מהעיניים שלו

יצחק ליבני אתר הגבורה, במחנה 26 בנובמבר 2015
אברהם ורד 1973

אברהם ורד 1973


ממבצע קדש, דרך מלחמת ששת הימים ועד מלחמת יום הכיפורים – בכולן הוא נכח, מבסס מעמדו כאמן של תיעוד צבאי. בסוף השבוע שעבר הלך לעולמו הצלם אברהם ורד, ששירת בעיתון "במחנה" שנים ארוכות. בראיונות האחרונים עמו סיפר על הרגעים מאחורי התמונות שלא ישכח. פרידה מהאיש שפשוט היה שם . לאברהם ורד עיטור המופת.



"התמונות שלו היו יצירות של ממש"

עורך "במחנה" לשעבר, יצחק לבני, נפרד מ"צלם השטח" של העיתון, ונזכר בפעם הראשונה בה נפגשו

 

הכרתי לראשונה את אברהם ורד כשנלקחנו בשבי במהלך תרגיל של חטיבת הצנחנים בשלהי שנות ה־50. ל"במחנה" חסרו אז כתבים, ושלחו אותי, כעורך "במחנה נח"ל", לסקר את התרגיל. ורד היה "צלם השטח" של העיתון. הוא מעולם לא התפנק או ויתר על משימות, כאילו היה אחרון החיילים המחויב לצאת אליהן. ורד היה ידוע ביכולת שלו להתמצא בכל מקום, ולהתחבב בקלות על החיילים. נסענו יחד ברכב צבאי, עד שקבוצת חיילים, שהתייחסה לתרגיל קצת יותר מדי ברצינות, לקחה אותנו בשבי. חיכינו שעות על גבי שעות תחת השמש הקופחת עד שאותם חיילים קיבלו הוראה לשחרר אותנו. ורד היה נרגז מאוד, כי כל אותו זמן לא נתנו לו לצלם.

באותה תקופה, המונח "צלם צבאי" עוד לא היה קיים, וורד היה חלוץ בתחום הזה. הוא סיכן את חייו לא פעם כדי לצלם תמונה טובה ככל האפשר. לא היו לו יומרות אמנותיות, הוא לא השתמש באפקטים מיוחדים. הרצון שלו היה לתעד בלבד. אבל התמונות שלו היו יצירות של ממש. האמפתיה שלו כלפי מושא הצילום, לא משנה מי או מה הוא היה, השתקפה בכל אחת מהן. היה בתמונות שלו אור אחר, היה אפשר לחוש בטביעה האישית שלו עליהן. היית יכול לדעת אם צילום הוא של ורד גם בלי לראות את הקרדיט מאחור.

 

"חשבתי לעצמי: 'מכאן אני לא יוצא חי'"

בקרב המיתלה (1956) זחל ורד יחד עם הכוחות וכמעט נהרג. אבל דווקא סרטי הצילום שאיבד בשטח הם שהטרידו את מחשבותיו

 

"את הזיכרון הזה הייתי רוצה לשכוח", נאנח ורד כשראה לנגד עיניו את תמונותיהם של החיילים שחופרים את השוחות הרדודות בכניסה למעבר המיתלה. "אני הייתי למטה, במעבר עצמו. חטפנו שם אש תופת. הייתי אז אדם אחר לגמרי, מהרגע הראשון שמתי את הרגשות שלי בצד, אבל לאורך כל השירות שלי כצלם, זו הייתה הפעם היחידה שבה ממש חשבתי לעצמי, 'מכאן אני לא יוצא חי'. הייתה לי תחושה חזקה שמשם כבר לא אחזור", הוא אמר בשנה שעברה. "אבל מה שהכי הטריד אותי היה בכלל דבר אחר. בשלב מסוים הייתי צריך לנטוש את הרכב ולהתחיל לזחול. באותה תקופה היו לנו במדים כיסים בולטים מאוד. הייתי מצלם וכשהפילם היה נגמר הייתי מוציא אותו מהמצלמה ושם אותו בכיס. מבלי ששמתי לב חלק מהפילמים נפלו לי מהמכנסיים. איבדתי שם כל כך הרבה תמונות", נזכר ורד ובנו, ירון, סיפר: "גם שנים אחר כך, כשהיינו יושבים בארוחת ערב בבית, אבא היה נזכר פתאום בפילמים שבמיתלה ומשתגע".

בתמונה אחרת מאותו אירוע, נראה מטוס מיג סורי מעל לתעלה. "נדמה לי שזה המיג שתקף אותנו. נסענו עם השיירה לתוך המיתלה. אריק שרון היה קצת נחפז, הוא רצה להקדים את כולם וזה עלה לנו ביוקר". תמונתו הידועה של ורד ממעבר המיתלה נצרבה מאז כאחד מסמליה הבולטים של מלחמת סיני. "היה חשש ששריון מצרי הולך ומתקרב", שחזר ורד. "החיילים בתמונה התכוננו לבואם של המצרים, אבל הם מעולם לא הגיעו". גם על התמונה הזו אמר ורד כי "היא לא דבר מרגש, כל התמונות האלו צולמו כחלק מצילומי יום־יום". הוא סיפר כי את תצלומיו פיתח לבדו, במעבדת העיתון. "הייתי חוזר מהפעולה עם הפילמים ומפתח את התמונות, ואז רואה מה יצא לי. איך ידעתי מתי לצלם? ניחשתי, ונראה שברוב הפעמים ניחשתי נכון".

 

 

"היה לי יותר מזל משכל"

בפעולת נוקייב (1962) הצליח ורד לא רק לתעד את השתלשלות הקרב, אלא גם לטפל בפצועים. על כך הוא זכה בצל"ש

 

16 במארס 1962. במערכת עיתון "במחנה" מתקבל טלפון נרגש מחטיבת גולני, שמודיע שעומד להתקיים מבצע פשיטה ומזמין כוח להצטרף ולתעד. הכתב הצבאי אורי דן ז"ל והצלם הצבאי רס"ר (מיל') אברהם ורד מתארגנים עם הכוחות ויוצאים לכיוון רמת הגולן, אל עבר כפרים ומוצבים סוריים. בימים שקדמו לאותן שעות התבצע ירי מהכפר נוקייב שבסוריה אל עבר דייגים ישראלים בכנרת, דבר שהדרג המדיני לא מוכן היה לעבור עליו בשתיקה. בשעה 21:25 מקבלים הכוחות אישור לנוע במעלה הגבעות אל עבר הכפר. כבר בדרך הם נתקלים בהתנגדות סורית ואלמנט ההפתעה פג. הסורים הניחו כי הישראלים יגיבו על הירי, והכינו את חייליהם מבעוד מועד. ובתוך כל זה, עומד ורד בשלווה האופיינית לו, ומצלם. בידו האחת הוא אוחז במצלמה, ובשנייהבאלונקה, לפינוי הפצועים.

"הייתי בטוח שאני עומד למות בפעולה הזו. היה לי יותר מזל משכל", הודה ורד בראיון עמו שנערך בשנה שעברה. "אורי דן ואני פיתחנו חוש לפעולות, היינו מריחים שפעולה עומדת להתרחש ופשוט מצטרפים אליה. את רוב התמונות שלי צילמתי בתקופת פעולות התגמול". שישה חיילים נהרגו באותה הפעולה, ושניים הוכרזו נעדרים. לאברהם ורד הוענק אות הערכה מהרמטכ"ל על תפקודו באירוע, ובכך הוא הפך לצלם הישראלי היחיד אי פעם שקיבל צל"ש. "העיטור מילא אותי תחושת סיפוק. הרגשתי מרוצה ממה שהשגתי", אמר ורד, "אבל זה לא היה משהו מיוחד".

 

"אריק כמו אריקמחייך"

במלחמת יום הכיפורים (1973) התלווה ורד למהלך ההיסטורי של צליחת תעלת סואץ וזכה לראות מקרוב את קברניטי המלחמה

"אי־אפשר לפספס את התחבושת המפורסמת שמעטרת את המצח של אריק", אמר ורד. "הייתי שם עם הכתב אורי דן. אהבתי את אורי מאוד. כמו שקשר צמוד למפקד, אורי היה צמוד לאריק". בנו של ורד, ירון, הוסיף: "ואתה היית כמו הפלס"ר, הלכת רק למקום שבו היה האקשן".

ברגעים שקדמו לצילום התמונה התגנבה לאוזניו של ורד השמועה שבקרוב תישמע יריית הפתיחה לחציית התעלה. מבלי לחשוב פעמיים, הוא החל לרוץ וכעבור מספר דקות כבר עשה את דרכו לסואץ על הזחל"ם (זחלי למחצה). את התמונה הוא צילם כשהיה עם הכוחות ביבשת אחרת, באפריקה, לאחר שהצליחה הוגדרה כהצלחה. "רואים שהצבע חזר ללחיים של דיין. בניגוד לתמונות שצילמתי בימים הראשונים למלחמה, כאן דיין כבר מחייך", הוא נזכר. "ארשת הפנים שלו משקפת את המפנה עליו אריק חתום. ואריק כמו אריקמחייך".


צנחנים במיתלה ב 1956, צילום: אברהם ורד 

מהעיניים שלו


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה