"הגבורה עוברת, אתה נשאר"

שעת דמדומים מעל שפך הירדן. צלליות אור אחרונות משחקות על פני המים, ומסוק קוברה הפוך, מרוסק לחתיכות, מוטל ביניהן. שניים כלואים בתוך תא הטייס, רגליהם מונפות על אל. ושני טייסים יושבים מתחתם, מחזיקים את ראשם של הניצולים מעל המים.
כשלוש דקות מוקדם יותר חוזים סא"ל (מיל') נועם נחמני וחמי פרס בהתרסקות של מסוק קוברה שטס לפניהם במבנה. הם נוחתים בקרבת מקום, ונחמני מזנק אל זירת האירוע כדי לבדוק את המצב. "היה פיצוץ גדול שהעלה שובלי קצף ונתזים. המטוס פגע במים והתהפך", מספר נחמני. "חשבתי שאבוא ואראה אנשים מתים".

אבל כשהתקרב, החליט נחמני בכל זאת לעשות הנשמה למה שנראה כמו גופות חבריו. "ניגשתי לקדמי. אי-אפשר היה למשוך אותו משם, הוא היה תפוס בין השברים ומוחזק על ידי הרצועות. כל מה שאפשר היה לעשות הוא להוציא את הראש מעל פני המים. הסתכלתי בו: מת לגמרי", הוא משחזר.

לא ברור מה היה הדבר שגרם לנחמני לפעול בכל זאת. מאין הגיע אותו זיק תקווה שהניע אותו לעשות הנשמה למי שלדבריו נראה "מת לגמרי". בחירתו של נחמני לגשת לשניים, להוציא את ראשיהם מהמים ולבצע הנשמה - היא שהצילה את חייהם. אף על פי כן, נחמני מסרב לקבל את התואר "גיבור". "בסך הכול מה עשינו? הרמנו את הראשים וחיכינו עד שתבוא ההצלה?" הוא מצטנע.
מי שתשמח להודות בגבורתו בשבילו היא בתו, ענת (22). "אני זוכרת שכשאני ואחותי, גילי, היינו ממש קטנות, אמא הושיבה אותנו וסיפרה לנו את הסיפור. עד אז לא ידענו כלום, כי אבא היה מאוד צנוע ולא סיפר". ענת בת השמונה מיהרה להנציח את תחושותיה; מוקף מסגרת פרחונית עם פיות, היא תלתה על קיר חדרה את גזיר העיתון ובו סיפור הגבורה של אביה. מלבד התעודה המאולתרת שהכינה בתו, כנראה שגם מפקד חיל האוויר חשב שמגיע לנחמני צל"ש. על עשיית המעשה הנכון ברגע הנכון, בקור רוח, ועל הצלת חיים - הוענק לנחמני ופרס צל"ש אלוף.

אין רגש, יש משימה
כמעט 30 שנה אחרי, מתאר נחמני את הסיפור שבגינו זכה בצל"ש. באותה התקופה, בצלן של מלחמות ששת הימים ויום הכיפורים, טייסים נחשבו למשהו מיוחד - אפילו יותר מהיום. לכן, מיד בסיום לימודיו פנה נחמני והתגייס לקורס טיס. במסגרת הקורס התמקצע במגמת מסוקים בחיל האוויר האמריקאי, וכשחזר ארצה השתלב בטייסת הקוברה, ובמקביל החל לשמש מדריך בבית-הספר לטיסה (ביס"ט). בליל ה-15 באוקטובר 1985, זמן קצר לפני שאמור היה להשתחרר, התרחש אותו אירוע שזיכה אותו בעיטור חודשיים מאוחר יותר. "לא הרגשתי שמשהו הולך לקרות באותו הלילה", אומר נחמני. "בחיל האוויר נוהגים לומר שהטייס מקבל התרעות לפני שמשהו משתבש. ובאמת, כמה דקות לפני שיצאנו לדרך המטוס של המוביל הצעיר התקלקל, והוא רץ מהר למטוס אחר. זה הכניס אותו קצת ללחץ.
"זאת הייתה טיסה רגילה, פריסת אימונים באזור עמיעד. המשימה הייתה לטוס לרמת הגולן דרך הכנרת. היינו אמורים להנמיך בשפך הירדן, להתיישר ולטוס על הגדה המזרחית, לכיוון הגבול הסורי. המוביל התעסק בכל מיני דברים בזמן הטיסה, משימות שלא הספיק לעשות קודם כי החליף מטוס. במקום להתיישר, הוא פשוט התרסק לתוך הכנרת".
נחמני מספר את הסיפור בתמציתיות שכנראה מאפיינת אותו. כאילו לא עברו כמעט שלושה עשורים, הוא מתאר בחדות את רגעי השיא. "מיד דיווחנו בקשר. בשלב הזה אין רגש, יש משימה. החל מאותו הרגע מתחיל רצף התרחשויות: חיפשנו מקום לנחות, מצאנו אי, ונחתנו. הארנו עם הפרוז'קטור על המטוס, כדי לראות מה המצב. בנקודה הזאת אמרתי לחמי שיישאר עם המטוס שלנו, שלא ישקע בבוץ, ואני אלך לראות מה קורה".
מסוק הפוך ושני טייסים תלויים מתא הטייס, זה מה שראה נחמני, והחל לבצע הנשמה בטייס שישב בראש. "הוא התחיל לנשום", משחזר נחמני ונראה מופתע מהדבר אפילו היום. "מיד חשבתי: יש שם עוד אחד, והוא נמצא מתחת למים יותר זמן. סימנתי לחמי לבוא כדי לעזור לי. הוא הוציא את ראשו של הטייס השני, וגם זה התחיל לנשום.
"מבחוץ זה היה מראה פסטורלי: שפך הירדן בשעת דמדומים. אבל היה ניגוד גדול בין הסיטואציה אליה נקלענו לבין הנוף שעטף אותנו", מתאר נחמני את המצב האבסורדי. "חמי עם ההוא מאחור, אני עם ההוא מלפנים. יושבים איתם, מחזיקים להם את הראש חזק מעל המים, מקווים שהדיווח הגיע, ומחכים".

להרגיש כמו אלוהים
והדיווח אכן הגיע. "מתחילים להגיע מסוקים. הגיע גם 'אנפה' (מסוק תובלה, בל 212) של יחידת 669 עם רופא שאמר שצריך להוציא אותם מהר, כי הם במצב לא טוב".

במשך שעה וחצי ניסו למשוך את השניים מתוך תא הטייס המרוסק, עד שאנשי יחידת החילוץ עלו על רעיון. "הם שחו מצידו ההפוך של המסוק והחלו לחפור מתחתיו. הידיים שהיו תקועות תחת כובד משקלו של המסוק השתחררו, ומיד הוצאנו את שניהם. לקחו אותם עם ה'אנפה' לבית-החולים רמב"ם. עם כמות המסוקים שנחתה שם, אפשר היה לחשוב שזה מפגן יום העצמאות".

ברגע שהסתיימה משימת חילוץ הפצועים, מתחילה משימת חילוץ מסוקם של נחמני ופרס מהבוץ. זנב המטוס כמעט נגע באדמה, ואחרי הנעה זריזה השניים המריאו מעל שפך הירדן. רק אז, בטיסה חזרה, נחמני התחיל להפנים את מה שעבר עליו בלילה שהתחיל כטיסת אימונים פשוטה, והפך למשימת הצלה. "רגש לא היה מעורב עד לנקודה הזאת. עד אז אתה בעיקר עסוק בלתפקד, ורק אחר כך אתה מתחיל להבין מה קרה שם. פעם מישהו אמר שזה קצת כמו להרגיש אלוהים לרגע: יש לך תפקיד, להחזיר חיים. פתאום הבנתי את העוצמה".
מצב הניצולים התייצב. הטייס הקדמי נחבל מהאמצעי לראיית לילה וראייתו נפגעה, אבל שניהם יצאו בריאים ושלמים מהתאונה. נחמני ופרס הגיעו לבקרם בבית-החולים, ופגשו באביו של אחד הניצולים. "אמרתי לאבא שלו שבסך הכול עשינו מה שהיינו צריכים לעשות", נזכר נחמני. "הוא ענה לי: 'גם אם מישהו אחר היה שם, מנסה להציל אותם ולא מצליח, לא הייתי יכול לבוא אליו בתלונות'. הבנתי שהוא צודק".
מלבד אותו אב, החלו להגיע תגובות שונות על סיפור המעשה. "הרוב באו וטפחו על השכם, אבל היו גם כאלה שלא. בסופו של דבר הייתה שם תאונה, והיו את אלה שחיפשו את הפאשלה, כדי שלא יהיה סוף טוב מדי".

הגבורה מוציאה מאיפוס
הסוף באמת טוב, ועל כך מקבלים נחמני ופרס את אות הכבוד. אבל כשנחמני נשאל מדוע הוא חושב שקיבל את הצל"ש, הוא טוען שאין לו מושג. "הוא קיבל את הצל"ש על ההתנהלות שלו", נחלצת בתו ענת להסביר. "על קור הרוח ברגע הנכון. אני לא יודעת מה הייתי עושה במצב מסוג זה, כנראה נכנסת ללחץ. אבא תמיד יודע מה לעשות, נמצא בשליטה ומרגיע".
השאלה "מהי גבורה" מתנוססת מעל סיפורו של נחמני. "אני מסתכל על גבורה כאיש צבא, וגבורה בלחימה נקשרת בסיכון חיים. לא סיכנו את חיינו בסיטואציה שאליה נקלענו", הוא מבהיר. בנוסף, נחמני חש כי לכותרת "גיבור" יש השפעה לא טובה על נפש האדם, בייחוד לא על נפש הבחור הצעיר. "הכותרת משפיעה עליך, אתה מתחיל לחשוב שאתה גיבור. זה קצת מוציא אותך מאיפוס. באותה תקופה התחלתי לימודי קדם משפטים. בסוף לא התקבלתי, וחלק מזה היה בגלל שלא הצלחתי ללמוד כמו שצריך. זה נורא נחמד שעושים אותך חצי אלוהים, אבל בסוף אתה זה שחוזר לחיים. הגבורה עוברת, ואתה נשאר".