"מחבל, סכין וחייל פגוע הרכיבו את התמונה שראיתי לנגד עיניי"

כתבה במחנה, סייעה: שירה מאירי אתר הגבורה, במחנה 11 ביוני 2015
יצחק מימון 2015

יצחק מימון 2015


החשד של סגן יצחק מימון, סמ"פ בגדוד "נצח יהודה", התעורר כשהאוטובוס איחר להגיע. כמה דקות אחר כך, הוא מצא את עצמו בתוך זירת פיגוע דקירה בעפולה. עכשיו הוא מספר למה לא ירה במחבל שנוטרל, איזה קשר נוצר בינו לבין החייל שנפגע, ואיך התחזקה בו מאז הרגישות



13.11.2014
"הכול קרה בבת אחת. ברצף מהיר. כיוונתי עליו את הנשק. הוא מסתכל עליי, אני עליו. הוא עם מבט של שוק. לא מבין מה קורה. אני מסתכל עליו ומבין שמדובר באירוע". את הרגעים הללו, של החלפת המבטים עם המחבל, סגן יצחק מימון לא ישכח לעולם. באותם רגעים בהם הבין מימון, סמ"פ בגדוד "נצח יהודה" בחטיבת כפיר, שמדובר בפיגוע. הכוח להציל חיים, הוא ידע, נמצא בידיו. "המחבל נבהל מאוד. קפא במקום. הוא היה צעיר, בן 16 אולי, ופתאום מגיע קצין עם נשק. אני מכוון אליו את הנשק, אנחנו מיישירים מבט אחד לשני. הוא הולך אחורה ונצמד לדלת האחורית". במבטו של מימון נשקף הרגע ההוא, שנה וחצי אחר כך, בקו 823 בעפולה. הוא חוזר אל הבוקר בו חיכה לאוטובוס שאיחר, והבין שלצדו מתרחש אירוע חבלני: מחבל דקר את טוראי עדן אטיאס וגרם למותו. ואז נוצר מפגש בו הוא ניצב לבדו מול המחבל, כשההחלטה כיצד לפעול היא שלו בלבד. "דרכתי את הנשק והייתה לי העליונות. המחבל כבר נכנע. לירות בו זה נטו לפרוק יצר. אני צריך לנטרל, זאת המשימה שלי",  מסביר מימון מדוע החליט לא לירות ברגע האמת, אחרי שנים של חינוך בצה"ל, ואף מוסיף שיקול. "באוטובוס הייתה חיילת נוספת. אם הייתי יורה, הייתי מקבל את ההחלטה בידיעה שמישהו אחר עלול להיפצע או למות. לשימוש באם-16 בסביבה כמו אוטובוס יש השלכות
".
בעקבות מעשהו והתושייה בה פעל, קיבל מימון תעודת הערכה ממח"ט כפיר, אל"ם אשר בן לולו. ואלו הדברים שנאמרו בטקס הענקת התעודה: ״אני מתכבד להעניק תעודת הוקרה לסג״ם יצחק מימון על שדבק בערכים שלמד כלוחם בחטיבת כפיר, פעל באומץ לב וחתר למגע על מנת לעצור את המחבל בקו האוטובוס במרכזית בעפולה. יישר כוח. אנחנו גאים בך".

"עימות חריג, קטטה כלשהי"
ה-13 בנובמבר היה אמור להיות עוד יום שגרתי בחייו של סגן יצחק מימון. הרגע המתוח ביותר שתוכנן לאותו יום היה ראיון שיקבע את המשך תפקידו. מימון, שבאותם ימים שירת כמ"מ בגדוד "נצח יהודה", נקרא להתראיין אצל המג"ד במבוא דותן. לשם הוא כבר לא הספיק להגיע.
"
חיכיתי לאוטובוס בתחנה המרכזית בעפולה, והוא לא הגיע בזמן. בשמונה ורבע הוא היה אמור להיות שם, ואני כחייל שמקפיד על זמנים הלכתי לראות מה קורה", נזכר מימון. "מצאתי את האוטובוס לא רחוק משם, והוא היה ריק מלבד המחבל, החייל וחיילת נוספת. אני מתקדם ומזהה עימות חריג. קטטה כלשהי. לא היה ברור בדיוק מה קורה שם, אז עליתי מיד לראות במה מדובר".
את מה שעבר בראשו מתאר מימון בענווה ובטון ברור מאליו. מבחינתו פעל כפי שמצופה מכל חייל. "עליתי ישר, כאשר אני מחזיק את הנשק בדיוק כפי שמלמדים כל טירון - דרוך, עם חמש אצבעות על ידית האחיזה. כשהרגע יצאת מאימונים בבסיס, הכול עוד צרוב בזיכרונך". את המצב הוא הבין במהרה.  "הכול קורה תוך שנייה, קשה לפרק את זה לשלבים. מחבל, סכין וחייל פגוע הרכיבו את התמונה שראיתי לנגד עיניי. כשדרכתי את הנשק, המחבל העיף את הסכין, וכשנכנע - אסור היה לי לירות". המחבל הרים את הידיים ונעמד הפוך בצמוד לדלת האחורית, בעוד מימון זקוף מולו עם נשק דרוך. "במידה והיה צורך הייתי יורה".

לוחם אחד נוסף
לכל אורך ההתרחשות מימון פעל בצורה נקייה, בקור רוח. "האדרנלין עולה רק אחרי המעשה. רק אז אתה קולט את שעבר עליך, ועולות המחשבות. אבל שם פעלתי מתוך אינסטינקט טבעי", הוא מסביר.
במקביל, מתחילים להתאסף סביב זירת הפיגוע אזרחים סקרנים. החיילת עדיין שוהה באוטובוס, והוא נאלץ לפעול בשני מישורים: להרגיע אותה ולשמור על המחבל מנוטרל. "אני נשאל הרבה על הסיבה שלא יריתי במחבל. הרבה רואים זאת בעין ביקורתית", מספר מימון בכאב, שלא מערער את ביטחונו בצדקת מעשיו. "מבחינה חוקית אסור היה לי לירות", הוא קובע. "המחבל נוטרל, הוא זרק את הסכין, ואנחנו כצבא מוסרי משתמשים בנשק רק כברירת מחדל. זוהי רוח צה"ל, 'טוהר הנשק'", מסביר מימון. "הרבה שואלים אותי 'איך התאפקת, איך הצלחת שלא לירות במחבל?' הצלחתי כי ככה אני מחנך את החיילים שלי, ומלמד אותם איך לשלוט בעצמם. עליי ליישם את הערכים שאני מעביר לחייליי ולעמוד מאחוריהם. ברגע שאתה מלמד את זה, זה כבר חלק ממך. ברור לי שרבים אחרים היו יורים, אבל חשוב שכל חייל יזכור שאנחנו לא צבא של רוצחים", הוא מדגיש. "כשהייתה החקירה עם המשטרה, המפקד אמר לי שזה היה המעשה הנכון. 'אם לא היית עושה את מה שעשית, היום היית נמצא בחקירה אחרת'", הוא מצטט. יחד עם זאת, הוא מבין ללבם של אלו המבקרים אותו. "התחושה של העם שרוצה ביטחון מובנת לחלוטין. אבל בשביל לקבל החלטה נכונה במצב בו הייתי, יש לצלול לעומק הסיטואציה ולהבין שכך צריך לפעול".
בהמשך האירוע הגיע לאוטובוס איש קבע ממג"ב, ואמר למחבל בערבית "יורדים". המאבטחים של התחנה המרכזית חיכו להם והעבירו אותו לתחנת המשטרה. אלו הרגעים בהם מימון החל להבין את גודל המאורע. "הבנתי מה קרה ורציתי גם לטפל בחייל. היה לי מאוד חשוב  להישאר עד שהגיע האמבולנס כדי לראות שהכול תקין. בשלב זה  עוד הייתה בי תקווה, כיוון שעדיין לא נקבע מותו של החייל", מספר מימון בצער. "באותו לילה כבר הייתי בהלוויה". את הקשר שנוצר בינו לבין עדן ז"ל מתאר מימון בכאב עמוק, כאילו הכירו כבר קודם. "הרגשתי אחריות, מחויבות אמיתית כלפיו. הרגשתי שהוא חייל שלי לכל דבר מעכשיו. אני מ"מ ל-30 לוחמים, ופתאום נוסף לי עוד אחד".

גבורת הגלח"ץ
מאז, הסיפור מלווה את מימון. "בתור מ"מ, האירוע ליווה אותי ביחס כלפי המחלקה. האימונים מקבלים היבט אחר וזה מעלה את המוטיבציה, את ההבנה שעלינו להיות הכי מקצועיים שאפשר. פתאום תרגילים ותדריכים שקשורים ליציאה הביתה, מקבלים משמעות אחרת. מאז הוספנו לאימונים של החיילים שלנו תוכניות כיצד לפעול באירועים במתאר אזרחי".
כשהוא נשאל מה השתנה אצלו מהבחינה הרגשית, ניכר על פניו מבט רציני - שילוב של כאב ותחושת שליחות. "זה מלווה אותי תמיד. מחזק את הלהט, את ההבנה למה אני בצבא ולמה אני מקריב כל כך הרבה מחיי", אומר הקצין הנשוי. בשבילו, גם היום-יום המוכר הפך רגיש יותר מאז המקרה. "הראייה שלי אחרת, אני תמיד מחפש את האירוע הבא. התעורר בי משהו שילווה אותי לכל החיים, לכל מקום אני אגיע דרוך. בכל מקום עם אנשים אפקח עיניים ואבדוק אם מישהו צריך אותי".
את תעודת ההערכה קיבל שלושה ימים לאחר האירוע. "אמרו לי פשוט להגיע. באתי לקבל, אמרתי תודה והמשכתי הלאה. למרות שנהיה דיבור סביב זה, לא רציתי לקבל את הכבוד והתהילה", הוא מצטנע אך מדגיש: "זה הוסיף המון ללוחמים ולפלוגה. חשוב לחזק את תחושת השליחות, את המוטיבציה".
כשהוא נשאל מהי עבורו גבורה, הוא חושב כמה שניות. "גבורה היא מלשון 'התגברות'. זה מתחיל ביום-יום, מהפרטים הקטנים. אפילו כבר מהגלח"ץ בבוקר. פשוט לא לוותר. זה מה שאנחנו מחנכים פה את הלוחמים בחטיבה. רק ככה הופכים ללוחמים יותר טובים. לכאלו שחותרים למגע. ברגע שאתה מתגבר על הדברים הקטנים והיום-יומיים, אתה מגיע לקושי הגדול כבר מוכן. לכן צריך להתגבר, לקום, להתמקצע. לנסות להיות מאה אחוז, וככה, כשתגיע לרגע הגדול - תוכל לבטא את כל זה שם. זאת גבורה".
למימון יש שק ערכים שחשוב לו להעביר הלאה. "תחושת השליחות" עליה הוא מדבר במשך כל הראיון, כמעט יוצאת מבין השורות. היא חדורה בו עמוק בפנים, מלווה בצניעות, בתחושה שמעשהו מובן מאליו. "אני יכול להגיד שזה שהייתי דרוך עם הנשק, שהייתי ערני בתחנה המרכזית לכל אירוע סביבי, זאת תוצאה ישירה של מה שחינכו אותי כטירון מהיום שהתגייסתי. הערנות, הדריכות, הלוחמנות והמוכנות. אלו הם גם הדברים שחונכתי עליהם בבית. הצבא בעצם תרגם את הערכים שגדלתי עליהם לצורת פעילות. ללמוד איך לפעול בזמן הנכון וברגע הנכון. לפעול כמו שמצופה מאיתנו".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה