"הילדים לא מבינים איך אפשר לקבל צל"ש אחרי שאתה מת"

בת-חן אפשטיין אליאס אתר הגבורה, ישראל היום 30 בינואר 2015
גלאיטו ביינסאין וילדיה, צילום: אפרת אשל

גלאיטו ביינסאין וילדיה, צילום: אפרת אשל


חצי שנה אחרי ששכלה את בעלה קסהון במבצע צוק איתן ורגע לפני שהיא מקבלת בשמו את הצל"ש, גלאיטו ביינסאין מדברת על החיים בלעדיו ועל התינוקת טל־אור, שלא תזכה להכיר את אבא. צילום: אפרת אשל. רס"ב קסהון (דני) ביינסאין ז"ל קיבל את צל"ש המח"ט



חיוך לילדים, חיבוק, ארוחת צהריים חמה רגע לפני שהוא יוצא מהבית ושיחת טלפון אחת באמצע הלילה, ככה סתם, כי התגעגע. ואחר כך תמונה אחת, בפרופיל, בשידור טלוויזיה מהשטח, של יד ארוכה מושטת לאחור, וזיהוי כמעט ודאי שזה הוא, מנסה להחליף מחסנית. 
כמעט בכל פעם שגלאיטו ביינסאין עוצמת את עיניה, הוא שם, האיש שלה. חיוכו כובש, מדיו בוהקים. גיבור שיוצא אל הקרב, אבא שמשחק עם הילדים, בעל שדואג לה כל הזמן. 
גיבור, היא מדגישה כל הזמן בפני ארבעת ילדיה, גם בפני התינוקת טל־אור, שנולדה שבוע וחצי אחרי מותו. ובשבוע שעבר, ביום שבו הוחלט להעניק לאיש שלה צל"ש מטעם מפקד החטיבה, בזכות גבורתו במבצע צוק איתן, היא אמרה לילדים שעכשיו זה גם רשמי. אבא שלהם היה גיבור. 
"זה לא כל כך נתפס אצלם", היא לוקחת נשימה עמוקה. "הם לא מבינים בדיוק איך אפשר לקבל משהו אחרי שאתה מת, כשאתה לא כאן כדי לקבל את זה. הם ראו אותו מקבל דרגות לפני כמה חודשים, ותעודת הצטיינות, ראו את הטקס. אבל איך אדם יכול לקבל משהו כשהוא כבר מת?"
בקול רועד ענתה להם. אמרה שהתעודה מראה שהוא לא נפל ככה סתם. שמעריכים את מותו גם כשהוא לא נמצא כדי לראות את זה. "אני לא יודעת עד כמה הם הבינו, אבל אני מניחה שכשהם יהיו גדולים יותר, יבינו יותר.
"הייתי רוצה עכשיו לשמוח איתו, ולא לבד. שיידע שזה מגיע לו. אבל זו חצי נחמה שהילדים יהיו גאים שגם במותו, הוא מת כגיבור על אמת, עם תעודות".
כבר חצי שנה שהם לבד. ארבעה ילדים ואישה אחת אמיצה, חכמה, שמצליחה להתנהל בסיטואציה כמעט בלתי נתפסת. כשהאיש שלה, רס"ב קסהון ביינסאין, גשש בחטיבה הצפונית של אוגדת עזה, הלך למלחמה, הוא השאיר בבית את גלאיטו ואת הילדים, אליניב בן ה־9, הִיוֹת בת ה־7.5, ואורפז בת השנתיים. את טל־אור לא זכה להכיר.
גלאיטו מאמצת אל ליבה את התינוקת היפה, שפוקחת זוג עיניים כהות גדולות ומתרפקת על ברכיה של אמה. חיוכה הקטן מאיר את החדר.
"הילדים לא מבינים איך אפשר לקבל צל"ש אחרי שאתה מת"
גלאיטו עם התינוקת טל־אור. נולדה זמן קצר לאחר השבעה
"היא מביאה לי הרבה אור", מחייכת אליה אמה, "אבל לצד זה יש גם עצב גדול. זה בור שאף פעם לא יתמלא, אין איך למלא אותו. כואב לי שהיא לא תדע מה זה אבא, בניגוד לאחיה. היא לא זכתה להכיר אותו, להרגיש אותו. היא תדע עליו ממני ומהאחים שלה, אבל היא לעולם לא תרגיש מה זה אבא".
קסהון לא נעלם מהבית אפילו לרגע. בתמונות על המקרר ועל הקירות ועל המדפים. לא בפינת הנצחה נסתרת או בהיחבא, אלא כאילו הלך ויחזור בעוד כמה ימים. בסלון מונח קולאז' מודפס על קנבס שהוענק לגלאיטו אחרי מותו, חתום על ידי אל"מ יוסי חדד, מפקד יחידת הגששים בפיקוד דרום. לצד תמונות של קסהון במדים, מקבל דרגות כשאשתו לצידו, מודפס פסוק מספר שמואל ב': "כי יודע כל עם ישראל כי גיבור אביך, ובני חיל אשר איתו".
לפרקים, במהלך השיחה, היא לא מצליחה לעצור את הדמעות. "לפחות ליד הילדים אני לא תמיד בוכה כשמזכירים אותו, אז זה בסדר", היא חצי מתנצלת.
"בהתחלה ניסיתי לעודד את הילדים לדבר עליו, עד שהבנתי שעדיף שזה יבוא להם באופן טבעי. לפעמים, תוך כדי משחק, הם נזכרים בכל מיני דברים. אומרים, 'אבא היה אומר ככה', 'אבא היה לוקח אותנו לבית הכנסת'. לפעמים זה בא להם לפני השינה. אני זורמת איתם. מקשיבה, מספרת.
"רק בשבוע שעבר, כשהסעתי את אורפז לגן, היא התחילה לשיר לעצמה, ככה סתם, על אבא שהלך לעבודה. הייתי משותקת. ואז היא שאלה אם אבא בעבודה. עניתי בשקט שהלוואי שהוא היה בעבודה. אמרתי לה שאבא הלך.
"זה קורה לה לפעמים, שהיא פתאום מתחילה לדבר עליו. פתאום אומרת, 'נו נו נו אבא', ולא מסבירה למה. יכולה להרים את הטלפון פתאום, להגיד 'הלו, אבא?' כאילו היא מדברת איתו. תמיד כשהיא רואה תמונות שלנו יחד היא אומרת 'אבא'. כאילו אין גם אמא בתמונה. אליניב, אחיה הבכור, מחייך אליה ואומר לה, 'כן, זה אבא', ולא ממשיך. המילים 'אבא מת' לא נאמרות כאן.
"הם מבינים 'אבא נפל', אולי 'אבא נהרג' או 'לא יחזור'. אבל בהתחלה, אליניב לא היה מוכן לשמוע את המילה 'מוות'. היה מתעלם מזה. עכשיו אני חושבת שהוא מבין שהכל אותו הדבר, אבל עדיין הוא יבחר את המילים".
"הילדים לא מבינים איך אפשר לקבל צל"ש אחרי שאתה מת"
גלאיטו, קסהון וילדיהם אליניב, הִיוֹת ואורפז הקטנה. "אף פעם לא היה עייף, תמיד רץ להיות איתנו" 

•  •  •  •

היא בת 35, הבכורה מתוך שמונה ילדים. ארבע אחיות, שלושה אחים. עלתה לארץ בגיל 11 במבצע שלמה. כשהיתה בת 22 קרוב משפחה שלה הכיר בינה לבין קסהון, שלמד איתו בישיבה ושירת איתו בצבא. הוא היה גדול ממנה בשנתיים, בן למשפחה בת שישה אחים, שעלה אף הוא ב־1991 במבצע שלמה. כבר בגיל 9 הפך לאחד מעמודי התווך של המשפחה, לאחר שאביו נפטר. 
האהבה ביניהם פרחה. שנתיים אחר כך התחתנו. כעבור עוד שנתיים נולד אליניב, ופחות משנה וחצי אחריו - היות.
"תחשבי על זה, עד לפני שלוש שנים היו לנו שני ילדים, בהפרש מאוד קטן אחד מהשני. לקח לנו חמש שנים להחליט שנוליד עוד שניים, בהפרש קטן, ונגדל גם את השניים האלה יחד, כמו הגדולים. לא תיארתי לעצמי שאגדל אותם לבד".
לילדיהם קראו בשמות בעלי משמעות. "לקסהון עצמו יש שם מיוחד, שהמשמעות שלו זה 'בִמקום'. הוא נולד אחרי שאחיו, שהיה גדול ממנו, נפטר, אז אמא שלו קראה לו בשם שמסמל שהוא בא במקומו, לחזק. אליניב זה שהאל ייתן פירות, היות זה חיים, ואורפז זה חיבור של אור ואבן יקרה, יהלום".
הם גרו בנתיבות בדירה שכורה, עד שעברו לפני שלוש שנים לבית החדש בעיר. בית קרקע מטופח בשכונה שקטה, מוקף חצר גדולה.
קסהון לא נמצא בבית ימים ארוכים, בגלל השירות. "כשהוא היה בצבא, הייתי עושה הכל לבד. מארגנת אותם בבוקר, רצה לעבודה, מטפלת בהם אחרי הצהריים, מארגנת אותם לשינה. אבל בימים שהוא היה בבית, הוא עשה הכל. עזר בשיעורי הבית, יצא איתם, החזיר אותם, אירגן אותם, קילח אותם בערב, הכל. אף פעם לא היה צריך להגיד לו מה לעשות. הוא ידע מה חסר, מה מקולקל ודורש תיקון. לא היה הולך לישון אם לא סידר קודם את הכל. אפילו היה מספיק לשחק עם אליניב כדורגל ולצאת לריצות כדי לשמור על כושר".
הם משפחה דתית, אבל קסהון לא חבש כיפה כל הזמן. "הוא תמיד אמר שצריך לב נקי, לא כיפה", היא אומרת. "והיה לו לב נקי, הוא לא עשה רע לאף אחד. בכל השנים שהייתי איתו, לא שמעתי אדם אחד שהיה לו משהו רע להגיד עליו".
בשבתות נהג לקום מוקדם כדי לצאת לבית הכנסת, הנמצא במרחק כעשרים דקות הליכה מביתם, והילדים הגדולים היו מתלבשים במהירות כדי לבוא איתו. בשובם היו עושים יחד קידוש, אוכלים ארוחת בוקר ויוצאים לטייל, או הולכים למשפחה. 
לפני שלוש שנים התהפך קסהון עם הג'יפ שלו במהלך אימון, ובגלל כאבים ברגל, שירת שנה במיפקדת היחידה. "בכל יום היה הולך לבסיס בבוקר, לפני שהילדים מתעוררים, וחוזר אחרי שהם הולכים לישון. הוא היה מתוסכל. הוא איש שטח, אהב את השטח. וזה גם שרף אותו מבפנים, שהוא לא מספיק להיות עם הילדים. היה לנו זמן שלנו בערב, אבל הוא מאוד רצה להיות עם הילדים.
"כשהוא חזר לשטח, הוא היה מבסוט לאללה. עם כל הכאבים ברגל, הוא לא התלונן, היה קם והולך, עושה את העבודה. ניסו במשפחה להגיד לו שאולי הגיע הזמן להשתחרר, אבל הוא אמר שלא, הוא רוצה להישאר בצבא. הוא ראה את העתיד שלו בצבא".
ביום העצמאות האחרון קיבל קסהון דרגות רב סמל מתקדם. גלאיטו והילדים באו לטקס נרגשים. הוא הופתע לגלות שבאותו הטקס יקבל גם תעודת הצטיינות ממפקד החטיבה. "הוא כל כך התרגש. הוא נתן לחטיבה את כל כולו. אין ספק שהיה מעדיף לקבל בעצמו את הצל"ש בשבוע הבא".
גלאיטו מוציאה את הטלפון הנייד ומראה לי סרטון שבו נראה קסהון משחק עם אורפז הקטנה בבריכה, צוחק מכל תנועה שלה, מחייך אל המצלמה. זה היה בנופש באשקלון, שבועות לפני מותו. "באותו שבוע הוא נסע עם משלחת של הצבא לפולין. אנחנו הגענו למלון לפניו, הוא נחת ביום שישי בבוקר ושעה אחר כך כבר היה בבריכה עם הילדים. כזה גבר הוא היה, אף פעם לא אמר שהוא עייף או צריך לנוח. ישר רץ אלינו".
"הילדים לא מבינים איך אפשר לקבל צל"ש אחרי שאתה מת"
לאחר הלידה. "כואב לי שהיא לא תדע מה זה אבא, היא לא זכתה להכיר אותו, להרגיש אותו" // צילום: דודו גרינשפן

•  •  •  •

עם תחילת מבצע צוק איתן, גלאיטו היתה בתחילת החודש התשיעי. היא עבדה כסייעת בגן בנתיבות, אבל מהרגע שהפסיקו את הלימודים בדרום, נשארה בבית עם הילדים.
ביום שישי השלישי של חודש יולי תיכננו גלאיטו וקסהון לנסוע עם הילדים לנופש בטבריה, להתאוורר קצת מהאזעקות ומהשהות האינסופית בבית. בדרך התכוונו לעבור אצל אמו של קסהון בנתניה לביקור. כשהגיעו אליה, צילצלו לקסהון מהצבא.
"אמרתי לו שזה לא נורא, מזל שהתקשרו עוד לפני שהגענו לטבריה", היא מנסה להתנחם. "רצו שהוא יגיע לבסיס אחר, אבל הדברים שלו היו בבסיס הקבוע שלו, אז נסענו איתו לשם כדי שיביא אותם. היו שם המון חיילים, שצחקו שהנה מגיעים ילדים לבסיס. הוא לקח את מה שהיה צריך, הוריד אותנו בבית וחזר. אחר כך התברר שהוא נשאר בבסיס הקבוע שלו".
קצת לפני כניסת השבת, קסהון שוחרר הביתה. אמר שנתנו לו להיות בבית, אבל הוא בכוננות. בבוקר הלך לבית הכנסת עם הילדים ואכל ארוחת בוקר עם המשפחה.
ב־1 בצהריים צילצל הטלפון.
"שמתי לו עוף ואורז על הפלטה, שיאכל משהו לפני שהוא יוצא", היא מכווצת את עיניה, משחזרת שוב ושוב את התמונה האחרונה שלו. "הוא שיחק עם הילדים בחוץ והלך להתארגן. היתה תחושה מוזרה - אמצע שבת, והוא צריך לצאת לצבא. תמיד היה נפרד מכולם בחיבוק ונשיקה והכל, עכשיו הם פשוט ידעו שהוא הולך ולא היתה דרמה. הוא יצא מהחצר, שבה הם שיחקו, ולא מהדלת הראשית. היתה תחושה של משהו אחר. משהו לא טוב. 
"אמרתי לְהיות שתביא לי תהילים. היא שאלה אם אני מתפללת בשביל אבא. אמרתי לה שכן, בשביל אבא ובשביל כל החיילים. במוצ"ש דיברנו איתו והכל היה בסדר, רגוע יחסית.
"ביום ראשון ב־11 בלילה הוא שוב התקשר. זה היה מוזר, הוא אף פעם לא התקשר בשעה כזאת. כולם היו ערים, אפילו הילדים, כי גם ככה יצאו משיגרה וכל הזמן הזה לא היה להם הבדל בין הלילה ליום. הוא הספיק לדבר עם כולם, שאל מה נשמע. אפילו הצליח לדבר עם הקטנה, שאמרה 'אבא, אבא'. אז היא עוד לא דיברה כמו שהיא מדברת עכשיו, עם אוצר מילים גדול. היא קראה לו, סימנה נשיקה וזהו. ניתקה.
"וזו היתה השיחה האחרונה איתו. כמה שעות אחר כך הוא כבר לא היה". 
באותו בוקר של יום שני, 21 ביולי, היתה גלאיטו בבית עם הילדים. על מסך הטלוויזיה, שדלקה הרבה מעבר לרגיל, רצו דיווחים על חדירת מחבלים דרך מנהרה לשטח ישראל ועל ירי נ"ט לעבר כוחות צה"ל.
"בנתיבות היינו שומעים את כל מה שקורה בעזה. יריות, פיצוצים, הכל היה כאילו זה פה בחצר האחורית. כשדיברו על התקרית, ניסיתי להתקשר לקסהון. בהתחלה הוא היה זמין ולא ענה, אחר כך ענה מייד מענה קולי. לא דמיינתי בכלל שזהו זה. חשבתי, אולי נגמרה הסוללה. אולי הוא בישיבה".
בצילומים ששודרו מהתקרית בטלוויזיה היא הבחינה בחייל ששוכב בשדה תוך כדי קרב עם המחבלים, שולח יד לעבר גבו. "זה נראה לי כמו מישהו שמנסה לחדש תחמושת. מצד שני, יכול להיות שזה בגלל שהמחבלים פגעו בו בגב. לא יודעת איך זה בא לי, אבל אמרתי לעצמי שזה הוא. כל הזמן יש לי בראש את הצילום ההוא, של היד שמושטת לגב". 
היא החליטה ללכת עם הילדים להוריה, שגרים בקצה השני של העיר. "התלבטתי הרבה, כי בבית שלנו יש חדר ביטחון ואצלם זה בניין ישן בלי מיגון, אבל היה שקט, אז הלכנו. הילדים כבר היו חנוקים בבית, כל הזמן הם היו בבית, ורציתי לתת להם ליהנות קצת. כשהגענו, האחיות שלי שאלו אותי אם קסהון התקשר. אמרתי שלא. ניסינו לצלצל אליו שוב, הוא לא ענה. מתברר שבאותו הזמן הקצינים כבר דפקו אצלנו בבית. פיספסו אותנו ברבע שעה".
גלאיטו עוצרת, נותנת לדמעות לזלוג על לחייה. משחזרת שוב ושוב את הפרטים, שאותם היא מעדיפה לשכוח. נזכרת איך מנהלת הגן שבו היא עובדת התקשרה אליה פתאום ושאלה איפה היא, באמתלה שהיא רוצה להביא לה את תלוש המשכורת. איך לא רצתה לתת לה את הכתובת של הוריה כי לא הבינה למה היא לוחצת, ורק בשיחה השנייה אמרה לה בסדר, שתביא. רק בדיעבד היא תקשור את הקצוות ותבין שהיא התקשרה לגשש איפה היא, אחרי שנודע לה מה קרה לקסהון.
והיתה שיחת הטלפון המוזרה מאחותה. "מישהו שאני לא מכירה כתב בפייסבוק שקסהון נהרג. אני לא ראיתי את זה, אבל אחותי ראתה, ופנתה אליו בכעס שיוריד את זה. הרי לא הודיעו לנו כלום, היא לא ידעה אם זה נכון או לא. אבל הבחור ההוא ידע להגיד לה את כל הפרטים. הוא הוריד את הפוסט, אבל היא הבינה שזה נכון.
"היא התקשרה אלי כאילו סתם, לשאול מה נשמע, בעצם לבדוק אם אני יודעת. היא אמרה לי תצאי מהבית רגע. לא הבנתי. ואז דפקו בדלת והיא עמדה שם עם הקצינים, והבנתי. הרי אין קשר בינה לבין הקצינים האלו, היא בכלל לא ידעה מה בדיוק קסהון עושה בצבא. ראיתי אותם, והם כבר לא היו צריכים להגיד כלום".

•  •  •  •

גלאיטו התמוטטה. היא היתה אז רגע לפני לידה, עם שלושה ילדים קטנים שמשחקים בחדר השני. אמרה מייד לקצינים שהם לא צריכים לעבוד קשה, שהיא מבינה כבר. להוריה, שלא מכירים את הסיטואציה, היתה צריכה להסביר את המשמעות הצבאית של הדפיקה בדלת. של השכול.
"הילדים יצאו מהחדר, ראו אותי בוכה. הקצינים אמרו שהם יספרו להם, אבל ביקשתי מהם שייתנו לי לעשות את זה.
"לגדולים אמרתי שזהו, אבא נפל. הם בכו יחד איתי. לקטנה לא היה לי מה להגיד, כי מה היא מבינה בגיל הזה. זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר".
מאוחר יותר התבהרה לה התמונה. קסהון היה ליד הגבול באזור צפון הרצועה. כשהתקבלה התרעה על חדירה לשטח ישראל, יצא למקום עם מפקד גדוד גפן, סא"ל דולב קידר, הקשר סג"מ יובל הימן והנהג, סמ"ר (מיל') נדב גולדמכר. הוא לא היה אמור להשתתף במשימה בגלל מצבו הבריאותי, אבל ביקש להצטרף אליה בגלל העובדה שהגדוד הגיע למקום רק כמה ימים לפני כן, ולא הכיר היטב את השטח.
לעבר הרכב נורו שני טילים נגד טנקים. ארבעת יושביו ירדו ממנו וניהלו קרב עם חוליית המחבלים. כל הארבעה נהרגו. 
מדינה שלמה בכתה עם גלאיטו, שנותרה פתאום לבדה עם שלושה ילדים, בחודש התשיעי להריונה. בעת ימי השבעה, וגם הרבה אחרי, הבית המה אנשים. מכל המדינה באו לנחם. בני משפחה, חברים, משפחות ששכלו את יקיריהן במבצע, כשהפצע שלהן עצמן עדיין פתוח ומדמם.
"זה היה דבר מאוד יפה ולא מובן מאליו", היא אומרת. "הרי לכל אחד יש מה לעשות, ואם אנשים מוצאים זמן כדי לבוא לדבר איתי ולחבק ולחזק אותי, זה ראוי להערכה. אני באמת מודה לכל האנשים שבאו, כולל כאלה שאיבדו את הבנים שלהם באותו קרב. אלה אנשים שיכולים להישאר בבית עם הכאב שלהם, כי כואב להם בדיוק כמו שלי כואב, אבל הם באו עד נתיבות כדי לנחם אותי. הערכתי את זה מאוד. עד היום עוד באים אנשים לבקר מדי פעם, כאלה שעוברים באזור. מתעניינים. זה מחמם את הלב". 
"הילדים לא מבינים איך אפשר לקבל צל"ש אחרי שאתה מת"
גלאיטו ואליניב בהלוויה. מדינה שלמה בכתה 
שלושה ימים אחרי תום השבעה, גלאיטו התעוררה באמצע הלילה וגילתה שהיא מדממת. "זה היה בימים שלא ממש ישנתי, לא היה לי לילה ולא היה לי יום", ידיה מתכווצות לאגרוף על ברכיה. "לא יודעת איך נרדמתי אז. אבל קמתי פתאום, וראיתי שהשעה שלוש בבוקר, ואני מלאה דם. אחותי ישנה איתי, והערתי אותה ואמרתי לה שאני לא מרגישה טוב. היא התקשרה לאמבולנס ואני הלכתי להתקלח, עד שלקחו אותי לסורוקה. 
"האחות שם שאלה אותי איך הגעתי למצב הזה של דימום, למה לא באתי קודם, וכשאמרתי לה מי אני ומה קרה לבעלי, היא קיבלה פתאום כמו סטירת לחי, הבינה מה המצב שלי ולא שאלה יותר שאלות. התברר שהדם הוא מהשליה, וזה היה מזל גדול שהגעתי במהירות ושהתינוקת נולדה מהר, דחפה החוצה ויצאה. 
"אצלי בדרך כלל הלידות מהירות, אבל ההריונות קשים, תמיד הייתי עם בחילות והקאות כמעט עד הלידה. עכשיו, בשבוע האחרון של ההריון ובלידה שכחתי בכלל מהכאבים שלי. כאב לי רק עליו. על זה שהוא לא איתנו.
"אחרי הלידה, המיילדת סיפרה לי שהיא ראתה ראיון שלי בטלוויזיה מהשבעה והרגישה שהיא חייבת ליילד אותי. והיא באמת יילדה אותי. הצוות שם היה מקסים ודאג והבין ועשה הכל בצורה הטובה ביותר".
בפעם הראשונה בחייה נאלצה גלאיטו לבחור לבד שם לבתה. "לא רציתי לקרוא לה בשם יותר מדי מורכב, מסכנה, היא לא אשמה. חשבתי על זה שהרבה דברים בחיים שלי קרו לפנות בוקר, כשהטל עוד יורד, והאור בדיוק מגיע. אלו השעות שבהן הוא היה יוצא לעבודה, ובסופו של דבר, הוא גם נהרג לפנות בוקר. אחר כך גם היא נולדה לפנות בוקר. רציתי לשלב את הכל באותו שם, את העבודה שלו ואת הנפילה שלו. לכן קראתי לה טל־אור. היא מביאה לי הרבה אור".

•  •  •

ביום שני הקרוב תעלה גלאיטו לבמה בבסיס פלמחים, ותקבל בשם בעלה את צל"ש מפקד החטיבה הצפונית של עזה. משפחתו של סא"ל דולב קידר ז"ל תקבל בשמו את צל"ש אלוף פיקוד הדרום, והמשפחות של סג"מ יובל הימן ז"ל ושל סמ"ר (מיל') נדב גולדמכר ז"ל - את צל"ש המח"ט.
היא מדברת הרבה על גבורת האיש שלה, אבל גם היא עצמה גיבורה. היא מצליחה להחזיק את המשפחה לבדה, מחזקת את הילדים, מלטפת, לא מסתירה מהם כלום, גם כשכואב וגם כששמח. "בזכותם אני מצליחה לפעמים גם לחייך", היא חושקת שפתיים.
בתחילה נעזרה גלאיטו כל העת במשפחתה ובמשפחתו של קסהון. לאחרונה היא כבר מצליחה לחזור לשיגרה היומיומית, שניהלה לבד בימים שהוא היה בצבא. בבוקר היא מסיעה את אורפז לגן. אליניב והיות נוסעים לבית הספר בהסעה. במהלך היום היא נמצאת בבית עם טל־אור הקטנה, מטפלת בה ובענייני הבית.
חודשיים חלפו מאז הפעם האחרונה שפקדה את קברו, בחלקה הצבאית בנתיבות. "אני לא כל כך מחוברת למקום הזה. גם בגלל שהתינוקת איתי כל הזמן ואני לא רוצה שהיא תבוא לשם, אבל אולי זה רק תירוץ, כי אני לא מרגישה קשר לשם. הרי להרגיש אותו זה רק לדבר עליו ולהסתכל בתמונות, לא באבן".
שוב היא עוצרת ומוחה את הדמעות. "הוא מאוד חסר לי. יש רגעים של שקט, בבוקר, אחרי שאני מפזרת את הילדים והתינוקת ישנה, או בלילה, אחרי שכולם הולכים לישון. ואז אני כאילו מדברת אליו. אני מבקשת שיעזור לי. שישמור עלינו. שיסתכל עלינו מלמעלה ויראה לי את הדרך הנכונה איך להתמודד, איך לחיות. וזה נותן כוח, בצורה מסוימת".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה