"הבנו שעלינו לחלץ אותם, ושבקרוב יתחיל יום קרב"

דמיינו את התמונה ההרואית האולטימטיבית: דמיינו מסוק קרב בלב שמיים אפורים-כחולים, ומתחתיו - ים ללא קו אופק. במגלש המסוק תופס בחוזקה לוחם, תלוי בין שמיים למים. במרחק ביטחון ממנו מחכים לוחמים בספינת טילים ובסירת גומי על מנת למשות אותו מהמים. הטייס במסוק מנמיך עוד ועוד במעופו, הוא צריך להגיע אל הגובה הנכון. בינתיים, איוושות נוצרות במים בצורת עיגולים מדויקים להפליא.
דקות ספורות לפני שאותה תמונה הרואית הצטיירה בשחקים, שני הטייסים היו הרחק משם: בעומק שטח לבנון, מנסים לאתר את אותו לוחם ושלושה מחבריו. זוהי כבר הכניסה השלישית שלהם לשטחי מדינת האויב, וזהו הניסיון השלישי באותה טיסה למצוא את הלוחמים האבודים. "אל תעזבו אותנו", מתחנן בקשר אחד הלוחמים. "אל תדאג, לא נעזוב אותך, ולא נשאיר אתכם לבד", עונה אחד הטייסים. מסך עשן מצטרף לתמונה, מקשה על הטייסים בשעה שהם מנמיכים אט-אט, כמעט נושקים לאדמת האויב. לפתע הם מזהים ארבע נקודות שחורות רצות לעברם: נמצאה האבדה. הלוחמים מתחלקים לזוגות – שניים מהם עולים על המסוק של רס"ן (מיל') מרסלו ילין ושל שותפו לטיסה, סרן ערן פייר. אחד מהם לא מצליח לפתוח את דלתות המסוק, ונשאר לאחוז במגלש. ההרגשה טובה, הם עמדו במשימה.
רק כשיגיע בשעת צהריים בחזרה אל הבסיס, יתיישב ילין לכתוב את שאירע כדי שלא יישכח. על בלוק נייר שהצהיב מאז, הוא הנציח את תיאור המבצע: "עשן שוב נופל עלינו, התקרבות, אנחנו מזהים, [...] יורים על המחבלים צרור ארוך, מגששים הרבה זמן, משה נפגע, מחלצים אחורה, צרור ארוך שלנו בחיפוי, [...] הדלק נגמר, מורידים את המבנה, מבצע, מפסיק לחפות [...]". מילותיו כתובות בשורות קצרות, זריזות ומדויקות, נועדו להבטיח את זיכרון הדברים כמו שהיה. וזכרונו אכן נחקק בספר דברי הימים. על אומץ לב, דבקות במשימה, מקצוענות טיסתית, ואחוות לוחמים - הוענק לילין צל"ש ממפקד חיל האוויר דאז, האלוף אביהוא בן נון.

הלוחם המעופף
עוד לפני שהגיע לגיל המתאים, ילין רצה להיות טייס. כנער צעיר שהתחנך בצופים והגיע לצבא עם מוטיבציה בכמות מכובדת, קורס טיס נראה כמו אופציה טובה. אבל אחרי שעבר את המבדקים החליט המלש"ב שהתפקיד לא קרבי מספיק בשבילו, והחל במיונים ליחידת חי"ר מובחרת. במהלך המיונים התגלתה אצלו בעיה בגב, וילין עשה אחורה-פנה וחזר לטיס. בחיל הכחול החליטו "לבלוע" את חוסר ההחלטיות של הצעיר הנמרץ, ולתת לו הזדמנות נוספת להוכיח את עצמו. ילין עבר את השלבים אחד-אחד, ולבסוף הגיע למגמת מסוקים. "רציתי להיות טייס במסוק קרב (מסק"ר). הרגשתי ששם הקשר בין אדמה לאוויר הוא מאוד חזק, וזה נראה לי שילוב מעניין. מעין לוחם מעופף", מתאר ילין. "בנוסף ליתרונות האלה, במסוק הקוברה היה מזגן", הוא מוסיף ואחר צוחק. ילין קיבל את מה שרצה - לוחם קרבי, מהאוויר.
באותן שנים הייתה הטייסת אליה השתייך, טייסת 160, פעילה בלבנון באופן אינטנסיבי. בשל כך, גם הצעירים שבטייסים התאמנו וצברו ניסיון בטיסה מעבר לקו האויב. את המדינה ההיא מתאר ילין כמתעתעת למדי. "הטיסה מעל לבנון היא יפה מאוד, במיוחד בחורף - השלגים והערים. אבל לבנון היא ארץ אוכלת יושביה. ברגע שאתה חוצה את הקו, אתה שומע את היריות".
בשנת 1988, אחרי תקופת הדרכה בבית הספר לטיסה (ביס"ט), נקרא לשיחה אצל סא"ל משה כהן, מפקד הטייסת דאז. "משה אמר לי שיש מודל לאיזשהו מבצע שהולך להיות בקרוב, מבצע 'כחול וחום.' הוא עצמו וסגן דן ללוז יובילו אותו במסוק מספר אחד, ואני וערן פייר במספר שתיים", משחזר ילין. זאת הייתה השיחה הראשונה בה שמע על המבצע שלימים יהפוך לאבן דרך היסטורית בקרבות מסק"רים, פעולה שבאה כתגובה לסדרת פיגועים מבית היוצר של אחמד ג'יבריל. המטרה הייתה לפגוע במפקדה של ג'יבריל, אשר שכנה בעיירה נועיימה בדרום לבנון. מאותה נקודה ואילך החלו הטייסים ללמוד את החומר. "התחושה בימים שלפני הייתה שמבצע גדול, מורכב וכבד עומד בפתח. 76 לוחמים ישראלים מיחידות שונות בעומק שטח האויב. ברקע הדהד המקרה של הנווט החטוף רון ארד, שהתרחש שנתיים לפני כן. לקראת המבצע אנחנו מגבירים את קצב האימונים והלימוד. שעת השין מתקרבת. ואז, ב-4 בבוקר, תוך כדי שהכוחות הימיים עסוקים בכלל בהפלגה אחרת, מגיע אישור של הקבינט".

20 שניות מנוחה
דממת אלחוט שררה באותו אחר-הצהריים שבו התחיל מבצע "כחול וחום". הכוחות המוטסים כיבו את מכשירי הקשר ולא הודיעו על המראות, והתחושה הייתה ברורה: אנחנו הולכים לקראת מבצע רציני. "השעה אחת בלילה עוברת, ואחר כך גם שתיים. בסופו של דבר הוזנקנו צפונה. הגענו לגובה רב, ראינו את צור, צידון, מרחוק את ביירות, ולפניה - גוש זיקוקים".

שם התחילה המשימה הראשונה. "בקשר אמרו לנו שיש פצועים. ידענו שמצפון לנחל זה 'הרעים', ומדרום אמורים להיות 'רעים' וגם 'טובים'. אז התחלנו בירי לכיוון צפון, וסייענו בחילוץ. כשסיימנו שמענו שארבעה לוחמים נעדרים. הרמטכ"ל דאז, דן שומרון, נותן הנחיה בקשר לאל"ם ברוך שפיגל, מח"ט גולני שפיקד על הכוחות בשטח: 'קח את הכוחות שלך וצא. לארבעה נדאג אחר כך'".

כ-30 מחבלים לבנוניים נהרגו בפעולה המורכבת. יסעור צה"לי אחד אסף 56 לוחמים מכוחותינו, השני 16, ורק המסק"רים נשארו בלבנון. "הורו לנו לחפש ארבעה חיילים שנשארו בשטח האויב. דיברנו בקשר, ניסינו את כל התדרים, אפילו באנגלית. הבנו שעלינו לחלץ אותם, ושבקרוב יתחיל יום קרב בלבנון".

