כבר 43 שנה: הפצוע שמחפש את הרופא שהציל את חייו

נעמה אנגל משאלי אתר הגבורה, NRG, 11 במאי 2016
אדם צין

אדם צין


מנחם דביר (דוד), שנפצע באורח אנוש במלחמת יום הכיפורים, חב את חייו לשניים: נחלאי צעיר שנהרג לאחר שגרר אותו מהנגמ"ש, ורופא מתנדב מדרום אפריקה שהציל אותו בבית החולים. אל קברו של הנחלאי, אדם צין, הוא עולה מדי שנה, את הרופא הוא עדיין מחפש



מנחם דביר (דוד), נכה צה"ל בן 65 מרעננה, חב את חייו לשני אנשים. שמו של הראשון ידוע לו - רב"ט אדם צין ז"ל, שחילץ אותו מתוך נגמ"ש בוער בקרב על גבעת 'חמוטל' בסיני. במהלך החילוץ נפגע צין ונהרג. על פעולה זו הוא קיבל לאחר מותו את צל"ש הרמטכ"ל. אבל האיש השני שהציל את חייו של דביר - רופא, מתנדב יהודי מדרום אפריקה - נעלם מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים ודביר נותר עם רסיסי מידע וחלקי סיפורים. מאז, כבר 43 שנה, מנחם דביר מחפש את הרופא שהציל אותו, את מי שהוא מכנה "המלאך שלי". 

בארבעת העשורים שחלפו מאז הקרב הקשה ההוא, דביר, שנקרא עד לחתונתו דוד, מקפיד לפקוד מדי שנה את קברו של הלוחם שהציל את חייו, אך הד"ר הצעיר שניתח אותו באותם ימים, כשהוא מחוסר הכרה ונאבק לשרוד, נותר אלמוני. ולדביר אין בקשות מיוחדות: הוא בסך הכול רוצה להגיד תודה. 
 

צילום: אבישג שאר ישוב
מנחם דביר, היום צילום: אבישג שאר ישוב


היו אלו ימי מלחמת יום הכיפורים, שנת 1973. סמל מנחם דביר השתחרר כמה חודשים קודם לכן משירות סדיר בשריון, ביחידת חרמ"ש (חיל רגלים ממוכן ומשוריין), התארס עם מי שתהיה רעייתו - שושי, והתחיל בלימודי ראיית חשבון. הוא גויס עם תחילת הלחימה, כמו רבים, הישר מספסלי בית הכנסת, למה שהיה למעשה שירות המילואים הראשון שלו. 

"היה בלגן גדול מאוד", הוא נזכר. "לא הייתה לי עדיין יחידה מסודרת, ורוב המלחמה היינו מסופחים לחטיבת הצנחנים, בגזרת צפון סיני בקרבת התעלה. הייתי נהג על נגמ"שים שכינינו 'זלדות', שרק כמה שנים קודם לכן נקלטו לראשונה ביחידה שלי". 

ביומה האחרון של המלחמה,21 באוקטובר 1973, כ"ה בתשרי תשל"ד לפנות ערב דביר היה חלק מחטיבת השריון 274 בפיקודו של המח"ט יואל גונן (גורדיש), שלחמה במרכז סיני. הכוח קיבל פקודה: להסתער, בפעם התשיעית, ובדיעבד האחרונה, על גבעת החול הגבוהה שבשליטה מצרית שכינויה היה 'חמוטל'. זאת לאחר שמונה התקפות כושלות ועקובות מדם. 
 

צילום: אבישג שאר ישוב / באדיבות המצולם
מנחם דביר צילום: אבישג שאר ישוב / באדיבות המצולם


"זו הייתה נקודה מאוד אסטרטגית, ששלטה על כל הציר, והמצרים כבשו אותו", מספר דביר. "צה"ל ניסה לכבוש אותו בחזרה קודם לכן מספר פעמים, אך ללא הצלחה. התעוז נבנה עם הפנים למצרים, כך שהיה קשה מאוד להגיע אליו מאחור. המצרים המתינו שם במארבים עם טילי כתף". 

"עלינו על חמוטל עם נגמ"שים וזחל"מים", הוא ממשיך. "בזמן שעלינו על הדיונה המצרים התחפרו בחולות וירו עלינו עם סאגרים (טילי כתף, נא"מ), כך שאפילו לא הצלחנו להגיע. ספגנו פגיעות קשות. רוב הכלים נפגעו וניתנה הוראה לסגת". 

שניים מהטילים פגעו בנגמ"ש שבו נהג דביר עם שבעה לוחמים נוספים. כולם נהרגו או נפגעו. הכלי הצה"לי החל לבעור, אך דביר, שכל גופו התרסק ומצבו הוגדר אנוש, לא היה מסוגל לפתוח את דלת הנגמ"ש אף שהיה בהכרה מלאה. ברגעים אלו התגלתה תושייתו של אב צעיר, נח"לאי בן 24 בשם אדם צין. 
 

צילום: באדיבות המצולם
מנחם דביר כחייל צילום: באדיבות המצולם


"הוא היה היחיד שהצליח לתפקד", נזכר דביר ברגעים הקשים. "אני הייתי מרוסק לגמרי, פגוע ב-2 רגלים וידיים, והוא התחיל להוציא תחת אש אחד-אחד מהלוחמים, דרך דלת קטנה שנפתחת באופן ידני. בדיעבד הסתבר לי שכולם כמעט כבר היו מתים". 

פעולתו ההרואית של צין נקטעה בדיוק כשחילץ מהנגמ"ש את דביר. "אותי הוא הוציא אחרון, ואני זוכר שהוא שאל אותי כשהוא כולו בוער איך נוח לי שהוא ימשוך אותי החוצה", הוא נזכר ברגעיו האחרונים. "תחת האש הוא משך אותי אל החול ותוך כדי, כשהוא עליי, חטף כדור ונהרג. 

"פינו משם תחת אש רק את מי שהיה בחיים, הגיב וצעק. השאר הוחזרו אחרי המלחמה במסגרת חילופי גופות. אם הייתי מאבד את ההכרה - כנראה שגם אני הייתי נשאר שם ונהרג. בכל הפעולה נהרגו קרוב לשלושים איש. שכבתי על החול, בבגדים שרופים ומסביב קור אימים. התחיל להחשיך ופינו אותי על מכסה של זחל"ם. כשהגעתי לתאג"ד, השכיבו את כולם על הרצפה והרופא שהסתכל עליי צעק: 'תזמינו דחוף מסוק, אותו תעלו ראשון'. אז איבדתי את ההכרה למשך כמעט חודש". 
 

צילום: אתר גבורה
קיבל צל''ש לאחר מותו. אדם צין צילום: אתר גבורה

  
לימים, דביר תיאר את האירועים בפני הוועדה שבחרה להעניק לצין את צל"ש הרמטכ"ל. בכתב הצל"ש נאמר: "ביום 21 באוקטובר 1973, בעת ההתקפה על 'חמוטל', נפגע הנגמ"ש שרב"ט אדם צין ז"ל היה בו והחל בוער. לוחמים מספר נפגעו, והנגמ"ש הפך מטרה לריכוז אש האויב. רב"ט אדם צין ז"ל ניסה לכבות את הדלקה בנגמ"ש, על-אף אש האויב שניתכה על המקום. משלא עלה הדבר בידו, החל בפינוי הפצועים וחילוצים מהנגמ"ש הבוער. תוך-כדי פעולתו זו נפגע ונפל. במעשיו אלה גילה רב"ט אדם צין ז"ל אומץ לב, תושייה ואחוות לוחמים". 

אלא שגם לאחר הפינוי לבית החולים איכילוב בתל אביב, המשיך דביר לרחף בין החיים לבין המוות. להוריו נאמר כי הסיכוי שיתעורר קטן ביותר. בניתוח הראשון מתוך סדרה בת עשרה ניתוחים שעבר במשך החודשים שאחרי, היה זה הרופא האלמוני, מתנדב יהודי מדרום אפריקה שעבר בין בתי החולים במהלך המלחמה, אבחן את מצבו ולמעשה הציל את חייו בשנית. 

