"בסוף, זה יובל שלי"
|
יובל הימן ורויה שרלו
במהלך מבצע "צוק איתן", התקבל דיווח על מחבלים היוצאים ממנהרה בקרבת היישוב ניר־עם. סגן יובל הימן ז"ל יצא יחד עם מפקדו, סא"ל דולב קידר ז"ל לזירת האירוע במהלך התקרית נהרג מאש המחבלים, ופעילותו זיכתה אותו בצל"ש מח"ט. בת זוגו, רוויה שרלו, בראיון אישי על החיים שאחרי מותו
"זוהרה, מה קרה ליובל? תגידי
לי!" התחננה רוויה שרלו, חברתו של סגן יובל הימן, בשיחת טלפון לאמו. לאחר כמה
שניות של שתיקה נאמרו המילים הנוראיות, "יובל נהרג".
"זה קרה לפנות בוקר במהלך מבצע 'צוק איתן'", משחזרת
שרלו את היום בו חייה השתנו. "עלה דיווח על מחבלים שיוצאים ממנהרה כשהם
לבושים במדי צה"ל", היא מספרת. יובל, שבאותם ימים היה צוער בבה"ד
1, התנדב לצאת כקשר עם המג"ד שלו מגדוד "גפן", סא"ל דולב קידר
ז"ל. "הם יצאו למקום עם שני ג'יפים. הג'יפ של דולב היה הראשון, ונוסף ליובל
ודולב היו סמל נדב גולמכר ז"ל, הנהג, ורס"ל בייניסיאן קסהון ז"ל
שתפקד כגשש", מספרת רוויה. "זה היה בסוף ההשלמה החילית והם הוקפצו לגזרה
בין שדרות לניר־עם. הם היו כל כך נחושים להגיע שהג'יפ שלהם עקף את הג'יפ הראשון
כדי להגיע מהר למקום האירוע". הג'יפ של דולב הגיע לפתח המנהרה אך נתקל
במחבלים שירו לעברו טיל נ"ט. נהג הג'יפ והגשש נהרגו במקום. דולב המג"ד
הסתער ימינה, הספיק לירות כ־20 כדורים ונהרג. יובל נשאר לבדו, הסתער שמאלה, ורוקן
שתיים וחצי מחסניות עד שנהרג גם הוא. "יובל הצליח לצאת מהג'יפ ולרוץ 15 מטר,
להתחבא מאחורי עץ ולהתחיל לירות בהם", מספרת שרלו בגאווה על בן זוגה. כעשרה
מהמחבלים נהרגו בקרב, שניים מתוכם הצליחו לברוח חזרה לעזה. לאחר מכן נמצאו חגורות
נפץ ומטענים על גופות המחבלים, שתכננו לבצע פיגוע בשדרות.
על
תפקודו בקרב זה קיבל יובל צל"ש ממפקד החטיבה הצפונית עזה, אל"ם ירון
פינקלמן. וכך נכתב בצל"ש: "סגן־משנה יובל הימן הראה דבקות במשימה וחתירה
לניצחון, אחריות ומקצועיות ונכונות ללחום ולבצע את תפקידו גם תוך סיכון
אישי".
"נראה לי שחבר שלי
מת"
שש ורבע
בבוקר, זאת השעה בה יובל נהרג. שש ורבע בבוקר זאת גם השעה בה התעוררה שרלו חברתו
באותו יום, כמו מרגישה מרחוק שמשהו קרה. "מישהו מת", אמרה רוויה לחברתה
בעת טיול בצפון. יום לפני כן נהרגו לוחמים מגולני, שם שירת מתן, החבר הטוב ביותר
שלה ושל יובל. "יובל ומתן לא ענו לי כך שהייתי בטוחה שמתן נהרג. ישבתי כל
הלילה וכתבתי לו הספדים". שרלו, שרק כמה ימים קודם השתחררה מהצבא כמדריכת
טיולים, תכננה כבר את כל סדר יומה: טיול סיכום עם חברות לצוות ולאחר מכן נסיעה
לאחותה שעומדת ללדת. הכול תוכנן מראש. רק לשמור על שפיות ושגרה בתוך מעגל הדמים של
מבצע "צוק איתן". "מה עם הימן? איפה הימן?" מתחילות לזרום
ההודעות לטלפון ואיתן גם הבהלה. שרלו נאחזה בהיגיון. יובל הבטיח לה כמה ימים קודם
שאת צוערי בה"ד 1 לא מכניסים לעזה. "אל תדאגו, הוא בטח בשיעור ולכן לא
יכול לענות", היא הרגיעה את כולם ובעיקר את עצמה. "סיימנו את הטיול
והייתי פשוט עצובה. אמרתי לעצמי, 'איך אני הולכת לטייל ביום שבו כל האהבות שלי
נלחמות'", היא נזכרת. מהטיול המשיכה לתחנה הבאה של היום. היא קבעה לנסוע
בטרמפ לכיוון המרכז, כדי להיות עם אחותה. בזמן שחיכתה לטרמפ היא קיבלה טלפון
מאחותו הקטנה של יובל. "היא התקשרה אליי בוכה", שרלו נזכרת ברגעים
הקשים. "שאלתי אותה, 'מה קרה?' והיא אמרה לי, 'יש שלושה חיילים בדלת'",
היא משחזרת. "זה לא בהכרח מה שאת חושבת", ניסתה להרגיעה, אף על פי שכבר
הבינה היטב. בינתיים, היא עלתה לטרמפ. "נראה לי שחבר שלי מת", היא אמרה
כשנהג הרכב שאל לשלומה. נוסעי הרכב ניסו להרגיע אותה בעוד הסוללה בטלפון שלה הולכת
ומתרוקנת וההודעות מתרבות. שרלו תהתה לאן להמשיך. הביתה לגוש עציון? לאחותה שעומדת
ללדת במרכז? "כל מה שאני זוכרת מהדרך זה שהכול שחור, רק השמים כחולים ואין לי
מימד של זמן". אחיה התקשרו בזה אחר זה לשאול לשלומה, "אבל אף אחד לא העז
להגיד לי מה באמת קרה", היא נזכרת ברגעי חוסר האונים. לבסוף קבעה עם אחד
מאחיה שייקח אותה לביתו של יובל. כשפגשה אותו התחלף ההלם בכאב. "איך שראיתי
את אח שלי פשוט התחלתי לבכות", היא נזכרת. "חוסר הוודאות משגע. אלו היו
השעות הארוכות ביותר בחיי". בדרך, כשכבר היו קרובים לבית, אמו של יובל, שלא
הסכימה להוציא הודעה לתקשורת עד שתיידע את שרלו, התקשרה אליה ובישרה לה את מה
שידעה ללא מילים. ידעה, אך הייתה צריכה לשמוע - יובל איננו.
כל ילד שקוראים לו יובל
את הרגעים הבאים שרלו לעולם לא תשכח. "העליות לגוש עציון
היו ארוכות מתמיד, הזמן נמשך והייתי כל כך עייפה", היא משחזרת את הדרך לביתו
של יובל. "כשהגעתי, הבנתי שעכשיו מתחיל הסיוט הגדול". אף על פי שהשבעה
זכורה לה כחוויה קשה, היא מספרת על רגע שנגע בה במיוחד. "משפחה מניר־עם הגיעה
עם ילדים יפיפיים כדי להגיד תודה", היא מספרת בהתרגשות. אמרתי להם, 'יובל שמר
על ילדיכם והם ישמרו על הילדים שלי'". מיד עם תום השבעה שרלו החלה לעבוד בהדרכת טיולים ללא
הפסקה, עד היום. "זה קצת סימבולי אבל נקעתי את הרגל מיד אחרי שהוא נהרג. זה
הכאב של ההליכה אבל אני חייבת להמשיך ללכת", היא אומרת. "הטבע הוא המורה
הכי גדול שלי לחיים. הרי השמש זורחת כל יום. אלו הדברים הפשוטים שמראים לך איך
החיים ממשיכים", היא אומרת אך לא מסתירה את הקושי. "כל זוג שמחזיק ידיים
ברחוב, כל ילד שקוראים לו יובל, או כל חייל שיושב לידך באוטובוס, מציפים לי מחדש
את הכאב", מתוודה שרלו אך מסבירה, "אני לא רוצה להיות תקועה במקום. אני
סוג של איילה תועה בערבה. אני חייבת לרוץ בכל המרחבים כדי לחפש את עצמי ולא לשבת
בצל שמחכה לי מתחת לעץ".
לא
צריכים לחלום
"אין לי כל כך מילים לתאר אז בואי נשאיר את זה ככה. אלו
יהיו החיים שלנו אז בואי נהנה מזה ונפרגן לעצמנו. אנחנו באמת לא צריכים לחלום כי
יש לנו מציאות", כך כתב יובל לשרלו במכתב האחרון שהשאיר לה. וכך הם חיו,
בידיעה שאלו החיים שהם רוצים. הם הכירו בתנועת הנוער "בני עקיבא" ביישוב
אפרת בו התגוררו. הם היו חברים קרובים אך עם הזמן הידידות הפכה לזוגיות שניהלו
במשך כשנתיים. "דיברנו על חתונה. תכננו להתארס ולטוס לחו"ל אחרי שיובל
ישתחרר", היא מספרת על החלומות שנקטעו בן־רגע. אך שרלו יודעת שהיא לא לבד
בסיפור השכול. "לא מזמן הייתי עם חברה שלי ביפו ומסביבנו היו המון אנשים.
אמרתי לה שיש לי צורך לצעוק 'חבר שלי מת!' אבל אז היא אמרה לי, 'את לא תהיי
מיוחדת. כי ההוא שם - הבן שלו נהרג. וההיא מולך - אחותה נרצחה. את רק חלק משרשרת
גדולה". היא מספרת שהרבה ממה שעוזר לה להמשיך ולדבוק בחיים הם חבריו של יובל
שנעשו לחבריה הטובים. "אין דבר יותר חזק מערך הרעות. זה מה שהנחה את יובל וזה
אחד הדברים שהוא השאיר לנו. הם אחים שלי. יש בינינו ברית דמים שאף אחד לא יצליח
להפר", היא מדגישה.
המקום של שרלו מול השכול מורכב, הן מבחינת המדינה והן מבחינת
החברה. "חייבת להיות הכרה מהמדינה. החברות שרוצות להתחתן ולהקים משפחה הן דור
ההמשך", היא אומרת ומסבירה. "אני לא מדברת לשנייה על כסף אלא על
התייחסות. שיזמינו אותי לטקס. שגם אם השתחררתי ייתנו לי את אות המערכה", היא
מבקשת. "למי הוא התקשר בשתיים בלילה לבכות כשקשה? מי הייתה מפנקת אותו כשהוא
חזר בסופ"ש? מי שלא חווה אהבה לעולם לא יבין את הכאב".
כשיובל קיבל את הצל"ש זה לא הפתיע את שרלו. "רק
חיכיתי שיגידו לי שהוא קיבל צל"ש. בכל שלב בצבא הוא היה מצטיין", היא
אומרת. "אבל אני בטוחה שהוא היה חושב
שלא מגיע לו. שהוא בסך הכול עשה את תפקידו. לפעמים שואלים אותי אם הייתי מעדיפה
שהוא יפצע. אני לא יודעת, אבל יובל היה מושלם, וכך גם המוות שלו. מבחינתי יש משהו
שלם במוות", היא אומרת. "הוא היה אדם שרק מלהתבונן בו אתה לומד איך להיות
אדם יותר טוב. למדנו בשנה האחרונה ביחד את ספר המוסר 'מסילת ישרים'. יש שם פרק על
ענווה וטהרה. אני לא הבנתי כלום ויובל היה מסביר לי. הוא פשוט חי את זה", היא
מתארת. "בשבת האחרונה בה היינו ביחד בדיוק סיימנו את הספר, כמו עוד חלק
מהשלמות". אך עם כל ההילה שמסביב, לפעמים שרלו הייתה פשוט רוצה לחזור ליובל
הרגיל, ליובל בן זוגה. "בסוף - זה יובל שלי".