"לא זינקתי כדי להציל את העולם"

שחר לוי אתר הגבורה, במחנה 20 ביולי 2016
ארנון הופמן 1982

ארנון הופמן 1982


מיד עם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה, פלוגת מ"כים בהכשרה הצטרפה אל עין הסערה פצוע וחבול, המשיך סמל ארנון הופמן לטפל בפצועים בשני קרבות קשים. סופם היה מר



סמל ארנון הופמן ורס"ן זיו קולברג עומדים משתאים אל מול טנק בוער, מסת המתכת מעלה עשן שחור משחור. הם מזיעים מהחום היוקד של אמצע יוני, שנת 1982, והאש הסורית שמסביבם. הקרב על כפר סיל נכנס להילוך גבוה. זיו מטפס על הטנק, מוריד את אפוד המגן שלו, ומתחיל לנפנף את העשן המחניק, מפנה דרך לאוויר צח ולאור. דרך הפתח שנוצר שומעים השניים קול עמום. הם נכנסים אל תוך הטנק להציל את מקור הקול. חייל מפוחם ומכוסה בכוויות, הנהג, נגלה לעיניהם. הוא ממלמל בהתנשפות שהאחרים הצליחו לצאת. הופמן מיד ניגש לטפל בו. "הנהג היה בהלם, השכבתי אותו בשוחות שולי הכביש, המחסה היחידי שהיה. התחלתי לבצע החייאה וזיו שמר מעלינו. בזמן שהפצוע התחיל להתייצב, זיו נורה בחזה ונפל. ראיתי קליעים מסביבי קופצים וניתזים לכל עבר, והבנתי שזה היה אקראי שהוא נפגע ולא אני. התחלתי בפעולת החייאה בעוד זיו מאבד את ההכרה", הוא מתאר. וכך, בתופת תרמילי פלדה, מנסה הופמן להציל את חברו כשהוא נופל לעבר התהום העמוקה ביותר. קליעים שורקים ליד ראשו. מצב הלוחמים בפרברי ביירות היה עגום. לפתע, הגיע נגמ"ש מושיע, וזיו ונהג הטנק הוכנסו אליו ופונו מהאזור. הופמן הבין שלא נותר לו מקום. ללא חבריו לנגמ"ש, ללא זיו וכעת לבד לגמרי, הוא מנסה לעכל את המצב. האוויר נמלא אבק ועפר כשהכלים החלו בנסיעה. החובש ההמום טיפס לתוך אחד הטנקים והצטרף לנסיגה מכפר סיל. "ישבנו בטנק ושמענו את רעש עשרות הפגיעות בדפנות שלו, את הבלגן בקשר. הנסיעה הייתה במהירות כל כך גבוהה וכל מה שהרגשנו הוא שזה לא נכון", מתאר הופמן. כשהגיעו הכלים לשטח ההיערכות, נתקל החובש במשימה כמעט בלתי אפשרית: הוא התבקש לזהות חלל שאף אחד אחר לא הצליח לזהות. זה היה זיו. "הוא היה גיבור, ואף אחד הוא לא גיבור".

לא שייך

אל הקרב על גשר קסמיה, שקדם לקרב על הכפר סיל, הצטרפה הפלוגה של הופמן, חובש פלוגתי בקורס מפקדי כיתות בבית-הספר למקצועות החי"ר (ביסל"ח). עבורה זו הייתה המשימה הראשונה, וסיבולת הפלוגה כולה עמדה במבחן. "כולם ירו לכל הכיוונים. כשאחד התחיל לירות, כולם ירו – זה מידבק", מספר הופמן. החיילים נפצעו בזה אחר זה, והופמן, שעדיין היה בתוך נגמ"ש הפינוי, החל לעבוד. צעקה מרוחקת נשמעה באוויר – הוא נקרא אל נגמ"ש אחר. סגן מפקד הפלוגה (סמ"פ) נפצע קשה. הנגמ"ש בו ישב עצר, וראשו בצבץ החוצה אל עבר זירת האירוע. הזירה הייתה מלאת הרס, צעקות פצועים ושריקות קליעים שעפו באוויר וליוו את התפוצצויות הקנה הרועמות של הטנקים. אך הופמן חווה את זעם האויב על בשרו לפני שהספיק לעכל את שקרה מסביבו. הוא נפל חזרה אל תוך הנגמ"ש כשקליע עבר דרך ברכו. החובש הפצוע פגע ברצפה, סתם את חורי הכניסה והיציאה של הקליע, והחליט שהפציעה לא תפריע לתפקודו. הוא טיפס בשנית החוצה, אל עבר הסמ"פ, לסיבוב שני. הופמן רץ אל סגן ארז לב, חברו מזה חודשים ארוכים, וללא היסוס התחיל לטפל בקצין. הסמ"פ איבד הכרה זמן קצר לאחר מכן, אבל הופמן לא הפסיק לטפל בו עד שפונה לחוף מבטחים ולטיפול מעמיק יותר. החובש חזר לעמוד על רגליו החבולות והמשיך להילחם. הוא המשיך להגיש עזרה בכל ארבע השעות של הקרב בגשר קסמיה. "במלחמה אתה עושה מה שלימדו אותך, זה עניין של אדרנלין ואינסטינקט. לוחם נלחם, צלף צולף, חובש - חובש".

 "זיו שמר מעלינו"

לילה שלם המתינו הופמן, חבריו לפלוגה והשריונרים של חטיבה 211 בפרברי ביירות, מחוץ לכפר סיל. החיילים ניסו להירגע מהקרב בקסמיה, וכעת עמד מולם אתגר גדול עוד יותר, אפוף בעננת אימה. יום לפני כן הגיעה חטיבה 202 האדומה לשטח ונחלה תבוסה מוחצת. חיילי ההכשרה הצעירים ראו בכך סימן רע - החטיבה הייתה מנוסה ומאומנת היטב ובכל זאת לא הצליחה לכבוש את הכפר. החיילים צפו בשמים ניצתים, כאשר חיל האוויר הפציץ את האזור וריכך את הכניסה הקרקעית. גם הפחד עצמו לא יכול היה לעצור את הזריחה, ובסופו של דבר הגיע הזמן להתחיל את הדרך אל הכפר סיל. כשחצו את ים הקוצים האין-סופי, החל הופמן להכיר את חבריו לנגמ"ש אליו הועבר. הוא הבין שהיושב לצידו הוא רס"ן זיו קולברג, קצין לוחם בסיירת מטכ"ל. "זיו התנדב להצטרף למשימה, הוא וחייליו כבר היו בדרך הביתה. הוא יכול היה ללכת הביתה אבל החליט להישאר בשטח ולהילחם. גיבור אמיתי", מבהיר הופמן. קולברג השרה על החיילים בנגמ"ש תחושת ביטחון. "הוא היה איש גדול. גם ללא הדרגות או שום סימן מזהה של הסיירת ידענו שהוא משהו מיוחד. גיליתי כמה מיוחד רק אחר כך", אומר הופמן. תוך כדי שיחה, חלף הנגמ"ש על פני טנק בוער. זיו קפץ החוצה אל עבר התופת ללא היסוס וצעק אל הופמן שיבוא אחריו. "לא זינקתי כדי להציל את העולם. היה פצוע אז יצאתי, למרות שרציתי להישאר בנגמ"ש".

מעשים פזיזים בלי מחשבה

אחרי הנסיגה מהכפר, הוצבה הפלוגה היגעה בגזרה שקטה. הלוחמים נחו בשגרת שמירות ופעולות יזומות מועטות, עד ליום שבו נזדקקו להם, בחדירה לביירות. אפילו אז, הופמן לא נח. הוא נלקח לתחקיר בעקבות הקרב הכושל. הריסות הנגמ"שים פונו זה מכבר, אבל רכב אחד נותר על כנו, מעיד על גורל יושביו. "הבנתי שאם הייתי נשאר בנגמ"ש ולא קופץ אחרי זיו, גורלי היה דומה לשל חברי", מספר הופמן, ופניו נעצבים קמעה. "היינו בחוסר ודאות בגזרה חסרת הפעילות, עד שקראו לנו כדי להיכנס לביירות. אבל אז, כבר הייתי בן-אדם שונה. היום לא הייתי עושה את הדברים האלו, אבל כשהייתי שם הייתי מנותק. בעיניי, זאת המשמעות של להשתתף בקרב – מעשים פזיזים בלי מחשבה. לקפוץ מנגמ"ש כשיש ירי בחוץ זה לא מעשה גבורה, זה חלק מתפקיד", ממשיך הופמן. "עוד בקסמיה, כשנתקלתי במוות לראשונה, הבנתי כמה זה גדול ממני. חוסר האונים הוא בלתי נתפס. יש הבזקי מחשבה שהחיים זמניים, אבל נסחפים בהובלה ובהחלטות של אנשים אחרים ופשוט מקווים שזה לא לחינם".



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה