"כל מי שנכנס לסמטה מצא את עצמו בתוך מלכודת אש קטלנית"

יום שישי 15 בנובמבר 2002 מג"ד 931 של חטיבת הנח"ל, סא"ל ערן ניב, אכל ארוחת שבת עם אשתו בדירתם השכורה ברחוב בוגרשוב בתל אביב. הגדוד שלו תפס עשרה ימים קודם לכן את הגזרה הנפיצה של חברון. כמה דקות אחרי שהסבו לשולחן, צלצל הטלפון הנייד של ניב. יש פיגוע, דיווחו לו מהחפ"ק הגדודי. כוחה של האינתיפאדה השנייה היה באותם ימים עדיין במותניה. פיגועים התרחשו על בסיס כמעט יומי. אלא שהפעם זה נשמע אחרת לגמרי. המידע הראשוני היה על מחבלים שתוקפים ב"ציר המתפללים", המחבר את קריית ארבע למערת המכפלה. היריות הן על השער הדרומי, הקרוי גם "הפשפש", שדרכו עוברים המתפללים המבקשים להגיע למערת המכפלה ושבים אחר כך לביתם בקריה. ניב הבין את המשמעויות, חטף את נשקו האישי ושעט במדרגות: "אם אני זוכר נכון, עוד במדרגות קיבלתי עדכון ראשון, בשורת איוב קשה. מח"ט חטיבת יהודה, אל"ם דרור וינברג, נהרג".

זה היה אחד הלילות הטראומטיים ביותר שעברו על צה"ל בעידן הנוכחי. לא רק תוצאותיו הקשות של הקרב, אלא גם חוסר הוודאות ואולי אפילו חוסר האונים שהתגלו במהלכו. שלושה מחבלי הג'יהאד האסלאמי הרגו 12 לוחמים ופצעו 14 נוספים במה שתכונה אחר כך "סמטת המוות" או "סמטת הגיבורים". הקרב נמשך ארבע שעות ארורות, אינסופיות, בעלטה מוחלטת. הסמטאות חורשות הרע של עיר האבות הוסבו לבית קברות. היו בקרב הזה גילויי גבורה מסמרי שיער של לוחמים ואזרחים. הוא הסתיים סמוך ל־11 בלילה, כשסא"ל ניב הגיע לזירה הכאוטית, נטל לידיו את הפיקוד, ארגן קבוצת לוחמים, איגף את המחבלים מדרום והרג אותם.

ערן ניב הוא היום מפקד אוגדת איו"ש בדרגת תא"ל. קצין מוערך במיוחד. הוא סוגר מעגל דמים בזירה ההיא, שלא ישכח לעולם. הקרב ההוא צרוב בו עד היום. הוא מרצה עליו לקצינים, הוא משנן אותו ללוחמים, הוא עדיין מתחקר אותו, דקה־דקה, שעה־שעה, הרוג אחרי הרוג. הוא לא דיבר מעולם בפומבי על הלילה ההוא. יום לוהט אחד בחודש מאי השנה הוא יצא בחזרה ל"סמטת הגיבורים", מקום שבו ניצבת היום אנדרטה לזכר 12 הנופלים, כדי לדבר, לספר, לשחזר ואולי לנסות לברר פעם נוספת מה בדיוק קרה. יחד איתו בא אליהו ליבמן, מי שהיה אז מפקד כיתת הכוננות של היישוב היהודי בחברון. היום ליבמן הוא ראש המועצה המקומית קריית ארבע. באותן ארבע שעות מדממות, הוא היה מגיבורי הקרב. למרות היותו אזרח, הוא מילא בגופו ובאומץ לבו את הוואקום הפיקודי שנוצר בשטח לאחר נפילת המח"ט דרור וינברג. הוא נשאב אל תוך הוואקום הזה עם כיתת הכוננות שלו והוביל את האנשים שוב ושוב לתוך הסמטה שבה נערמו גופות של לוחמים ופצועים. הוא העסיק את מחבלי הג'יהאד, הוא ניסה לזהות מאיפה הם יורים, הוא שימש פיתיון אנושי שסייע לצבא להבין מי נגד מי, איפה וכמה. לא היה מי שיעשה את זה במקומו. אחרי המח"ט, נהרג גם המפקד התורן של מג"ב. הסמג"ד, סגנו של ניב, הודח לאחר הקרב כשהתברר שלא גילה את המנהיגות והמעוף הדרושים.