התחושה באותה שעה הייתה קשה, ארבעה חיילים אינם. מפעילי המסק"רים נסובו לבירנית על מנת לנוח מעט. "הלכתי לאחת מהמיטות ושמתי את הראש. 20 שניות אחר כך הוזנקנו שוב. אחד החיילים הנעדרים פתח את המכשיר, יצר קשר, והעסק התחיל להתגלגל".
על הקרקע התרוצצו חוליות מחבלים, ששיגרו מכל פינה טילי נ"ט לעבר כוחות האוויר. רביעיית המסוקים הישראליים חצתה את השמיים, מעין יהלום שיורה לכל עבר. "מערב פרוע", מתאר ילין. בסופו של דבר נשארו רק שני הזוגות: - משה עם דן וילין עם ערן - על אוכף בלב לבנון. שם הם בנו תוכנית פעולה על מנת לצלוח את מסך העשן שנוצר, בעוד ירי מתמיד מקיף אותם. בתחילה ניסו לטוס נמוך, ולחצות את העשן. הם כשלו. בניסיון השני נכנסו דן ומשה ראשונים, בעוד ילין וערן מחפים באש. הניסיון הזה כשל אחרי שצרור יריות פגע במסוק ובקשר של הראשונים. "בחיל האוויר מחנכים שכשהמוביל נפגע, מספר שתיים לוקח הובלה. מאותו הרגע אנחנו הובלנו את המבצע", מספר ילין. בעזרת חיפוי מוטס שהגיע מהים, התכווננו ילין וחברו אל עבר הניסיון השלישי.
"שאלנו בקשר את הלוחמים על הקרקע האם הם זוכרים איך לפתוח את דלתות המסוק, והם ענו שכן. בכל זאת, ערן אמר להם שאם הם לא מצליחים - שיתלו על המגלשים כמו רמבו". ארבע נקודות שחורות שהתבררו כגולנצ'יקים רצים התקדמו אל עבר המסוקים. ואכן, אחד מהם לא הצליח לפתוח את הדלתות ונשאר לחבק את המגלש.
עם לוחם תלוי על רגלי המסוק, בעודו מטולטל מהדף הפצצות שמתפוצצות לידו, מגיעה הרביעייה אל לב הים, שם בטוח. "אני פותח את החלון ואומר לגולנצ'יק: 'פה אתה יורד'", נזכר ילין.

החודש הוא חודש דצמבר, טמפרטורת המים בהתאם, המסוק תלוי בין שמיים למים - והגולנצ'יק, עמוס נשקים, קופץ למים. "אני מסתכל למטה, הבחור נעלם. חשבתי שנצטרך לקפוץ להציל אותו, עד שכעבור שניות ארוכות הוא הוציא את הראש". מחייכים קלות על מבצע שנגמר בהצלחה, טסים ילין וערן אל עבר המנחת בבצת, לא יודעים שעל המגלש תלויה כדגל שארית מפעולת החילוץ: רובה אם-16 שנותר מיותם אחרי קפיצתו של הלוחם אל המים. "אחרי שנחתנו לקחתי את הרובה ונתתי אותו למפקד הכוח, שפיגל. זה היה רגע מרגש. את המשימה שלנו, אנחנו ביצענו".
את המתכון שבזכותו קיבל את הצל"ש מרכיב ילין בצורה הבאה: הזמן הנכון והמקום הנכון, בנוסף לתפקוד נכון והודות למנת מזל. כשנשאל מה מסמל בשבילו אותו עיטור, הוא צוחק בהפתעה מסוימת, כאילו עד כה לא העסיק את עצמו בשאלה הזאת. "הצל"ש הוא אות וזיכרון מתקופה מדהימה בעבר", הוא עונה לאחר רגע של מחשבה, אך ממהר לסייג: "יש הרבה חיילים שבאותה נחישות ומקצועיות עשו דברים ראויים, ובכל זאת שמם לא מוזכר בספר הצל"שים. צריך לזכור גם אותם". בנוסף, ילין מזהיר מפני הרואיות פזיזה. "גם בלחימה, חשוב לקחת את הדברים בצורה מבוקרת. עשיית המשימה, ואפילו בגבורה - היא דבר חשוב, אבל גם הביטחון האישי. צריך למצוא את האיזון".