"לקחתי את הצל"ש על הכתפיים שלי ורציתי להצדיק את הבחירה בי"

לירון אברהם אתר הגבורה, במחנה 22 באוקטובר 2015
רס"ל זיו 2015

רס"ל זיו 2015


כולם שמעו על הפצוע הקשה ביותר ממבצע "עופרת יצוקה", סג"ם אהרון קרוב שנפצע ממטען צד את סיפורו של רס"ל (מיל') זיו, הפרמדיק שהציל את חייו, אולי טרם שמעתם "אני זוכר הכול, הכול טרי"



 24בינואר 2009, בית־החולים בילינסון, ימים ספורים לאחר סיום מבצע "עופרת יצוקה". סג"ם אהרון קרוב פותח את עיניו בפעם הראשונה מאז שנפצע, ומביט סביבו. הוא לא יכול לדבר, מחובר לצינורות, אבל מגיב לסביבה ומהנהן. לחדר נכנס רס"ל (מיל') זיו, פרמדיק ביחידת החילוץ וההצלה של חיל האוויר, שטיפל באהרון מיד לאחר שנפצע קשות. "אני עומד מולו, מסתכל עליו, ואומר 'אהלן, מה העניינים אהרון?'" זיו מספר בעיניים נוצצות. "לא האמנתי שהרגע הזה יגיע כל כך מהר. לא חשבתי שאחרי עשרה ימים הוא יתעורר ויתקשר עם הסביבה. בכל פעם שאמרו 'אין סיכוי', הוא התגבר על זה. הרופא אמר שהוא כבר לא יוכל להזיז את היד, ואהרון הזיז אותה. אמרו שהוא יוכל ללכת רק עם הליכון, ואהרון התחיל לרוץ. ההחלמה שלו הייתה כנגד כל הסיכויים".

עניין של שניות

את סיפורו של סג"ם אהרון קרוב, הפצוע הקשה ביותר במבצע "עופרת יצוקה", כולם מכירים. יממה לאחר שהתחתן החל המבצע, והוא מיד התייצב למילואים כקצין בחטיבת הצנחנים, לא היסס לרגע, ארז תיק ויצא. כמוהו גם רס"ל זיו, שנקרא למילואים ביחידת 669, יחידת החילוץ וההצלה של חיל האוויר. הוא לא חשב פעמיים כשנסע לבסיס פלמחים. "אני זוכר הכול. כשקורה לך אירוע משמעותי, הוא נצרב לך על ההארד דיסק. אני זוכר כל שנייה וכל דקה, גם אם זה היום שש שנים אחרי, הכול טרי", הוא מסביר. "היינו בפלמחים, צוות 'עזה א'', כלומר הראשונים שמזנקים כשיש אזעקה. ואז, ברבע לשתיים הקריאה הגיעה", הוא מתאר. "עלינו לאוויר ובדרך אמרו לנו שיש ארבעה פצועים, אבל האזור מאוים ואי־אפשר להיכנס. אנחנו חגים במעגלים מול חופי עזה. בינתיים בקשר הצוות הקרקעי מעדכן אותנו שיש פצוע אנוש, ויש לו בעיית נתיב אוויר, כלומר שהאירוע יכול להסתיים תוך שניות אחדות", זיו מספר בלהט. "אנחנו מקבלים עוד פרטים: ניסו להכניס לפצוע צינור הנשמה ולא הצליחו. זה האות שחייבים להיכנס, אחרת זה ייגמר. אנחנו נכנסים בליווי מסוקי ומטוסי קרב". המסוק נוחת על קו המים, בעלטה מוחלטת. זנבו כמעט ונרטב. אהרון ושאר הפצועים נדחפים פנימה במהירות, והמסוק ממריא. "ד"ר איתי הרופא ואני מחלקים בינינו את העבודה. את הפעולה הרפואית של הכנסת הצינור יעשה מי שהכי מיומן בה, אין ענייני אגו. החלטנו שאני אטפל באהרון, מתוך הניסיון הרב שיש לי כפרמדיק", הוא מפרט. "ברגע שמכניסים אותו, אני מזנק. המסוק בחושך מוחלט, לא רואים ולא שומעים. כמה דקות לאחר ההמראה אני מדליק אור אדום חלש. התמונה שנגלית לעיניי קשה - יש לו פציעת ראש מאוד דרמטית ורסיסים בכל הגוף, בעיקר בגפיים". בשלב זה זיו מבין שהכוח נפגע ממטען צד שהופעל לעברו באזור מחנה הפליטים שאטי. "אני מחבר אותו במהירות למכשירים, מנסה להנשים אותו ונכשל. לפניי שתי אופציות – להכניס לו צינור דרך הפה או דרך הצוואר. אני בוחר באופציה הכירורגית, ומסמן לאיתי הרופא שאני הולך לקוניוטומיה (פתיחת נתיב אוויר והכנסת צינור הנשימה דרך הצוואר - ל"א). מבצע את החיתוך, מרחיב קצת את הפתח ומכניס פנימה צינור". אלו הן שניות קריטיות, המסוק נמצא כבר דקות ספורות באוויר. "אני מתחיל להנשים ורואה שהאוויר נכנס, ובית החזה עולה. זה סימן מצוין שאני במקום הנכון. מיד מחבר ציוד ניטור שאומר לי שאני במקום הנכון. אני נרגע, ומרגיש הקלה שהחלק הטכני הקשה מאחוריי, ועכשיו אני צריך להתרכז בשאר הדברים. הרגשתי חוסר ודאות. אחרי דקה־שתיים שהוא מונשם הוא הופך מחיוור, כמעט כמו שיש, לגוון ורדרד חי. הסימנים החיוניים שלו משתפרים ורואים שהוא חוזר לחיים. הוא היה ממש על הקצה, עניין של שניות מדום לב, והוא מתאושש דרמטית". 

עוד שם, בעזה

הפצועים מורדים מהמסוק, וסג"ם קרוב מוכנס לחדר ההלם במהירות שיא. "עומדים ומחכים לנו עשרות רופאים ואחיות ואנחנו רצים יחד איתו. יש אור פלורסנטי חזק שלא היה במסוק, וכך אני רואה אותו מזווית חדשה, באור חדש". אפילו האחיות המנוסות לא יכלו להישאר אדישות לנוכח התמונה הקשה. אוויר ננשף במהירות, ובכי חרישי אף נשמע מאחת הפינות. "אנחנו מעבירים אותו ואת שלושת הפצועים האחרים לצוות במיון והולכים הצידה. לוקחים אוויר, מסדירים דופק ומנתקים מגע, חוזרים למסוק ולבסיס פלמחים. מנקים את הציוד, מנקים את המסוק, ומנסים לחזור לשגרה. שגרת מלחמה", זיו מוסיף. "כולנו בלהט הקרב, הדופק גבוה, נסערים מבפנים. כלפי חוץ כולם גיבורים. אנחנו מתכנסים לתחקר, לשחזר ולתעד, ורק אז אני מתחיל באמת להבין מה הלך שם, מה קרה, מה עשינו". השעה שש בבוקר והשמש מתחילה לזרוח. האדרנלין יורד, והעייפות מתחילה לשקוע בגופם של הלוחמים. "אנחנו ממשיכים לקבל דיווחים מבית־החולים. הוא נכנס לחדר ניתוח ונמצא שם כבר לא מעט שעות לאור הפציעה הקשה. אנחנו עדיין לא יודעים אם הוא ישרוד. מדווחים לנו על דימומים מוחיים גדולים ורסיסים במוח. אתה אומר לעצמך 'הוא אמנם ניצל, אבל מה יישאר ממנו אחר כך? הוא בטח יהיה נכה עם נזקים קשים'. לא ידענו, אי־אפשר לדעת אף פעם ברגעים האלו". מהדורת החדשות נפתחת, ופניו של דני קושמרו מרצדות על המסך. "בבית־החולים בילינסון מאושפזים שני חיילים במצב קשה, ביניהם סגן משנה אהרון קרוב, שנפגע ממטען. הוא התחתן לפני כמה ימים, יום אחרי החתונה הגיע לעזה ונפצע", הוא מדווח. ופתאום, לפצוע יש שם. "זה לא נתפס. ראינו את אבא שלו ואת אשתו, ויש סיפור, הוא התחתן לפני יומיים. ופתאום זה הופך לאירוע, זה כבר לא חייל אלמוני", זיו מספר בהתרגשות. הצוות ממשיך לעקוב אחרי סג"ם קרוב, ומתעדכן במצבו מדי יום. "השבועיים בהם הייתי במילואים מסתיימים ואני חוזר הביתה. חזרתי לעבודה, התיישבתי במשרד שלי, בכיסא שלי, הסתכלתי סביבי והרגשתי לא מחובר. הרגשתי שאני עוד שם, בעזה. ארזתי את עצמי והלכתי לבקר אותו". זיו מחיש צעדיו לבית־החולים בילינסון. "הוא התעורר ותקשר באמצעות לוח, קשקש עם היד. המצב שלו אחרי עשרה ימים היה מדהים. הכרתי את אבא שלו, אמא שלו ואחיו. אחרי שביליתי איתו כל כך הרבה שעות חודד לי הקשר למקום, לארץ, לאדמה, לאוכלוסייה. הוא עשה צעד אחד קדימה, ושניים אחורה, אבל לא ויתר ודחף. כשהתחילו לו אירועי אפילפסיה בעקבות הפגיעה המוחית, הוא נלחם לחזור לנהוג. עברה שנה בלי התקף, והוא קיבל את הרישיון שלו שוב".

17 דקות

בספטמבר 2009, בראש השנה, כחצי שנה אחרי האירוע, רס"ל (מיל') זיו קיבל צל"ש ממפקד בסיס תל נוף דאז וראש אגף התכנון כיום, האלוף עמיקם נורקין. "היה מאוד מרגש, לא ישנתי כמה שבועות לפני", זיו משתף. "חשבתי שזה לא ישפיע עליי, אבל זה כן השפיע. לטובה אני חושב. פתאום הרגשתי שיש לי איזה חוב גדול לצבא, ולכן אני ממשיך ואמשיך לעשות מילואים עוד הרבה שנים, עד שיזרקו אותי הביתה", הוא מוסיף בחיוך. "זה מחזק את הקשר שלי לצבא, למדינה, לארץ הזו. אני רוצה לתת ולתרום. לקחתי את הצל"ש על הכתפיים שלי ורציתי להצדיק את הבחירה בי". גם שש שנים אחרי, זיו עדיין מאמין שהצל"ש הוא לא רק שלו. "הצל"ש הוא של כל הצוות שהיה איתי במסוק. של ד"ר איתי, הלוחמים, הטייסים. אנחנו יחידה של צוות, נלחמים כצוות, ולכל אחד יש את התפקיד שלו. אני במקרה הייתי האדם שחתך עם הסכין את הקנה והכניס את הצינור, אבל כדי לעשות את זה הכול מסביב חייב להסתדר. הסיפור של אהרון הוא אחד הסיפורים הכי מדהימים שפגשתי, וטיפלתי בהמון פצועים. זה הסיפור שלו, לא הסיפור שלי או של המנתח. לכל אחד מאיתנו היה חלק אחד בפאזל הזה ולי היה רק חלק קטן בזה, 17 דקות".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה