"ידעתי שהמג"ד למעלה עם עוד חיילים. במה יכולתי לבחור, לא לעלות? לא להציל?"

זחל"ם בודד מתקדם על קו התפר שבין ישראל לסוריה. משמאלו - עמק יפהפה, מימינו - ממלכת סלעים עזובה. 13 חיילים הלומי פחד יושבים בכלי הרכב, כפופים ומבולבלים. הם יודעים שבשלב מסוים בנסיעה תוואי השטח ישתנה, והרכב יטפס בעלייה; אז מדוע היא לא מגיעה? חוסר הידיעה זורע פחד, שמטיל שקט כבד מנשוא. הוא מופר רק לעתים, בשל מפגשים אלימים בין כדורי הרובים הסוריים עם דפנות כלי הרכב. הזחל"ם מקרקש על הדרך המשובשת, והחיילים מתנועעים בהתאם. אף אחד לא יודע את התוכנית, מלבד אל"ם (מיל') עזרא סלע, אז מפקד המחלקה.

"אתה בארץ אויב, בזמן מלחמה, לבדך על זחל"ם", מתאר סלע. "נוסע בגבול שבין גן עדן, שאתה יודע שאתה כנראה הולך לוותר עליו, לבין הדבר הסלעי והיבש הזה שנקרא סוריה. תמונת החברים המדממים שלך מלווה אותך, כשהם צועקים 'חובש' בכוחות אחרונים".

המחשבות מתרוצצות בראשו, אך הוא חדור מטרה. "כשאתה מבצע משימה כזאת אתה לא חושב על בית", הוא מבהיר.

כלי הרכב של המג"ד מתקלקל, והוא מחליט שיטפסו אל התל חזיתית. הבחירה הזו הופכת אותם חשופים לירי האויב, אבל סלע בוחר אחרת. "החלטתי שנתקוף מהנקודה הצפונית. כל מי שהיה כשיר עלה לזחל"ם שלנו, והתחלנו לבצע עיקוף לכיוון צפון, אל עבר הבניאס", הוא מספר. "כשאתה בוחר לבצע תנועה כזאת, לנסוע כמעט שני קילומטרים ברכב קרבי משוריין (רק"ם), באור יום, זה מה שנקרא 'או צל"ש או טר"ש'".

זה היה צל"ש. הפעולה הייחודית של סלע הובילה בבטחה 13 לוחמים, בעקיפה מקורית, אל עבר תקיפה ראשונית של המוצב. עד לאותו מעשה היו הסורים בעלי עליונות מוחלטת, ומאותו הרגע הוטה הקרב. על בחירה זו קיבל אל"ם (מיל') עזרא סלע את עיטור המופת.

 "ואז הגיעה המלחמה"

שנים רבות עברו מאז אותו קרב אימים, קרב בו בחר סלע שלא להתעסק יותר מדי. היום, יושב במשרדו, הוא שולף תמונה שלו כקצין צעיר. "שנים שלא הסתכלתי עליה", הוא פולט, ואחר כך מחייך. חייל בשנות העשרים לחייו, מביט למצלמה בפנים נעימות.

סלע, כבחור צעיר, רצה להגיע לשייטת. כיוון שהיה מדריך בבית־הספר לקציני ים, הבחירה הטבעית הייתה להגיע לשם. אבל כשהתייצב בבקו"ם התוכניות השתנו. קצין המילואים עם שלושת הפלאפלים על הכתפיים לא רצה לחתום שנתיים קבע כנער, והחליט לוותר על השירות בשייטת. כשסלע מספר על כך היום, הוא לא יכול שלא לצחוק.

האפשרות השנייה ברשימה הייתה חטיבת גולני, והוא אכן הגיע לגדוד "ברק". מאותה התקופה הוא זוכר בעיקר את המשימות המטורפות שהיה נותן להם המג"ד, סא"ל משה "מוסה" קליין ז"ל. "הוא היה שולח אותנו לצאת ממחנה 'שרגא', לחצות את רוחב המדינה עד לכנרת, להסתתר כל הדרך, לבצע תקיפה ולחזור. כל זה באותו הלילה", משחזר סלע. מאוחר יותר הוא הפך למפקד המחלקה המיוחדת של הגדוד.

"ואז הגיעה המלחמה, מלחמת ששת הימים", מספר סלע, וטון דיבורו משתנה. במשך כמעט עשרה ימים תצפת סלע, כמפקד המחלקה המיוחדת, על פעילות מוצב תל פאחר. בתקופה זו למד את המוצב, וגילה שהאגף הצפוני שלו דליל בכוחות סוריים. "הלכתי למג"ד ואמרתי לו שיש נקודה שכדאי לבדוק אותה. הצעתי שנעלה דרך הצד הצפוני", הוא מספר. "אבל לא קיבלו את הצעתי. המלחמה התחילה ואנחנו הלכנו לפי התוכנית המקורית".

את שדה הקרב של הימים ההם משרטט סלע בכאב. תל פאחר במרכז והסורים עליו, תוואי ההטיה שנמשך ממערב לו, דרך הנפט שמתפתלת ממזרחה, ובנקודה הדרום־מערבית: "גיא ההריגה", כפי שהוא קורא לו. כשהמג"ד בחר לעלות לתל ברגל, סלע הקשיב לאינטואיציות שליוו אותו כבר ימים ממושכים. הוא פנה צפונה, בהימור מחושב ובלי טיפת ידיעה על תמונת הקרב. "כל מערכת הקשר השתבשה, אז לא ידענו את מי נמצא למעלה".

במהלך אותה נסיעה ישב סלע עם חצי גוף חשוף, כדי שיוכל לראות. "חייל בשם גדליה, שהיה מאחוריי, כל הזמן אמר לי: ‘עזרא, תוריד את הראש, הם יורים'. אני לא הקשבתי. בשלב מסוים הוא לקח את היד שלו, ובמהלך המכה שנתן לי הוא חטף כדור ביד. הכדור הזה היה מכוון לראש שלי". עברו שנים רבות מאז הסיטואציה, וסלע פורץ בצחוק כשהוא מספר על מה שיכול היה לקרות.

הלוחמים המשיכו בנסיעה והגיעו לתל. ואכן, המהלך שינה את פני הדברים. הזחל"ם הבודד פרץ את השער והפתיע את הסורים. סלע, בצניעות המאפיינת אותו, מתאר את הקרב הזה במילים פשוטות: חיילים ויריות. "חייל נלחם בגלל שהוא מתאמן, ויודע שזה מה שהוא צריך לעשות", הוא אומר ומבטל את התמונה ההרואית של כיבוש התל. "לא נלחמתי בסכינים, לא עשיתי מעשי גבורה".

הזהו גיבור?

סלע יודע בדיוק מדוע קיבל את הצל"ש. "חשיבה מחוץ לקופסה", הוא קורא לזה, ומתעקש שהדבר לא הופך אותו לגיבור. "חשבתי על כיוון שונה ממנו ניתן לעלות לתל. זה הכול", הוא מפטיר. "שמעתי שיש אנדרלמוסיה למעלה, וידעתי שהמג"ד שלי שם עם עוד חיילים. במה כבר יכולתי לבחור - לא לעלות? לא להציל? כולנו עשינו את זה בשביל אותם אנשים שבלעדינו היו טובחים בהם. זה המגנט שמשך אותי למעלה".

על אף ההתנערות העקבית מהתואר "גיבור", ישנו הישג שסלע מציין בגאווה. "בדבר אחד אני אכן גאה: על שהבאתי את כל החיילים בריאים ושלמים עד לשם". נראה כי ההצלחה הזאת משמעותית לסלע, ששכל חברים רבים באותו הקרב. הוא בוחר להזכיר אותם פעמים רבות, ואולי בכך לשמר את זכרם, על אף שההתמודדות עם הזיכרון איננה פשוטה לו. ּ"פעמיים בלבד סיפרתי את הסיפור שלי, שתיהן בתל עצמו", הוא מספר. "כשאתה מגיע למקום הכול עולה מחדש".

 ישנן תמונות שסלע מאמין שילוו אותו לנצח. "המלחמה שלי מתחילה בתמונה שלא אשכח בחיי: זחל"ם פגוע, שרוף, עם עשרה חיילים שרופים של חטיבה שמונה. זה למעשה נתן לי את המכה שפירושה: ‘צא מההלם, אתה הולך למלחמה'". בן 19.5 בלבד היה סלע באותה העת, מפקד צעיר שחווה קרב גדול. "פתאום אתה רואה את החברים שלך הרוגים לצדך", הוא אומר. "מלחמה זה דבר קשה מאוד, נוראי. צריך לעשות הכול כדי להימנע ממנה".

גולני מאז ועד היום
סלע מאמין שאין זה מקרי שהוא וחבריו מצאו את עצמם באותו קרב ברמת הגולן. הוא מבצע מעין "ספירת מלאי" של מלחמות ישראל, ומציין את הקשר שלהן עם חטיבת גולני. "במלחמת ששת הימים היה הקרב הקשה בתל פאחר; במלחמת יום הכיפורים זה היה החרמון; במלחמת לבנון הראשונה - הקרב על הבופור; במלחמת לבנון השנייה - בינת ג'בל, ב'צוק איתן' - שג'עיה". כשהוא נשאל על הסיבה לכך יש לו תשובה מוכנה. "את גולני לוקחים לאזורים הקשים. כגולנצ'יק אתה מתחנך למקסימום, אין פשרות. ביצוע המשימה הוא עד הסוף, אי־אפשר לסגת".

לקרב הזה ייחוד גדול עוד יותר בעיני סלע, אותו הוא מבקש להדגיש. "הקרב הזה הוכרע על ידי לוחמים, סמלים, מ"כים וקצינים זוטרים. זה דבר אדיר", הוא אומר. "בשלבים הראשונים כל שרשרת הפיקוד נוטרלה: המג"ד נהרג, הסמג"ד נפצע קשה, המ"פים נפצעו, נהרגו או נוטרלו, קשר לא היה. חיילים מאומנים לפעולה תחת פיקוד, אבל בקרב הזה לא היה לוחם בדרגה גבוהה יחסית שיפקד. יחד עם זאת, בעזרת כוחות קטנים ותעוזה מדהימה עלינו על התל וכבשנו אותו. אם החיילים לא היו מספיק חדורי מטרה, יכול להיות שהקרב הזה היה נגמר אחרת".