"טייסי מסוקים היום לא יבינו. הם יודעים כל הזמן איפה הם נמצאים"

עמוק בלב נחל חיון, חייל שעמד על גג הנגמ"ש (נושא גייסות משוריין) התקוע, נפל ממנו והחל להיסחף עם הזרם. בשעת לילה מאוחרת, צוות מסוק "סופר פרלון" מטייסת "מובילי הלילה", טייסת חילוץ ותובלה, חילץ את החייל ולכודים נוספים שהיו במקום. "בקושי ראיתי אותו, אבל הבעיה האמיתית הייתה להוציא בן־אדם שנסחף בזרם חזק כל כך עם מנוף שהוא בסך הכול לולאה", מספר יוסף זיו, מי ששימש קברניט המסוק במהלך החילוץ. "רדפנו אחרי החייל הזה כמה מאות מטרים, היינו כל הזמן עם הפנים אליו ובניצב לנחל הזורם, ניסינו לתפוס אותו. בסוף הצלחנו". החילוץ היה ב־20 בפברואר בשנת 1975, כשנה לאחר הקמת יחידת החילוץ והפינוי בהיטס (יחידה 669) וכשנה לפני פעולת החילוץ הראשונה שלה. "היום לחילוץ כמו שעשינו לא יוצאים בלי 669, אבל אז זה לא היה. היינו יוצאים לחילוצים עם רופא וחובש", מסביר זיו. "אם זה משהו שנדרשת בו פעילות קרקעית או ימית, הביאו מראש שייטים מהקומנדו הימי או חיילים מבית־הספר לצניחה. לא הייתה יחידה שפינוי בהיטס היה המשימה שלה".

באותו שבוע פקדו שטפונות את אזור הערבה וסיני, ומסוקו של זיו נקרא לפעולות סיוע באזור. במהלך החילוץ באותו לילה, שנמשך כשש שעות, חולצו כשבעים איש. על פעולה זו קיבל יוסף זיו צל"ש ממפקד חיל האוויר ואיתו קיבלו גם יצחק קלו, נווט המסוק, ונסים איפרח, המכונאי המוטס. השטפונות החלו כאשר שדה התעופה "אופיר", ליד שארם א־שייח', הוצף ושתי חיילות מהבסיס טבעו למוות.

זיו וצוותו היו בכוננות לפינוי בתל נוף, כאשר הגיעה הודעה על הצפה ולכודים בכביש הראשי לאילת, בנחל חיון. "נאמר לנו שניסו להוציא מסוק מבסיס חצרים", משחזר זיו. "מזג האוויר הקשה על המשימה, והמסוק מחצרים לא הצליח להתגבר עליו ושב על עקבותיו. המראנו בידיעה שיש לנו בעיה רצינית בנושא".

עננים עננים בעיניי

מלבד מזג האוויר הבעייתי, גם העזרים שעמדו לרשות הצוות היו דלים. "היה לנו במסוק הפרלון רק עזר ניווט אחד שהוא מצפן רדיו. זה מכשיר מיושן שאני כבר לא בטוח שיש היום. הוא מאוד לא מדויק ואיתו היינו צריכים לנווט", הוא אומר. "היינו בעננים, לא ראינו כלום ונעזרנו במכשירים הפרימיטיביים שהיו לנו. קלו ואני טסנו די הרבה יחד, גם סיימנו יחד את הקורס והתכוננו ללא מעט למשימות", נזכר זיו. הם טסו מזרחה, לכיוון מפעלי ים המלח. "זו הייתה נקודת אור חזקה שראינו גם דרך העננים. כשהגענו תיאמנו את המיקום עם העזרים שהיו לנו. ניווט בעזרת הבקר לא יכולנו לעשות, היה לנו קשר איתו אבל הוא לא ראה אותנו", הוא מספר. "החשש הכי גדול באזור היה מההרים, כי להנמיך לידם לא אפשרי בכלל. כל הדרך דרומה ראינו רק עננים".

כשהגיעו לאזור צומת מנוחה, פונדק הקילומטר ה־101, רצף העננים נשבר. "פתאום ראינו אורות על הקרקע, כאן הנמכנו. אתה לא יכול להנמיך במקום שאתה לא יודע איפה הוא בכלל, כאן ידענו פחות או יותר שאנחנו על הקו. טייסי מסוקים היום לא יבינו. עם הטכנולוגיה של היום הם יודעים כל הזמן איפה הם נמצאים", הוא מסביר. "התחלנו להנמיך לנקודת האור כשהתברר שזה גם היעד, כאן נמצאים הלכודים. הנמכנו במעגלים, שיטה שהשתמשנו בה כדי להימנע ממכשולים בסביבה", הוא אומר. "הסבירו לנו שבנחל יש לכודים. הייתה זרימה אדירה של מים ובאמצע היו נגמ"ש צה"לי, אוטובוס ומשאית".

עד אור הבוקר

על גגות האוטובוס, הנגמ"ש והמשאית עמדו האנשים והמתינו לכוח החילוץ שיוציא אותם מהנחל. "הם עמדו חסרי אונים, לא יכלו לעשות דבר. הנגמ"ש נכנס לשם מלכתחילה כדי לחלץ אבל הוא נתקע שם. התחלנו להרים אותם אחד־אחד עם המנוף. המכונאי המוטס ועוזרו עבדו קשה מאוד", הוא מספר. "בכל פעם הרמנו ארבעה־חמישה אנשים והבאנו אותם לגדה, הנחנו אותם וחזרנו לחלץ". לאחר שחילצו את החייל שנסחף בזרם הנחל, היה עליהם להתמודד עם אתגר נוסף – הדלק אזל. "הדלק נגמר די מהר, אחרי שעתיים וחצי בערך. הצלחנו להוציא כמה עשרות עד שנגמר. לא היה לנו איפה לתדלק, אז היינו צריכים לטוס לאילת", הוא מספר. "המסוק יכול לקחת עד עשרים איש מקסימום, אולי קצת יותר, לקחנו איתנו חלק מהמחולצים עד אילת. תדלקנו וחזרנו לחלץ את השאר".

כשהמסוק הכבד ריחף מעל המים, הוא התמלא בבוץ מהנחל. "רצינו לקצר את תהליך ההרמה אז ירדנו כמה שיותר נמוך. כשהמסוק ריחף מעל המים, היה רסס מהנחל והוא התכסה לחלוטין בבוץ, הכול היה צהוב ולא ראו כלום דרך החלונות", הוא נזכר. המים של המגבים אזלו, והמגבים לא עמדו באתגר הבוץ הקשה. "מעולם לא נתקלתי במצב כזה! היינו מתרגלים חילוץ מהים או מהיבשה ואף פעם לא היה לי בוץ על השמשות שחסם הכול", הוא משחזר. "הפעלתי את המיומנות המקצועית שיש לי ואת שיקול דעתי כדי למצוא פתרון. למזלנו, במסוק הזה היה חלון אחד שאפשר לפתוח". החלון בדלת הקברניט נפתח, ודרכו הביט זיו וניהל את החילוץ עד סיומו. "ככה עשינו את כל העבודה. אחרי שש שעות, כמעט עד הבוקר, חילצנו את כולם".

חצי־חצי

"תדלקנו שוב באילת, ניקינו את החלונות וחזרנו לתל נוף. את המסוק הזה אי־אפשר היה לזהות כשחזרנו. יצאנו למשימה כשהוא היה בצבעי ההסוואה שלו, חום וירוק. כשחזרנו הוא היה צהוב", הוא מתאר. כשזיו ירד מהמסוק, כל הסובבים אותו החלו לצחוק. "במקום שהסרבל שלי יהיה אפור, חצי ממנו היה אפור והחצי השני צהוב. כל החצי שהיה ליד החלון במסוק היה צהוב מבוץ.

"זו הייתה תחושה נהדרת. מבחינת הצלת חיי אדם הצלנו כמות אדירה של אנשים, אחרי מאמצים רבים ופריצת תחום – חילוץ מנחל זורם, חילוץ שלא היה פעם. היום יש כבר תורת לחימה שלמה של חילוץ כזה", הוא אומר. "אני לא חושב שהיה שם ביצוע מיוחד, זו הייתה יותר תופעה מעניינת. הלילה הזה היה מיוחד כי פרצנו תחום בחילוץ, חילצנו הרבה אנשים, הגענו למרות שאחרים לא הצליחו, אלתרנו עם מצפן רדיו וללא ניווט בעזרת הבקר. עם הרבה תושייה, אמונה ודבקות במטרה".

הוא אמנם היה קברניט המסוק, אך במהלך השיחה הוא חוזר ואומר שלא היה שם לבד. "נכון, אני ביצעתי את ההטסה עצמה, אבל הצוות כולו עשה את המשימה", הוא מסביר. "הצוות כולו עשה את המרב עם מה שהיה. בכלל, למשימה של הצלת חיי אדם צריך לגייס את כל מה שיש באדם ובמכונה על מנת לבצע אותה. התנאים משתנים, האמצעים משתנים, האתגרים - לעולם קיימים", הוא אומר. "היום למסוקים יש עזרים יותר מתקדמים כמו אמצעי ראיית לילה, דברים שלא חלמנו עליהם אפילו. זה לא עושה את המשימות שלהם פחות אתגריות. הטייסים היום לא פחות טובים מאיתנו, ואפילו יותר טובים. תמיד יש את אותם אתגרים שצריך להתגבר עליהם. חלק מהבעיות נפתרות, אבל יש בעיות חדשות. כל אחד בדורו צריך לדעת לעשות את המיטב".