“הרגשתי שיש לי מחויבות לעצמי, למשפחה ולתפקיד“

שחר לוי אתר הגבורה, במחנה 9 ביוני 2016
ניר מלצקי 2016

ניר מלצקי 2016


בשבוע השלישי למלחמת לבנון השנייה התנהל קרב קשה בין חטיבת גולני והצנחנים לבין כוח מיוחד של חיזבאללה גדוד 51 ו־17 מלוחמיו זכו בעיטורים סיפור אחרי מלחמה



כמו בתוך סיר לחץ ישבו רס"ל (מיל'), דאז סמ"ר ניר מלצקי, מפקד כיתה בגדוד 51 של חטיבת גולני, וחבריו והביטו על הבית בו חנתה פלוגה ג'. הפלוגה הייתה מוקפת בכוחות עוינים ולוחמי פלוגה א' הבינו שעליהם לעשות משהו, אחרת חבריהם לגדוד עלולים להיפגע. "יוני שיטבון הקמב"ץ (קצין מבצעים) נכנס. כדורים עפו מעלינו. הוא שאל,  'מי מתנדב לעבור לבית אחר, כדי לתצפת על פלוגה ג'?' הוא אמר את זה כאילו הוא מבקש מתנדב לנקות את השירותים", נזכר מלצקי. "הבנתי שיש בלגן, תפסתי כמה מהחבר'ה ואמרתי לו שאנחנו באים. מחוץ לבית היינו חשופים כמעט לגמרי. המ"פ שלי קיבל כדור עוד בכניסה לבית, ואנחנו היינו חשופים עוד יותר, אבל אני לא הייתי חייל פשוט -  אני מ"כ. חלק מהתפקיד שלי הוא להוביל את החיילים גם כשמפחיד. מלצקי, חייליו והקמב"ץ הגיעו אחרי שעה ארוכה לבית בו שהתה פלוגה ג', ונתקלו בכוח אויב. "היה שם בלגן, רעש ומראות מאוד קשים", הוא מספר. "נכנסנו לשטח בנוי, אי־אפשר היה לראות מה גודל כוח האויב, קשה היה להבין אפילו איפה הכוח נמצא". מאחר שרבים מהמפקדים והקצינים של פלוגה ג' נפגעו בחילופי האש, השטח היה כאוס מבעבע אלימות ומורט עצבים וסכנת החיים הייתה מוחשית.

לא רואה בעיניים

זה היה קיץ 2006. הימים היו חמים וטרופים. גדוד 51 נקרא מהגזרה הדרומית היישר אל מעוז חיזבאללה בינת ג'בל. "בלבנון לא הרגשנו בנוח. הגענו לשם אחרי שיצאנו מעזה בגלל החטיפות של גולדווסר ורגב. די חששנו להיכנס ללבנון- לא התאמנו על הגזרה ולא הכרנו את סגנון הלחימה", אומר מלצקי. הגדוד היה אמור לצאת בלילה, והמבצע כולו היה בסימן אי־ודאות. שש בבוקר, שהשמש החלה לזרוח על פני השטח ולחשוף את אדמות לבנון לכל צופה, הקלעים והנגביסטים הורידו את אמצעי ראיית הלילה, כשפלוגה ג' נתקלה בכוח אויב. מפקד פלוגה א' קיבל הוראה לשלוח כוח מוביל. מלצקי וכיתתו התנדבו. הם נשלחו להתקרב לזירה ולראות מה מתרחש בשטח ההיתקלות של פלוגה ג'. "היה מאוד מפחיד. ירו עלינו עשרות קליעים, האזור החשוף במעבר שבין הבתים בהם נלחמנו וגרם למצב להיות מסוכן עוד יותר", מוסיף מלצקי. הלוחמים המשיכו להתגנב אל עבר הבית הקדמי, כאשר המ"פ נורה בידו ונפצע. רימוני עשן נזרקו לאוויר, והמסך שנוצר אפשר למספר חיילים אבודים להצטרף בבטחה לכוח המוביל. אחרי כמה דקות הגיע הקמב"ץ. הוא הרגיש מחויב לעזור לפלוגה ג', וחיפש כוח חלוץ שילך איתו. "לא חשבתי על כלום, ראיתי שדברים תקועים אז אמרתי ליוני שיירגע, שאנחנו איתו. התחלתי להתחרט רק בדרך". בשל תנאי השטח האורבני, הניווט בו היה כמעט בלתי אפשרי. שיטבון הצליח להבין את הדרך אל הבית בו ישבה פלוגה ג'. "אומרים שהיו להם חמישים פעילי טרור, אבל אני לא מאמין לשום הערכה. מכל ההיתקלות הזאת למדתי לקח: לא לתת למה שאני לא רואה בעיניים יותר מדי משקל".

הוא עוד ישוב

 כשחיילי הפלוגה הגיעו לשטח, הם ראו שרוב המפקדים נפגעו. "לא הייתי מוכן למה שהלך שם. הרבה חבר'ה שנפגעו ולא הספיקו לטפל בהם כבר נפטרו. ראיתי וסט ונשק שבור זרוקים ונטושים. הבנתי שזה יותר רציני ממה שחשבנו", מתאר מלצקי. "לא ידעתי על מספר הנפגעים וחומרת מצבם. זה היה מאוד כואב, בוודאי כשאתה מכיר אותם, אבל אין ברירה, חייבים להמשיך קדימה. הגעתי באדרנלין ולא ראיתי מה מסביבי. בזמן הפעולה מתרכזים יותר בלשרוד, בלעשות משהו מועיל".

הכוח של שיטבון היה קטן מכדי לחלץ את כל הפצועים של פלוגה ג'. בזמן ההמתנה לתגבורת, הכיתה של מלצקי סייעה בשמירה באש מחפה ובעזרה לחובשים הפצועים שלא עמדו בעומס. מחצית מהפלוגה לפחות הייתה מושבתת. חלקם מטפלים, חלקם מטופלים וחסרונם של הקצינים שינהלו את האירוע הורגש. "אני חושב ששיטבון פשוט אלתר", מגולל מלצקי. "היה קשה, עצוב ומרגש לראות חברים שמטפלים בחברים. אני זוכר שפגשתי חבר מאוד טוב שלי, יחיעם, שהיה חובש, ושאלתי אותו מה קרה לפני שהגענו. כל מה שידעתי זה שהיה בלגן בפלוגה ג'", מתאר מלצקי. "אתה רואה את הקושי של כולם, אלו שהחובשים טיפלו בהם ואלו שעוד לא. בין אם זה לדבר איתם, לשמור עליהם או לעזור בטיפול, לא היה חסר מה לעשות", אומר מלצקי. לקראת הצהריים הכול נרגע, לאחר שחיל האוויר החל לסייע לכוחות. חיילי פלוגה א' זרקו רימוני עשן בצבעים שונים כדי לסמן לחיל האוויר את מיקומם ומיקום הכוחות העוינים. כך, נוצר מחסור בתחמושת. "הייתי צריך להחליט את מי לחמש ואת מי לא. אנשים היו בלחץ וירו כמו משוגעים ולא רציתי שיבזבזו לי את המחסניות, לא ידעתי מה יקרה בעוד כמה דקות. הבנתי שצריך לשמור תחמושת". 

לפתע השתנה מאזן הכוחות. "אני זוכר את הפיצוצים ואת תחושת השינוי. הרגשתי שפגעו בהם ושאפשר להילחם", הוא משחזר. אבל היריות המשיכו עד הערב. לאחר שאחרוני העוינים חוסלו התחלפה סכנת המוות המידי בתחושות דאגה ורעב. "הבנו שלא אכלנו יותר מ־24 שעות, כי סוף־סוף יכולנו לשים לב לכך שאנחנו רעבים", מסביר מלצקי. פלוגה א' נשארה בשטח עד הלילה. באותו הזמן פינו רק את הפצועים ואת ההרוגים השאירו עם פלוגה א'. בלילה נשאלו הלוחמים מי מתנדב להביא ציוד שנשאר זרוק בשטח. "אף אחד מפלוגה ג' לא הסכים לחזור לשם. נכנסתי עם עוד שני חיילים להוציא את הציוד. היו שם הרים של ציוד, כל אחד מאיתנו לקח 60־70 קילו, תיקים מלאים בווסטים, נשקים וציוד נוסף", הוא מתאר.

בהילוך גבוה

לוחמי גדוד 51 נשארו בשטח בלבנון עוד כמה ימים ואז יצאו להתרעננות במלון. "אני חושב שזאת הייתה טעות, ואני תולה את זה במעברים החדים בין פינוק יתר וממתקים לבין להיות שמונה שעות עם גופות החברים שלך כשכדורים שורקים לך מעל הראש. זה לא היה בריא לעבור מסיטואציה כל כך לחוצה לבית מלון", טוען מלצקי. "העמיס עליי מאוד לעבור מיד מהילוך גבוה להילוך מאוד נמוך. אפילו כששחררו אותנו הביתה, זה עדיין היה קשה, הדברים היותר טובים ויותר נוחים הרגישו לא במקום. אנחנו הרגשנו לא במקום".

ההיתקלות טרפה את הקלפים. חלק מהחיילים לא חזרו ללבנון, לא רצו לחזור לפעילות מבצעית. גם למלצקי היה קשה לעלות על האוטובוס ולעבור שוב את הגבול. "מאוד חששתי. בפעם הראשונה שנכנסנו הייתה איזושהי תמימות - לא ידעתי מה יהיה. הרגשתי שיש לי מחויבות לעצמי, למשפחה ולתפקיד. היה עדיף להישאר חודש ולא לצאת ולחזור", מסביר מלצקי. "אם לפני כן יכולנו להעמיד פנים ולהיראות לא מוכנים, אחר כך כבר לא הייתה לנו ברירה. בגדוד הייתה גישה ישירה - כולם ידעו מה כל אחד שווה ומה הוא מוכן לתת. סימן השאלה של כיצד נתפקד במצב אמת נעלם וזה עשה טוב לגדוד. לפני האירוע הייתי מ"כ מאוד קליל, אבל אחריו הבנתי שיש דברים שלא משחקים בהם, גם אם זה אומר לריב עם חברים או מפקדים. יש דברים שהם מעבר לכל השטויות האלה, כשיגיע הרגע האמיתי זה רק מה שאתה שווה, מה שאתה יכול ומה שאתה יודע", מסביר מלצקי. "אם הייתה לי האפשרות להשתמט, לא הייתי עושה את זה, ואם היה צריך, הייתי נכנס שוב. במקרה הצורך אני רוצה להיכנס שוב. הייתי רוצה להגיד לחיילים שיזכרו להפעיל את הראש שלהם. בהיתקלות שלנו הרבה מפקדים נפגעו והחבר'ה לקחו יוזמה. לא לעבוד כמו אוטומט, גם אם לפעמים מלמדים אותנו לפעול כך. לפעמים צריך פשוט לעשות, גם עם הסיכון של טעויות, פשוט כי צריך לעשות".

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה