"הגענו אליו וראינו שהוא פצוע קשה בחזה וצריך לנתח אותו בשדה"

הפרידה הראשונה בין חיילים המיועדים להישלח לשדה הקרב ובין חבריהם שנותרים מאחור היא אירוע שעלול להיות קשה מנשוא, וחוזר על עצמו בכל מלחמות ישראל. רבים מחיילים אלה מקבלים מכתבי פרידה בטרם הגיעם לשדה הקרב, אך בעבור רס"ן (מיל') פרופ' ארתור פולק, מנהל מחלקת טיפול נמרץ לב בביה"ח הדסה עין כרם, פרידה זו הייתה יוצאת דופן במיוחד. "בגדוד הנח"ל בו שירתי היו חובשות שעלו איתנו צפונה. לי ולחובשיי היה קשה מאד להיפרד מהן וזה היה מאד כואב", מספר רס"ן (מיל') פולק. "זו הייתה סיטואציה עם קצת צחוק ובכי, מכיוון שהחובשות השאירו לנו מזכרת שמראה שהן חושבות על החובשים- שני טמפונים תלויים על המראה האחורית של האמבולנס, אשר ליוו אותנו כמעט עד סוף הלחימה. הטמפונים האלה היו ביטוי לאחוות החיילים שהייתה באותה תקופה, וזו הייתה מזכרת מאד אישית".

מלחמת לבנון הראשונה, הייתה המלחמה הראשונה בה לקח פולק חלק. הוא שירת כרופא הגדודי של גדוד גרניט מחטיבת הנח"ל. יחד עם צוותו הרפואי, הוא טיפל במאה פצועים שעברו בתאג"ד שלו. לא פעם הצילו מעשיו של פולק ושל חובשיו חיי אדם, לעיתים את גם את חייהם של דמויות מפתח משדה הקרב. "ביום השני למלחמה הגדוד שלנו ליווה את גדוד השריון 'סערה' מעוצבת כפיר בלחימה בציר ההררי של דרום לבנון. מחבלים הצליחו לפצוע את המג"ד שלהם ונקראנו לטפל בו", נזכר פולק. "הוא נפצע בחזה, וביחד עם הצוות שלי והקרפ"ח (קצין רפואה חטיבתי, א.ט) היינו צריכים לנתח אותו ולנקז לו את האוויר והדם שנכנסו לו לחזה. איני יודע מה קרה מסביבי כיוון שהייתי כולי מרוכז בטיפול במג"ד. הטיפול הצליח בסופו של דבר כשמצבו יוצב. לאחר המלחמה למרות שנפצע קשה, הוא חזר לפקד על הגדוד שלו" .

במעשיו אלה גילה רס"ן (מיל') פרופ' ארתור פולק מקצועיות, קור רוח דבקות במשימה ועל כך קיבל צל"ש ממפקד פיקוד הצפון דאז, אלוף אמיר דרורי.

מצב קשה

בתקופה שקדמה לפרוץ המלחמה ישב גדוד גרניט של חטיבת הנח"ל, במחנה גדי של חטיבת הבקעה. במרפאה המרחבית שבמחנה פעל צוותו הרפואי של פולק, במתן טיפול רפואי לתושבי האזור, ולנפגעי תאונות דרכים בכביש הבקעה. הם צברו ניסיון רב שהוכיח את עצמו אחר כך, במלחמה. "הייתי הבוגר בצוות הרפואה של הגדוד ומאחורי עמדה שנה של סטאז' ולימודים בבית הספר לרפואה. החובשים שאיתי לעומת זאת, היו סדירניקים עם ניסיון מועט משלי ולכן הרגשתי שיש עליי את האחריות להכין את האנשים לתפקד תחת מה שצפוי ומה שלא צפוי במלחמה. עם העלייה לשטחי הכינוס בגולן יומיים לפני תחילת המלחמה האנשים לא הרגישו שאנחנו הולכים למשהו שאין ממנו חזרה, חשו במתח שהיה באוויר אך לא הביעו חשש יוצא דופן. כשנאלצנו להיפרד מהחובשות שליוו אותנו עד הכניסה לשטח הכינוס וסירבו להיפרד מאיתנו, זה היה כואב. הטמפונים שהן השאירו לנו היוו מזכרת מאחר ולקחנו איתנו את האמבולנס לשדה הקרב, למרות האיסור, מכיוון שהוא מפנה פצועים טוב יותר מנגמ"ש רגיל".

"המפגש הראשון שלנו עם הרפואה במלחמה היה מאד לא מוצלח. ביום הראשון למלחמה נקראנו בדחיפות להגיע לצומת דרכים קטנה לאורך הציר ההררי של דרום לבנון, בכיוון של כביש ביירות-דמשק. היה שם נגמ"ש של יחידה שלא הכרנו, וישב בו חייל פצוע בבטנו שלמעשה דימם למוות. הוא איבד במהירות רבה את הכרתו, וביחד עם צוותי ניסיתי לעשות לו החייאה של נוזלים. בגלל שהוא נפצע בבטנו, הוא איבד כמות גדולה של דם והיה ברור שמצבו קשה מאד. לבסוף, החייל הזה שהיה הפצוע הראשון מהמלחמה נפטר בשטח, על אם הדרך. המפגש הראשוני הזה עם המלחמה הכה את הצוות בהלם, מכיוון שהבנו שאפשר למות מזה. לאחר הכשרה מקצועית ארוכת שנים בחדר מיון ובסטאז' חוויתי פציעות, תאונות ומוות והצוות שלי צבר ניסיון על כביש הבקעה, אך בהקשר המלחמתי זאת חוויה שונה".  בנקודה זו, הטריד אותנו הוא שהגדוד שלנו המשיך הלאה ואילו אנחנו נשארנו בשטח, ומאחר ולא היה באותם ימים ג'י פי אס, מדובר היה בניווט בצירים לא מוכרים".

להציל חיים

הניסיון המר מיומה הראשון של המלחמה לא הפיל את רוחם של פולק וחובשיו, שהצליחו ביומה השני להציל את חייו של דמות מפתח בשדה הקרב. "הגדוד שלנו ליווה את גדוד השריון 'סערה' מעוצבת כפיר שנלחם נגד מחבלים. אנחנו התמקמנו בנגמ"ש הרביעי בקדמת הכוח כי ידענו שאם הציר יחסם ויש נפגעים אנחנו לא נוכל להגיע מאחור, ולכן היינו יחד עם הכוחות כדי להיות בנקודה נוחה להגשת עזרה. בשלב מסוים, מספר מחבלים עמדו על הטרסות בסמוך לכביש בו לחמנו, ובירי שלהם הצליחו לפגוע במג"ד. נקראנו דחוף לטפל בו ויחד עם שלושה חובשים והקרפ"ח הגענו אליו וראינו שהוא פצוע קשה בחזה וצריך לנתח אותו בשדה. היה עלינו לחתוך לו את בית החזה כדי שנוכל לנקז את האוויר והדם, כשאת הניתוח הזה עשינו תחת אש וחיפוי. בסופו של דבר הצלחנו לייצב את מצבו. אחרי זמן מה הוא פונה במסוק. צוות הפינוי נכנס תחת אש והיה קשה למסוק לחלץ בשל המחבלים שהסתתרו וירו לכיוונו. למרות זאת הם הצליחו בפינויי וזה השאיר בי חוויה של שיתוף שהראתה כי אם אתה צריך עזרה היא נמצאת שם. לא הייתי אדם אחד שהציל חיים, הידיעה שיש לי ידיים עוזרות היא שחשובה. הטיפול שנתנו כלל לא רק טיפול ראשוני אלא גם שמירה על מצב המטופל ופינויו, וזה דבר מאד מורכב, בעיקר בתנאי שטח ותחת אש. בקרב על עין-זחלתא, נפגעו חיילים רבים, ובשל כך פרשנו את התאג"ד בחצר בית בצד הכביש. קלטנו

פצועים רבים, האתגר היה לחלץ משם את הפצועים לאזור יותר בטוח".

 "הצלחנו להתארגן כך שקילומטר מאחורינו התמקם הרופא השני מצוות התאג"ד במעין

מסתור, ולאחר שייצבנו את מצבם של הפצועים פינינו אותם לצוות שהתמקם בהמשך, מה שאפשר לנו לקלוט פצועים כל הזמן, ולהשאיר את התאג"ד פנוי לזרם הפצועים החדשים. שיטה דומה הפעלנו בקרב בכפר אל-מנצוריה, שבו נקלענו למצב בו מרגמות סוריות טיווחו אותנו במדויק ופגעו בנגמ"שי המרגמות שלנו שהתפוצצו במרכז שטח הכינוס של הגדוד. מצאנו לנו מחסה מתחת לבניין שעדיין נבנה, טיפלנו בפצועים. יחד עם חייליי הבחנתי כי יש מחזוריות בהפגזה אשר במהלכה יש הפוגה מסוימת וכשהיא הגיעה היינו מקרבים נגמ"ש, מעלים עליו את הפצועים וקוראים לנגמ"ש כאשר שוב הייתה רגיעה. במהלך הלחימה בכפר, תינוקת לבנונית, בת שנה או פחות נפצעה קשה בראשה. נקראתי לטפל בה וכשהגעתי לשם ראיתי את המשפחה ממררת בבכי ואת הגולגולת שלה פגועה. טיפלנו בה כמיטב יכולתנו ולאחר תום הקרב ניסיתי לברר מה עלה בגורלה. למיטב ידיעתי, התינוקת פונתה לישראל, ולאחר שקיבלה טיפול כאן היא חזרה לכפר ושרדה וזה משאיר ריגוש מאד גדול. נקודה מרגשת נוספת קרתה כשאחד הפצועים הקשים של המלחמה מעין-זחלתא, שנפצע קשה בחזה ובבטן חזר הביתה. לאחר שהצלחנו לייצב את מצבו בשדה הקרב הוא שכב חודשים רבים בבית החולים והפעם הראשונה בה יצא לחופש התרחשה בראש השנה. הוא גר בשכנות אליי וראיתי אותו בבית הכנסת בו אני מתפלל עומד עם עמוד הניקוז הקשור לנקז בבית החזה וזה היה עוצמתי, לראות פצוע קשה חוזר הביתה. המלחמה היא דבר לא טוב ואיננה הכרחית בעיניי. היא לא נגזרת של מצב כמו סרטן או התקף לב אלא החלטה מודעת של אנשים אותה ניתן למנוע, כמו ברפואה מונעת".