"כתוצאה מריסוק העצמות בגפיים שלי, קריש שומן חדר לי למוח עם זרם הדם, ובשל כך איבדתי את ההכרה", הוא מספר. "באותו ניתוח מורכב וגדול 'עבדו עליי' חמישה מנתחים במקביל. היה קשה לזהות את הסיבה לאובדן ההכרה, ואותו רופא התעקש שזה תסחיף והזריק לי חומר מדלל. בנוסף, יד שמאל שלי הייתה מרוסקת לגמרי. הייתה התלבטות גדולה אם לקטוע אותה. מנהל המחלקה סיפר לי שהוא היה בפירוש בדעה שצריך לקטוע את היד מתחת למרפק, אך שוב אותו רופא התעקש להציל את היד, למרות כמות אדירה של פצועים מהמלחמה שדרשו טיפול. השתילו לי גידים ביד, ולמעשה הצילו אותה". 
 

צילום: אבישג שאר ישוב / באדיבות המצולם
מנחם דביר בבית החולים צילום: אבישג שאר ישוב / באדיבות המצולם


בתום חודשי אשפוז במחלקה האורתופדית ושיקום ממושך, חזר דביר למסלול חייו עם 67 אחוז נכות, כשהוא סוחב עמו את סיפור הקרב הקשה. הוא נישא לשושנה ונולדו לו לימים ילדים ונכדים. במשך כל השנים, הוא שומר על קשר הדוק עם משפחתו של אדם צין ועם בנו, שהיה בן כמה חודשים בלבד כשאביו נפל. הוא מגיע מדי שנה לאזכרה בהר הרצל בירושלים, ולטקסים. אך המחשבות על אודות הרופא האלמוני שהציל את חייו ממשיכות לנקר בו. 

"כשהתעוררתי, שאלתי עליו ונאמר לי שהוא מתנדב בבתי החולים שהסתובב בארץ בזמן המלחמה", הוא מספר. "הוא לא היה חלק אורגני מצוות איכילוב, ובזיכרון עמום אני חושב ששמו היה קפלן. אבל יש לי בעיה לחשוב על אדם שאני אפילו לא יודע מיהו", הוא מודה בכנות, ומוסיף: "אמנם הייתי אז שכוב על הגב עם ידיים ורגליים קשורות והתחלתי ללכת רק אחרי כמה חודשים טובים, אבל בראייה לאחור אני מצטער שלא עשיתי יותר מאמצים לאתר את האיש שבזכותו אני חי". 
 

צילום: באדיבות המצולם
מנחם דביר בבית החולים צילום: באדיבות המצולם


דביר, שמגדיר עצמו ציני באופיו, מתקשה להאמין שלאחר כל כך הרבה שנים יצליח למצוא את הרופא האלמוני, אך מדי יום זיכרון מבקש לסגור את המעגל שנפתח לפני 43 שנים. 

מה היית רוצה לומר לרופא שהציל את חייך? 

"שאני מודה לו מקרב לב, בלשון המעטה. אני חייב לו את החיים שלי. הייתי שמח מאד ליצור אתו קשר ולפגוש אותו. אבל ככל שהזמן עובר הסיכוי למצוא אותו קטן". 

על גבורתו של אדם צין ז"ל, המלאך השני שעומד מאחורי סיפור הצלתו, הוא מוסיף: "באופן כללי הוא התעקש והתנדב להילחם ולהיות שם. באותו אירוע הוא היה יכול לשכב לחכות לפינוי שלו, ולהציל את עצמו. אבל הוא התאמץ כל כך ובפעולה שלו הציל אנשים אחרים שהוא בכלל לא הכיר". 

יש לכם מידע על הרופא היהודי מדרום אפריקה שהתנדב בישראל בזמן מלחמת יום הכיפורים? שלחו פרטים במייל:
naamam@makorrishon.co.il‏ 

מקור הכתבה




הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה