"יהודה היה כל עולמי"

טוראי יהודה קן־דרור ז"ל הניח את ראשו על גלגל הג'יפ, כאשר מטח יריות נורה לכיוונו. "הוא חשב שאם יניח את ראשו על הגלגל הוא יבלוט, אז החליט לשכב על האדמה. לפתע צרור של יריות פגע בג'יפ", מספר אחיו, ששון קן־דרור. "אחר כך בבית־החולים, כשהיה בין חיים למוות, הוא סיפר לי את זה ואמר 'תראה איזה מזל יש לי, כמעט נהרגתי'. הוא אמר שיש לו מזל, אבל לנו לא היה מזל, הוא נפטר".

יהודה קן־דרור שירת כנהג ג'יפ בגדוד חי"ר מוצנח ד' בחטיבת הצנחנים. ארבעה חודשים לאחר שחרורו הוא נקרא להתייצב למילואים והשתתף ב"קרב המיתלה" במהלך מבצע "קדש".

ב-31 באוקטובר, שנת 1956, יהודה ז"ל שימש כנהג של המג"ד, תא"ל אהרון דוידי ז"ל.

במהלך הקרב נורתה על כוחותינו אש מצרית בלתי פוסקת, שלא הצליחו לאתר את מיקומה. על מנת לזהות את מקור הירי, התנדב יהודה ז"ל למשימה שהרבה הגדירו כ"משימת התאבדות". הוא התנדב לסוע עם הג'יפ, חשוף לירי האויב, וכך על ידי ספיגת ירי לחשוף את עמדות האויב. הוא נסע במשך כ-500 מטרים במהלכם נפגע בכל חלקי גופו. הוא נפצע באורך אנוש ומת מפצעיו כעבור חודשיים. על מעשה זה קיבל את עיטור הגבורה.

"למה? למה לא עשה אחרת? למה יהודה התנדב? למה אחרים לא התנדבו? אלו שאלות שאין לי תשובה עליהן", אומר אחיו. "אף פעם לא אדע אם עשה נכון או לא, ומה הייתה המחשבה שלו מאחורי המעשה". ליהודה קן־דרור שמונה אחים. אחיו הבכור אליהו נהרג במהלך קרב הקסטל במלחמת השחרור. "הייתי רוצה לשאול את יהודה למה התנדב. ההורים שלו הם הורים שכולים ואחיו הגדול שהעריץ נהרג. למה עשית את זה? איך אתה עושה את זה להורים? אלו אנשים שאהבו אותך ואהבת אותם. למרות שהיינו המון ילדים, האהבה הייתה לכולם, אז איך אתה עושה להם את זה?" תוהה ששון. "הוא ידע שזו משימה של מאה אחוז מוות. למה דווקא יהודה היה צריך להתנדב? זה מטריד אותי עד היום".

כמעט עשור לאחר שנאלצו הוריו להתמודד עם היותם הורים שכולים, יהודה נהרג. "זה לא קל לאבד שני ילדים, שניהם צעירים בני עשרים. אחרי שיהודה נפטר, ההורים שקעו באבל. במשך שנים, אם הייתי אומר את השם שלו, הדמעות זלגו מעיניהם".

יהודה לא היה

במהלך הקרב, בזמן ששאר הלוחמים האמינו שהוא מת, יהודה קן־דרור הפצוע זחל אל עבר חבריו ופונה לטיפול בבית־החולים. "הייתי בן 15 ויהודה היה כל עולמי. אני זוכר שהייתי הולך במשך שעתיים עד בית־החולים כדי 'לשמור' עליו. לא הייתי שומר באמת כי הוא היה גדול ממני. הוא התחיל להחלים והאמנתי שייצא מזה. היה לו רסיס קטן בכבד שהרג אותו. הרגשתי הלם, הרי ראיתי אותו כשישב על כיסא גלגלים ודיבר, הוא נראה בריא". את הרגע בו הבין שאחיו נפטר הוא זוכר לפרטי פרטים. "באותו הזמן עבדתי כנער שליח בבנק. חזרתי ב־12 בצהריים הביתה וראיתי המון אנשי צבא ליד הבית. התעלפתי ונעשיתי חולה", נזכר ששון. "אני מדבר על אירוע שקרה לפני 59 שנים ואני עדיין מתרגש. הזמן לא מרפא את הכאב".
"לא רציתי לעשות כלום כי יהודה לא היה. כל דבר הזכיר לי את יהודה, הייתי בוכה באמצע היום פתאום. כל אחד נראה כמוהו. 'אולי זה יהודה?' הייתי חושב". בבית, יהודה גדל לצד שמונה אחים, והצקות היו תמיד בסדר היום. "מאהבה היינו מרביצים אחד לשני, אני הייתי דוחף אותו והוא דחף אותי", צוחק ששון. "היינו עושים מלחמת כריות, הורסים אותן ואז אמא הייתה צועקת שהיא תעניש אותנו. אבא היה חוזר בערב מהעבודה ואומר לנו לא לעשות מלחמת כריות שוב". ששון מספר שהבית היה מוקד משיכה לחברים בזכות יהודה. "כל הילדים בשכונה היו באים ומרימים משקולות אצלנו. יהודה אסף עופרת מסוללות שנהרסו, נהג להתיך כמויות גדולות וליצור משקולות", נזכר האח. "אמרו שאנחנו פרימיטיביים, אבל זו האמת. כמשחק לקחנו גלגל אופניים וגלגלנו אותו בשכונה".

תותים

תותים מבשילים בעציצים שבחצר ביתו של ששון קן־דרור. בעבר הייתה בבעלותו משתלה, וכעת הוא מגדל בביתו מגוון רב של צמחים. את אהבתו לטבע הוא זוקף לזכות אחיו יהודה. "היינו מטיילים יחד המון. הוא לימד אותי ללכת בשדות ולחפש נחשים. באחד המסדרים בצבא הוא ראה נחש והחל לרוץ אחריו", מספר ששון. "המפקד שאל אותו 'לאן אתה רץ?' יהודה אמר לו שיש נחש. המפקד שאל אותו 'איך תתפוס אותו?' ויהודה ענה לו 'כשהנחש יתעייף, אני אצליח'".

בזמן מלחמת השחרור עברה המשפחה דירה וליד הבניין היה בוסתן של עצי פרי. "יהודה החליט לטפח את הבוסתן למען כל דיירי הבניין. הוא שיתף את כל הילדים מגיל חמש ועד גיל 17 בעבודה, יחד הם תקעו עמודים, בנו גדר מאבן וניקו את השטח", מספר ששון. "גדלו שם לימונים, אפרסקים, משמשים ועוד המון עצי פרי נוספים. אחרי שנקבר הלכתי לפעמים לחפש אותו בגינה".

לכל בית הייתה חצר, ויהודה עזר לשכנים בטיפוח הצמחים. בהמשך החל לעבוד כגנן בגינת קינג דיוויד בירושלים והיה מגדל בה שתילי ירקות ופירות. "הייתה לו חממה קטנה שעשה בשביל עצמו, ילדים היו חופרים שם, עושים ערוגה ושותלים ירקות", מתאר האח. "כל יום שישי הם היו מגיעים ויהודה היה מחלק לכל אחד מהם חצילים, עגבניות ואת שאר הגידולים. הוא היה מחלק פרחים לשכנים, כולם אהבו אותו. כל אחד יספר על אח שלו שהוא אח מדהים, אבל יהודה היה הילד של ירושלים בתקופה הזו. הילד שכולם אהבו והוא עזר לכולם".

כיום, האח ששון ממשיך את דרכו של יהודה ומחלק מגידוליו לאחרים. "אני מגדל זיתים וחצילים ומחלק לכל החברים. העיסוק בגננות עשה את יהודה שליו, והיום בלי העיסוק בטבע אני לא יכול לחיות".

לקום ולעשות

בעוד הגינה בביתו של ששון מלאה בשתילים ועציצים, בתוך הבית מכסים את הקירות ציורים ממוסגרים. את ציורי הנוף הצבעוניים צייר בנו של ששון, יואל. "יואל נקרא על שם אחיי יהודה ואלי. 'יו' כמו יהודה, ו'אל' בשביל אלי. יש לו שם שני, נסים, על שם גיסי שנהרג במלחמת יום הכיפורים", מספר ששון. "הוא אוהב את השמות האלו, אבל את יהודה הוא אוהב הכי הרבה. הוא רצה להתגייס לצנחנים כמו יהודה". שנה לפני שהתגייס עבר יואל תאונת דרכים קשה ובמשך כמעט שנתיים היה מחוסר הכרה. "האמנתי שיהיה בסדר, שהוא ייצא מזה".

24 שנים לאחר התאונה, יואל יושב על כיסא גלגלים ומצייר ציורים. ברוב הציורים הוא חותם בשם "יואל". "כאן הוא חתם מתחת לציור בתור 'יהודה'", אומר ששון ומצביע על אחד הציורים התלויים בחדר ובו נשר גדול. "יש ליואל מחשב בו הוא כותב, והוא כתב 'אני יהודה'".
בכניסה לחדר של יואל מונחת תמונה של דודו יהודה. "שנים רבות חלפו אבל יהודה תמיד נמצא כאן, והמחשבות עליו לא מרפות. כל פעם שאני נכנס לחדר, אני אומר לתמונה שלום, שואל 'מה נשמע'. ככה כל יום, זה לא ייאמן", אומר ששון. גם כיום, אחרי כמעט שישים שנים, סיפור הגבורה של יהודה קן־דרור מסופר ללוחמי הצנחנים המתגייסים, מעין מורשת קרב המשמשת כדוגמה להקרבה. "הוא עשה מעשה בשביל להציל אחרים, הוא הגיבור הכי גדול של מדינת ישראל. האם אני הייתי עושה את אותו מעשה? כן", אומר האח ששון ללא היסוס. "הוא הציל המון נפשות בלי לשקול את המעשים שלו, אם הייתי באותה סיטואציה הייתי קם ועושה. זה מה שהוא עשה כשהתנדב, הוא פשוט קם ועשה".

יהודה קן דרור וחבריו לצבא (צילום משפחתי)