"הגבורה היחידה שבה יש מנצחים זה אתה מול עצמך"

השני ביולי, רחוב יפו בירושלים, טרקטור נוסע, אוטובוס הפוך, המולה, ואנשים רצים. זו התמונה שהתגלתה לנגד עיניו של רס"ל (מיל') משה פלסר, אז טירון בחופשת רגילה, שמוצא עצמו עומד עם אופניו מעבר לכביש בפני צומת מכרעת. צומת ממשית בלב ירושלים, וצומת נפשית כאחד. "אתה עומד בצומת, ויש לך שתי פניות. אתה צריך להחליט; מצד אחד, אני לא מעורב באירוע. אני לא בסכנה ואני יכול להמשיך לנסוע", מסביר פלסר את שבריר השניה בה היה עליו לקבל החלטה גורלית. "הצד השני אומר, יש לך את כל הערכים שגדלת עליהם. אם יש נקודה שבה כל החינוך או הנקודות הטובות שצברת בחיים מתנקזות אליה, זו השניה הזו שבה אתה מתגבר על יצר ההישרדות".

פלסר, מסתבר, הצליח להתגבר על אותו יצר. בסיום אותו פיגוע כבר הוקרן על מסכי הטלוויזיה סרטון שהראה כיצד הוא יורה במחבל ארבע יריות, ועוצר את אחד מפיגועי הדריסה הקטלניים ביותר שידעה ירושלים. על תפקודו במהלך הפיגוע קיבל פלסר צל"ש אלוף מידי מפקד פיקוד הצפון דאז, הרמטכ"ל רא"ל גדי אייזנקוט. "סמל משה פלסר הראה במעשיו אומץ לב, אלתור, יוזמה ותושייה", נכתב בכתב הצל"ש.

עניין של שניות

יום רביעי לרגילה. פלסר, תושב ירושלים, אז טירון בסיירת אגוז, יוצא לתקן את שעונו במרכז העיר. "הלכתי לחנות שעונים והיא הייתה סגורה, אז התחלתי לחזור לכיוון הבית. כשהגעתי לצומת שליד רשות השידור, הבחנתי במהומה. בשניה הראשונה נראָה כאילו קרתה איזו תאונה. עד שראיתי את הטרקטור נכנס באוטובוס, והבנתי שמדובר בפיגוע". מתאר פלסר. "ביני לבין הזירה של הפיגוע הפרידה תעלה שבה היו עבודות בנייה. חציתי עם האופניים שלי לצד השני, ובינתיים הטרקטור ממשיך לדרוס ולהפוך כלי רכב".

פלסר, לבוש בבגדים אזרחיים ובלי כל נשק עליו, זורק את אופניו ויוצא להשיג נשק. בינתיים הטרקטור נכנס במעקה בטון, הנהג מתעלף מהמכה ונעצר. פלסר מזהה את המומנטום ורץ לכיוונו. תוך כדי הוא מבחין בשוטר עומד על הטרקטור עם אקדח שלוף, אך לא יורה. "בשלב הזה אני מטפס על הטרקטור כשאני לא חמוש עם שוטר שלא יורה, ואין לי מה לעשות חוץ מלהזיז את הרגליים של הנהג המעולף מהדוושות", מתאר פלסר את אותם רגעי חוסר אונים. "אני מסתכל סביבי ורואה בחור חמוש באקדח, בחור שנראה חד וממוקד".

הבחור איתו פלסר שיתף פעולה התברר כאורון בן שמעון, מאבטח שעבד בסביבה. "אני נותן לו יד לטפס ושנינו נופלים ומטפסים שוב. כשאנחנו כבר למעלה המחבל מתעורר, צועק 'אללא הוא אכבר' וממשיך לנסוע". בינתיים מסע ההרג נמשך ואזרח נוסף נדרס.

לדלג על הפחד

בשלב זה המחבל עדין דבק במטרתו. "המצב הוא שהמחבל נוסע כשמולנו הכביש ומימיננו תעלה. אורון מנסה להפוך את כולנו לתוך התעלה כדי להפסיק את הדריסה, ובגלל שאני עומד בצד אני מזהה את הראש של המחבל. אני לוקח לאורון את האקדח, דורך אותו ויורה למחבל ארבעה כדורים בראש".

לאחר מכן עולה לטרקטור שוטר נוסף, אלי מזרחי, ויורה אף הוא במחבל המת. לפלסר חשוב לא לשכוח את אותם אנשים שלדבריו הוצאו מאור הזרקורים. "זה נשמע פחות מגניב מטירון שהיה בלי נשק, אבל זאת באמת גבורה", הוא מדגיש.

כך מסתיים לו האירוע ברמה המיידית. פלסר, לבוש בבגדים אזרחיים, מנסה להיפטר מהנשק. "הדבר האחרון שרציתי זה שגם אני אקבל איזה כדור", הוא מתלוצץ. "אז הבאתי את האקדח לאלי שהוא שוטר מזוהה עם מדים".

מתיאוריו משתמע שלאורך כל האירוע פעל פלסר בביטחון, בצורה בהירה וחדה. כשהוא נשאל אם לא פחד, הוא שותק לרגע ועונה בכנות: "ברור שיש פחד וברור שיש מחשבות. כל הפחדים מוּנַעים מיצר הישרדות ולכן מדובר פה על 'צומת גיבור', כי קיימת דילמה. אבל מה הופך אותך לגיבור? זה שירית במישהו, או ההבנה שהגבורה היחידה שבה יש מנצחים זה אתה מול עצמך? יש יצר, אבל לאדם יש את הבחירה ואת היכולת להתגבר עליו", הוא מזכיר. "כל כך הרבה פעמים בבסיס ההחלטות שלנו עומד הפחד. ברגע שדילגת עליו אתה בעצם יכול לעשות מה שאתה רוצה. זה אולי מפחיד, אבל זה לא מפריע לך. אתה פשוט ממוקד בלעשות את מה שאתה רואה לנכון. במקרה שלי זה היה לעצור את הפיגוע".

קשר משפחתי

חודשים ספורים לפני האירוע, בצירוף מקרים שבלתי אפשרי להתעלם ממנו, היה גם גיסו של פלסר מעורב בנטרול פיגוע – אחד הזכורים בתולדות המדינה. הגיס, דוד שפירא, שנמצא אז גם הוא בחופשה מהצבא, הרג את המחבל בפיגוע שהתרחש בישיבת מרכז הרב. "אין ספק שזה אירוע שמאוד השפיע עלי בתחילת הגיוס והיה מאוד טרי בזיכרון", מודה פלסר.

לדבריו, הכל התחיל בחינוך שקיבל בבית. "זה קשור מאוד למשפחה. כשאתה גדל במשפחה של 12 ילדים שבכל תפילה אבא שלך שולח אותך לתרום צדקה, ברור לך שבכל מצב יש מה לתת", מתאר פלסר את הרוח בבית. "ובפן הישיר, אין ספק שבהערכה שלי כלפי גיסי היה משהו שהאיץ את הפעולות. זה לא איזה סיפור רחוק מגבעת התחמושת, אלא סיפור של פיגוע בירושלים, של חייל בחופשה. לכן הכול עוד בראש שלך כך ששרשרת התגובות פועלת באופן מיידי".

לאחר הפיגוע נשלח פלסר לתחקיר ביטחוני. פלסר, ששנתיים לפני הצבא נאבק בפינוי גוש קטיף  כ"נער כתום", החל להיבהל. "הייתי עדיין במודעות של ילד שהמדינה רודפת אותו, כך שהייתי בטוח שהחבר'ה האלה מהשב"כ באו להפליל אותי", הוא אומר בכאב. "זאת הייתה תקופה הזויה".

אותו "נער כתום" שעד הרגע האחרון נאלץ להילחם בשביל הזכות והחובה לשרת בצה"ל, הופתע לקבל צל"ש. "לא פשוט לקום יום אחרי ולגלות את עצמך על הכותרות הראשיות בעיתונים, במיוחד שלא הרבה זמן לפני היית מוקצה בשביל המערכת הזאת", הוא מתאר. "זה אפילו העצים יותר את החוויה. היה בזה אלמנט של להגיד לכל העולם 'לא רציתם אותי, אז הנה'".

מסובך יותר מסיכון חיים

החזרה ליומיום הצה"לי הייתה מאתגרת עבור פלסר. "כשאתה חוזר לצבא אתה מבין שהתובנה הזאת שהגבורה נמצאת בפרטים הקטנים היא לא סתם קלישאה של תנועות נוער", הוא מסביר. "היית שחקן במין סצנה קולנועית ואתה בטוח שהנה נגמר הסרט, אבל אז יש עוד מערכה. אחרי אירוע כזה גדול אתה שואל את עצמך, 'מה אפשר לעשות יותר מזה'? הרי וויתרתי על החיים שלי. נתתי אותם", הוא מזכיר. "ואז אתה מבין שאם אתה עדיין כאן, כנראה שיש דברים יותר גדולים לעשות. הרי בסיטואציה הזאת של חיים ומוות אין לך הרבה הסתעפויות, הטוב והרע נורא ברורים - להציל חיים או לא. אבל ברוב ההחלטות בחיים אין את הבהירות הזאת. יש המון תחומים אפורים, ולעשות את הבחירה הנכונה בתוכם זאת משימה הרבה יותר קשה ומשמעותית. החיים מורכבים מהדברים הפשוטים: להחליף חבר באלונקה כשהוא מבקש, לעלות את הדקה הזאת לפני בשמירה. זה 24 שעות כל יום שמורכבות ממלא סיטואציות, בהן אתה יכול לעזור לחברים שלך או לדאוג לעצמך".

גם כשהעיתונים עוד חגגו, בצבא לא עשו לפלסר הנחות. "אני חושב שאני חייב תודה גדולה למפקדים", הוא מציין. "מי שהיה אז מפקד הבא"ח, אל"ם גיא הלוי (כיום סגן מפקד עוצבת הגליל), התקשר אליי ואמר לי 'כל הכבוד', ובאותה נשימה הוסיף 'תבוא ביום ראשון, נמשיך לפתוח לך את התחת'. זאת הייתה אמירה מאוד חשובה", אומר פלסר בחיוך. "היתרון הגדול עם החבר'ה בצבא זה שאתה אף פעם לא מושלם. החברים מהצוות באינטימיות כל-כך גדולה איתך שהם יודעים שאתה לא המלאך שמספרים עליו בעיתון. אז זה טוב. זה מאפס".

למרות החזרה לכאורה לשגרה, הפיגוע מלווה את פלסר במהלך היום-יום בכמה מובנים. "ככל שעובר הזמן גם התובנות משתנות. לפעמים הזיכרון של האירוע נותן כוחות כי אתה לא יכול למכור לעצמך סיפורים, ולפעמים כשאתה לא מרוצה מעצמך דווקא העובדה שהצלת חיים יכולה לדרדר אותך ולהקשות. זה אירוע מכונן שמשפיע על הכול".

השפעה אחת שמציין פלסר היא הקשר שנוצר עם משפחות ההרוגים. "יש משפחה אחת שאני מאוד בקשר איתה ומשתדל להגיע לאזכרות כל שנה", הוא מספר. "כשהתבצעה עסקת השבויים של גלעד שליט, זה היה יום קשה ללא-מעט אנשים. באותו יום קיבלתי טלפון מבן של אחת ההרוגות. הוא אמר לי 'רק התקשרתי להגיד לך, תודה שלפחות אני יודע שהרוצח הזה לא יפגע בעוד מישהו'. זה היה רגע שלא אשכח. הרגשתי שגם מעבר לאנשים שהצלתי, אולי הצלחתי לעזור במשהו גם לאלו שלא הספקתי להציל".