"כשצריך לירות אנחנו יורים, וכשקוראים לדגל אנחנו שם"

כשסמל שאול קוניוק התבקש להציג תעודה מזהה בכניסה לנמל התעופה, הוא הפנה את המאבטח לקרוא את סיפור עיטור המופת שלו באינטרנט. "לא מצאתי את תעודת הזהות שלי, והמאבטח אמר לי להוכיח שאני מי שאני טוען שאני, אז אמרתי לו שיחפש בגוגל. הוא קרא את הסיפור שלי והכניס אותי לנמל התעופה", מספר קוניוק וצוחק.

קוניוק שירת כנהג מטל"ר (מטול רקטות) בגדוד האיכון של חיל התותחנים כשפרצה מלחמת ההתשה. הגדוד בו שירת נשלח לתעלת סואץ על מנת להדליק את בתי הזיקוק שבעיר. "המצרים ירו לכיווננו כל הזמן. היו כשלושה הרוגים בכל יום", הוא מספר. באחד הלילות הגיע הגדוד עד גדות התעלה. "לא יכולנו לשגר לטווח רחוק את הרקטות שהיו לנו, אז היינו ממש קרובים למצרים. זה היה כיף להדליק במרחק הזה, בדרך כלל תותחנים לא רואים לאן הם יורים, ושם ראינו", קוניוק מתאר. "בכל מקום בו פגענו, ראינו עשן. ירי הרקטות הוא לא כמו בתותחים, הכלי שלנו עושה רשף אש עצום ומשמיע רעשים. כדי שלא יירו עלינו, היינו צריכים לנוע לאורך הקו. בעוד מגדלי הזיקוק החלו לבעור, קיבלנו פקודה להמשיך ליעד הבא".

לאורך התעלה ניצבו סוללות עפר בגובה כשני מטרים שהגנו על קוניוק בעודו נוסע אל היעד הבא, אך סוללות אלו נקטעו לעתים ומטחי ירי פגעו במטל"ר בו נהג קוניוק. "ירו עלינו בכמויות, כמו שיורים על בובות בדוכנים בקרקס. הרכב מאוד גבוה לכן הם הצליחו לפגוע", הוא משחזר. קוניוק פתח את דלת הרכב, התיישב על המדרגה בפתח וכופף את ראשו. כשבידו האחת החזיק את ההגה ובידו השנייה את ידית הגז, הוא המשיך לנהוג בלי לראות את הדרך. "מעבר לסוללות העפר ראו את גג הרכב והשמשות, אבל אותי לא. אני לא ראיתי לאן אני נוסע, אבל ראיתי את קיר הסוללה ובעזרתה נסענו. כשיצאנו מהטווח הרמתי את הראש וראיתי שאין שמשות", הוא אומר. לקראת סוף הנסיעה פגע פגז בבטן הרכב המלא ב־120 פצצות. "הרמתי את הראש וראיתי להבות. חומר הנפץ לא התפוצץ, הוא בער".

רק רצינו לחיות

במטל"ר שעלה באש פגע עוד פגז והוא נתקע באמצע הדרך. מאחורי רכבו של קוניוק, נהג על מטל"ר נוסף רב"ט אריה קליין ז"ל. בעוד שאר החיילים זינקו מהרכב ונסו על נפשם, קליין וקוניוק לקחו את המטפים וכיוונו לכל עבר. "עלינו על הרכב שהכיל 120 פצצות, כשכל פצצה שוקלת בערך 25 קילו. זה היה מפחיד, אבל כל מה שחשבתי עליו זה שצריך לכבות את השרפה לפני שהכול יתפוצץ", הוא מספר. "גם אם הייתי מספיק להתרחק 200 מטר וזה היה מתפוצץ, הייתי נפגע. באותם רגעים ידענו שאם זה יתפוצץ זה ייקח את כולנו. אנחנו רק רצינו לחיות, כל השאר לא היה משנה". האש אמנם כובתה אך קליין וקוניוק עדיין לא נשמו לרווחה – המטל"ר נתקע בלב שטח האש. הם קשרו בעזרת מוט גרירה את המטל"ר של קוניוק למטל"ר של קליין וגררו את הרכב אל מחוץ לאזור האש. קוניוק וקליין פינו את הכלים החוצה ובמקום לעבור ליעד הבא, הם יצאו מהאזור. "החליטו שזה לא שווה את הסיכון", הוא מספר. "אחר כך סיפרו לנו שזרקו את המטל"ר. היינו בטוחים שאנחנו מצילים את הנשק הסודי של מדינת ישראל, אבל מסתבר שזרקו הרבה מטל"רים".

קוניוק לא מתרגש מהאירוע ולמרות העיטור אותו קיבל, הוא לא מייחס לאותו יום כל משמעות. "היו לנו אלף אירועים יותר גרועים מזה, חטפנו אש הרבה יותר כבדה בתוך הסוללות", הוא מסביר. כשהוא מתבקש להגדיר מי הוא גיבור מבחינתו, הוא מתחיל לצחוק. "אני לא גיבור, מה גיבור בי? גיבור זה אחד שנשאר עד הכדור האחרון בעמדה. כמו מי שהיה בחרמון או אלו שצנחו במיתלה", הוא מסביר. "אנחנו פשוט עשינו שטות ומישהו חשב שצריך לתת לנו צל"ש על זה".

פיסת עיתון

על השולחן בסלונו של קוניוק מונחים כתב הצל"ש, עיטור המופת שלו ועוד כמה וכמה מסמכים שאחרים היו כנראה מייחסים להם חשיבות, אך קוניוק מחליט להתמקד בערימת התמונות. לכל תמונה שהוא שולף מצטרף סיפור אחר מהצבא, רוב הזיכרונות ממתיחות ותעלולים שעשה עם חבריו. הוא נעצר על אחת התמונות. בתמונה מופיע חברו הטוב, טוראי אליהו אראמה ז"ל, ששירת כנהג גם הוא ונפל ביום בו היו בתעלה. "הוא הגיע יום אחרינו, עד שהגיע קליין להחליף אותו. אחרי שירינו אל עבר המצרים, שכבנו על הסוללה בנוחות. פתאום הוא חטף פגז בין הרגליים",  אומר קוניוק, קולו נחלש וברק של דמעות מופיע בעיניו. "הוא היחיד שנהרג. אני לא ראיתי את זה כי באותו רגע קיבלנו פקודה לזוז. הוא וכל הצוות שלו עוד היו על הרצפה, אפילו לא הספיקו לקום כשהם חטפו את הפגז". לאחר שחבשו את הפצועים, רץ אחד החיילים אל עבר הטנקים שהיו במקום כדי להזעיק עזרה. "מי שהלך לא ידע שיש טלפון באחורי הטנק", מספר קוניוק. "הוא דפק על הטנק אבל החיילים שבפנים לא שמעו. בסוף מפקד הטנק יצא, אבל אראמה כבר היה הרוג".   

קוניוק, שלא ראה את אראמה, שאל לשלומו. "ידעתי שקרה לו משהו, אבל לא ידעתי מה. קליין אמר לי שהוא נפצע, זה גם מה שהוא ידע באותם רגעים", הוא נזכר. בזמן שהם גררו את המטל"ר, קוניוק שאל שוב לשלומו של אראמה. "קליין אמר לי 'אני אספר לך אחר כך'. עצרנו בצד את הרכב והוא אמר לי שאראמה נהרג", קוניוק אומר ואצבעותיו חולפות על גבי התמונות הפזורות על השולחן. הוא מרים את אחת התמונות, תמונה בה הוא וארבעה חברים מהגדוד יושבים על החולות בסואץ ומחייכים. "הנה אראמה, קצת לפני שנהרג", הוא מסביר. "הוא היה החבר הכי טוב שלי. הכרנו בצבא, הייתה לנו ארונית ביחד בבסיס, ישנו באותו החדר". בבית התותחן יש ארוניות לכל מקבלי הצל"שים ושם ניתן לכתוב עליהם. "עצוב לי שעל אראמה אף אחד לא כתב. בתא שלו הייתה רק פיסת עיתון עם מודעה על כך שנפל".

צרות בצרורות

קוניוק שולף פיסת עיתון משנת 1973 ובה תמונות של כל המעוטרים. באותה שנה הוא קיבל את עיטור המופת. "מה שעשינו במטל"ר רואים גם בסרטים של ג'ון ויין על סוסים. שם הם יורדים מהסוס על הצד, זה יותר קשה", הוא אומר ומחייך. תחילה קוניוק קיבל צל"ש מאו"ג ואותו הוחלט לשנות לעיטור המופת. "ביום בו קיבלנו את הצל"ש אמרו לנו 'צחצחו נעליים ותיראו כמו בני־אדם, אתם הולכים לברוכין'". קוניוק הלך עם יתר מקבלי הצל"ש אל הקתמ"ר (קצין התותחנים הראשי), תא"ל ברוך ברוכין ז"ל. "היינו אלופים בלעשות תעלולים. הוא ידע את זה וכשהגענו הוא הוציא בקבוק וודקה, שתינו לחיים ואז חזרנו לשטח. לאיפה עוד יחזרו התותחנים?"

אם תשבו לכוס קפה עם קוניוק, הוא ודאי יספר לכם על התעלולים שעשה בזמן שירותו – על הלילה בו נטש ביחד עם חבריו את הכלים והלך לראות סרט בקולנוע, או על הפעם בה התחצף לאחד הרס"רים שכלל לא הכיר. קוניוק עשה לא מעט צרות לבכירים ממנו. "הייתי מגיע למשפט אצל המג"ד או הסמג"ד ותמיד העונש היה קנס של עשרים או שלושים לירות", הוא מתאר. "תמיד שאלתי, 'המפקד, אפשר להמיר את הקנס?' הוא אמר לי, 'כן, במה אתה רוצה להמיר אותו?' אמרתי לו 'תוריד אותי בדרגה, זה לא עולה כסף'. ככה זגזגתי כל הזמן בין טוראי ורב"ט", הוא מספר וצוחק. למרות מקרי הקונדס שעשה לא פעם, המפקדים לא הופתעו כששמעו על העיטור שקיבל. "עם כל הצרות שעשיתי עם חבריי, היינו גאוות הגדוד ותמיד העריכו אותנו. כולם ידעו שאנחנו ברדקיסטים, אבל כשצריך לירות אנחנו יורים, וכשקוראים לדגל אנחנו שם".