"טיפה אחר טיפה של דם נפלו על הקוצים, עד שכולם נהיו אדומים"

שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 1 בינואר 2015
עודד נגבי 2014

עודד נגבי 2014


רס"ן במיל' עודד נגבי שמר על קור רוח גם כשהבין שעשרות ק"ג של פצצה עומדים להתפוצץ בסמוך אליו. הוא לא איבד את השליטה גם כשהותקף על ידי מטוסים מצריים, ונפצע בברכו. רק כשהודיעו לו שהוא עוזב את תפקידו, פרץ בבכי. סיפורו של לוחם שכל חייו הם צל"ש



כל חבלן יודע שיום יבוא והוא יפצע. או כמו שאומר רס"ן (מיל') עודד נגבי, בחצי חיוך: "מי שעוסק במוקשים אף פעם לא יכול לדעת איפה המוקש לא יחייך אליו". אצל נגבי הפציעה הייתה עניין שבשגרה. אחת מחמש פציעות שעברו עליו במהלך שהותו בתפקיד, התרחשה ב-15 ביולי 1957.
כרמי ענבים השתרעו אז לאורך נופיה של ישראל, ולצדם שדות שלמים של מוקשים. ילדים היו באים לקטוף, ובלי משים היו עשויים להיקטף בידי פצצה תועה. זה היה מטווח של חיל האוויר, סמוך לאשדוד. תפקידו של נגבי, איש קבע בחיל האוויר, היה לעבור בשדות האלה ולנטרל הפצצות.
באותו יום של חודש יולי, נכנס נגבי למכתש שבו היו שתי פצצות ישראליות שהוטלו ממטוס, לא רחוקות זו מזו. אחרי טיפול מחושב בשתיהן, עשה שגיאה קטנה אחת: הוא הדליק את הפתיל עוד כשהיה בתוך המכתש. שולי מכנסיו אז נתפסו בזנב הפצצה, ונגבי, בניסיון לצאת מהבור, נפל ממש עליה. שניות אחדות לא שמע ולא ראה כלום, עד שריח חריף העיר אותו מעלפונו. אלה היו השניות הקובעות, ונגבי עוד ניסה לפרק את אחת משתי הפצצות. כשהבין שאין עוד מה לעשות, נשכב בהמשך לזנב. בצורה הזאת, היה לו עוד סיכוי לחיות.
פצצה של 50 קילו התפוצצה בסמוך אליו, ולקחה איתה שלושה דברים: יד, שמיעה באוזן אחת וראייה בעין אחת. כשמסתכלים עליו עכשיו, יושב זקוף בכורסא הורדרדה, הוא מרשים מאין כמוהו, ולא מתלונן לרגע. "הפצצה התפוצצה ולקחה איתה את היד שלי, את העין הימנית, ואת השמיעה באוזן הימנית", הוא אומר. "אבל היא השאירה לי יד אחת, עין אחת, ואוזן אחת, ככה שלמעשה, היא עשתה צדק איתי", מוסיף בעיניים בורקות. נראה כי הצל"ש אינו משמעותי לו במיוחד, אבל מהתרשמות של שיחה אחת, ניתן להרגיש כי נגבי הוא מסוג האנשים שראויים לצל"ש על מפעל חיים, ולא על אירוע יחיד. מפקד חיל האוויר דאז, עזר וייצמן, העניק לו צל"ש אלוף בעת שהיה בדרגת סגן.



בבית מואר בפתח תקווה, ביתם של נגבי ושל אשתו המנוחה, מלי, הקים נגבי הוצאה קטנה לאור. הוא כותב את סיפוריו, ועוד סיפורי גבורה שונים. לאחר מכן, מדפיס אותם, כורך, ומפזר בין חברים ואנשים המעוניינים בדבר. כעת יושב בכורסתו, מספר את סיפוריו ברהיטות אין קץ, ומוסיף פה ושם הערות על גילו המפואר.
סיפורים יש לו עד בלי די, ואותם הוא שוזר זה בזה, עובר בין תקופות וזמנים.
- למה בחרת להיות חבלן?
"כי זה נפלא", עונה נגבי בפשטות. במהלך השיחה עוד ינסה להסביר את נפלאות החבלה.
את ראשית דרכו עשה בצבא הבריטי. הבריטים לימדו אותו חבלה, אך לא מיקוש. בפרוץ מלחמת העצמאות גויס כאיש ההגנה. בימים האלה, ימים בהם עדיין לא היה צבא, נזקק נגבי ליצירתיות מה. "לא היה צבא, אז גם לא היו מדים", מספר נגבי. "אז הלכתי לחנות של עודפי צבא בריטי. קניתי נעליים, גרביים, חליפה, תרמילים ומימיות בגרושים. הלכתי לצבא עם מדים שאני קניתי". הצבא עוד לא הוקם, וכבר נגבי היה נאמן לו. במדים מאולתרים, יצא ללחום.
אחרי שירות כחבלן בגדוד 53 של חטיבת גבעתי, התבקש נגבי על-ידי  חיל האוויר להקים יחידה לסילוק פצצות. בחיל חששו אז מהפצצה של המסלולים, שתשתק את הבסיסים.
הסכנה בימים ההם הייתה גדולה, וכשנשאל מדוע בכל זאת בחר להשאר במקצוע, הוא עונה: "זה היה מרגש, שונה מהרגיל". שישה מחבריו נהרגו בידי מוקשים שלהם, פשוט כי היו עייפים ועשו טעויות. על נגבי שמרה כנראה המשמעת העצמית שלו, שהוחדרה עוד בימי הצבא הבריטי. 
חרוץ ומלא מרץ, הטמין בנגבה במשך 59 ימים כ-2,200 מוקשים. בארץ באותה התקופה לא היה עוד מספר שכזה. "בניצנים היו 33 מוקשים. ביד מרדכי היו 300 ורק 180 נטמנו. ואכן, יד מרדכי וניצנים נפלו", מספר נגבי. "ונגבה? לפני שהמצרים בכלל הגיעו לגדר הם איבדו ארבע שריוניות, ושלושה טנקים. 400 מצרים שכבו אז בתוך שדות המוקשים". את הניצחון הזה חולק נגבי עם חבריו שלחמו לצידו. "נגבה, בעזרת כל גיבוריה, לא נפלה".


נגבי עבר נפילות בחייו, כמו זו שגרמה לו לפציעה החמורה ביותר. ארבע נוספות התווספו לרצף של פציעות, שנראה כאילו הן כרגע בגדר סיפור טוב עבורו ותו לא.
בפעם הראשונה שנפצע, התוקף מהאוויר הגיע משום מקום.  בדיוק באותו זמן נסע באופנוע מבאר טוביה, כשלפתע שמע רעש מטוסים. "הסתכלתי לשמיים ואמרתי לאופנוען, עצור, תכניס את האופנוע לתעלה'", נזכר נגבי. "שני מטוסים מצריים טסו מעלינו. הם התקרבו למטוס לבן של האו"ם, והחלו תוקפים אותו". ואכן, המטוס הלבן נפגע ונפל במרחק של כקילומטר וחצי מהם. "ראיתי שלידי יש עגלה עם שתי פרדות ואיכר שרץ במקביל אלי להציל את הטייס", מתאר. נגבי החל להתקדם אל עבר הפצוע גם כן, והמטוסים? יורים. "אני זוכר שחשבתי אז: מה הם השתגעו? לבזבז כדורים עלינו? מה יצא להם מלירות על שני איכרים?". בפגיעה הבאה, ניסה להתחבא ונפגע מרסיס בירך. "כשקמתי הרגשתי שאני עומד להתעלף, אבל הייתי חייב להגיע למטוס" מספר. הם התחבאו בחורשה, עד שהסכנה שככה, ואחר כך מיהרו אל עבר הטייס ששכב וראשו על החלון, פצוע בידו וברגלו. אחרי חילוץ מהיר שלו, נשאר נגבי לחכות שיאספו גם אותו. ושם ראה את חומרת הפציעה שלו. "טיפה אחר טיפה של דם נפלו על הקוצים", מתאר. "לאט לאט, הקוצים נהיו אדומים".
הפציעה השנייה התרחשה בזמן שהניח מוקשים באחד הלילות במטע, כשלפתע החלה הפגזה. רסיס אחד שוב מצא את דרכו אל נגבי. בכוחות אחרונים עלה על עגלת המוקשים, והתקרב אל הכביש, שם התעלף. שני בחורים שעברו שם בחמש לפנות בוקר מצאו אותו כך, וסחבו אותו למרפאה. גם כאן, אחרי התאוששות קצרה, חזר מיד לשגרה. הפציעה השלישית והרביעית היו בבית דראס. "זה לא היה נורא בכלל", פוטר בפשטות נגבי ונמנע מלתאר. בפציעה האחרונה לסרייה המדוברת, חדר כדור לגופו אך לא השאיר לו סימנים. עלפונות, רסיסים וטיפולים, תמיד היו מנת חלקו. אך הוא לא וויתר. אחרי שנים רבות, מי שהחליטה לשים קץ לרצף הפציעות הייתה אשתו האהובה, מלי ז"ל.  

במפגש חברתי בו נכח גם מפקד חיל האוויר, שלדברי נגבי "הכיר את כל קציניו בשמותיהם", ניגשת מלי לוייצמן ומבקשת לשוחח עימו. "וודאי, מיידלע", עונה לה וייצמן. לנגבי הוא פונה אז בכינויו "עוידד", ומבקש שיביא לו קצת ג'ין, ובכך, ייתן להם לדבר ביחידות.
מלי פונה בישירות למפקד חיל האוויר ומבקשת שיוציא את בעלה מהיחידה. "יש לו כרגע רק יד אחת", היא אומרת. "הייתי רוצה שתישאר לו לפחות יד אחד ללטף אותי".
נגבי מספר את הסיפור הזה ועל פניו נוכח הזיכרון. "זה דבר שאי אפשר לעמוד בפניו", הוא אומר. ואכן, וייצמן, שלדבריו של נגבי "דיבר בקיצור", ענה גם אז בתמציתיות מופלאה: "מיידלע, בשבוע הבא". מלי המופתעת התקשתה להאמין ושאלה לפשר תשובתו, ווייצמן אישר. "אל תדאגי", הוא אמר לה. "אני אשאיר לו יד".
וכך קרה ששבוע אחרי אותה שיחה עליה לא ידע נגבי, קורא לו השליש של היחידה. 'אתה יוצא לחופשה של עשרה ימים', הוא אומר. ונגבי אז בכה. "אהבתי את היחידה הזאת אהבת נפש. אני בניתי אותה, בניתי כל אבן שלה, כל בסיס שלה. החיילים שלי אהבו אותי ואני אותם".
משם עבר להיות לתפקיד סגן מפקד יחידה בבסיס ציוד. החיילים קיבלו יחס חם ואוהב בכל מקום שרק הגיע אליו. "אני בניתי נוהל שליחת חבילות לטייסים בשבי", מספר נגבי. "שלחתי חמישה קילו בקרטון שהיו בו: ביגוד, קוסמטיקה ותרבות". נגבי אז למד את החיילים שבשבי, את העדפותיהם ואהבותיהם. "במסגרת הביגוד, למדתי מכל משפחה איזה צבע הבן שלהם אוהב. בשבי המצרי חם מאוד, רציתי לקנות להם שורטס בצבע שהם מעדיפים. על מנת שיצרכו תרבות, שלחתי להם ספרים. הם החזירו לארץ אלף ספרים ונשארו שם עוד שלושת אלפים". ההשקעה והאהבה היו אין קץ, עד לרמת הפרטים הקטנים. "למדתי את הנושא של גבינות צהובות כי גבינה צהובה זה בריא וטוב מאוד, אבל היא גם יכולה להתקלקל במהלך ההעברה. אז נסעתי לשטראוס וכתבתי מכתבים לחברה באמריקה שילמדו אותי איך לפעול". תחת כנפיו וחסותו ארבעה טייסים שבויים עשו תואר ראשון בשבי המצרי, ועוד כארבעה עשו מבחני בגרות.
לבסוף הגיע למטה כמפקד ענף תנאי שירות ונפגעים. "אני הקמתי את יחידת הנפגעים הראשונה של צהל", מספר. נגבי עבר מחבלה לציוד, ואז למנהלה, "מנהלה קשה לנפש" כמו שהוא קורא לה. הדרגה מעולם לא הייתה חשובה. "בשבילי, מי שהקיפו אותי היו קודם כל בני אדם" הוא אומר. "לא איבדתי את הצד האנושי בשום מקום". וכך גם הצל"ש. "היה חשוב לי להיות בשדה עם החיילים, לא חשבתי על תעודות".
 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה