק על החושים. "דווקא מי שנראה לך נחמד, קשיש-לא-מזיק, הוא שיסדר אותך", הוא אומר. יוסי, קצין המודיעין, מספר על חיפוש בבית בחברון: "דן מדבר עם הבחורה, בעלת הבית, שדווקא נראית לנו נחמדה ואומרת שבחיים לא היה כאן אף מבוקש. אחרי שעה אנחנו מגלים שמאחורי שולחן האיפור יש מעבר סודי, שמוביל לכוך שבו הסתתר המבוקש".
מי שציפה לשמוע מקציני הסיירת את מהדורת 2003 של "שיח לוחמים", עשוי להתאכזב. קשה לאתר כאן את התסמונת המתייסרת של "יורים ובוכים". העולם לפי סיירת הנח"ל ברור למדי, וכל עוד נשמרים כללי יסוד בהתנהגות מול הפלשתינאים - הקצינים שלמים עם המשימה המוטלת עליהם.
"אין הבדל בין הדור שלנו לדורות הקודמים בארץ", אומר רוסמן. "מבחינתי, המלחמה הזאת התחילה עם הסבים והסבתות שלי, בהקמת המדינה". כשהקצינים נשאלים כמה זמן לדעתם יימשך המאבק הזה, הם מתחמקים מתשובה, אבל לא נראה שלמישהו מהם יש אשליות שהסיום קרוב. אחדים מהם חתומים לשירות קבע ארוך; אחרים שוקלים כעת להאריכו. לדן, מפקדם, אין התלבטויות. אחרי סיום הקדנציה שלו בסיירת הוא אמור לצאת ללימודים אקדמיים. "האמת שזה לא כל כך מעניין אותי עכשיו", הוא אומר. "כל עוד המלחמה כאן נמשכת, אני אחפש מקום שבו אוכל להילחם".