ערן ניב ואליהו ליבמן אמורים להיות הפכים מושלמים. האחד קצין בן קיבוץ, חילוני, שהתגורר בתל אביב. השני איש ימין מובהק, דתי, מתנחל הארד־קור מקריית ארבע. מה שעבר עליהם באותו לילה הפך אותם למשפחה. "נקוותה כאן שלולית של דם משותף, שלנו ושל הקצינים והלוחמים", אומר ליבמן, "הפכנו כאן לבשר אחד. גם היום, אחרי שנים, כשיש בינינו מחלוקת ואפילו מתח, אנחנו לא שוכחים את זה, כי זה העיקר". ניב מסכים: "יש בינינו אירועים מתוחים, ויש ויכוחים ומשברים, אבל אני אומר לאליהו 'תקשיב, הקשר בינינו הוא קשר דם, אז אנחנו יכולים לריב, אבל הקשר הזה חזק יותר'". במהלך הקרב הם לא נפגשו. אחריו הפכו לחברים. מאז הקרב לא חזרו יחד לזירה. עכשיו הם כאן, יחד, בפעם הראשונה באותה סמטה, משחזרים את התופת כאילו התרחש אך אמש.

"הקטסטרופה", אומר תא"ל ניב, "מקורה בעובדה שרוב הכוחות שלנו נלחמו באותו לילה את הקרב הלא נכון. הם התרכזו כאן, בפשפש שמחבר את קריית ארבע לחברון, כי הם היו בטוחים שמחבלים מנסים להיכנס לקריה. אבל הדבר האמיתי קרה 70 מטר מכאן, פה למטה, בתוך עיקול הסמטה הזו. ואף אחד לא הבין את זה. המחבלים עשו כאן מה שקוסם עושה כדי להטעות את הקהל. הוא גורם לך להביט ביד אחת, אבל עובד בינתיים עם השנייה. מעט מאוד אנשים הבינו את זה בזמן אמיתי. יש אירוע, יש יריות, אף אחד לא יודע מי יורה ועל מי. מחבל אחד יורה באזור הפשפש, וכולם מחליטים שזה הסיפור ורצים לכאן. הצבא, מג"ב, כיתות הכוננות. אבל בעצם", אומר תא"ל ניב, "זה לא הסיפור. הדבר האמיתי לא קורה כאן, אלא שם (מצביע על הסמטה שמתפתלת כמה עשרות מטרים במורד הציר לכיוון דרום - ב"כ). אנשים כאן בטוחים שהם בקרב האמיתי, אבל הם לא. הם במרדף אחרי תמונת המצב האמיתית, אבל היא חומקת מהם. כשאני מרצה על הקרב הזה, אני אומר לאנשים תקשיבו, אסור לכם במבט לאחור להגיד שהייתה כאן חבורה של מטומטמים. זה לא נכון. גם אם אתם הייתם כאן, זה בדיוק מה שהייתם חושבים ועושים. הלקח שצריך ללמוד הוא שתמיד, בכל מצב, אתה חייב לשאול את עצמך כל הזמן אם אתה בקרב האמיתי. אם אתה במקום הנכון, אם אתה מחובר למציאות, אם אתה רואה את התמונה. המאפיין הגדול ביותר של הלילה הזה הוא חוסר הוודאות. כל הלילה רדפנו אחרי הקרב, ולקח לנו יותר מדי זמן למצוא אותו".

קצת רקע: בימי שישי נוהגים תושבי קריית ארבע להתפלל במערת המכפלה. הם יוצאים מהקריה דרך השער ("הפשפש") בגדר הדרומית, ויורדים בדרך הנמתחת דרומה לתוך העיר חברון. זהו "ציר המתפללים". הדרך יורדת כמה עשרות מטרים ואז מתפצלת ממנה סמטה שמאלה, המובילה לשכונה חברונית צפופה. המתפללים לא פונים שמאלה, הם ממשיכים לרדת בדרך הראשית, מגיעים ל"סמטת ארז", על שמו של תלמיד הישיבה ארז שמואל שנדקר שם למוות. בשלב הזה הופכת הדרך לסמטה צרה, העוברת בתוך הקסבה המזרחית של חברון, עד מערת המכפלה. המסע מתנהל תחת אבטחה כבדה של צה"ל, מג"ב וכיתות הכוננות המקומיות. חוליות של לוחמי צה"ל מפטרלות בסמטאות המשיקות לציר כדי לסכל התארגנויות לפגיעה במתפללים. צוות כזה של הנח"ל פטרל באותו יום שישי בסמטאות הסמוכות לפשפש, בחלקה הראשון של הדרך. המתפללים הגיעו בשלום, התפללו בשלווה והחלו את הדרך חזרה. כשאחרוני המתפללים חצו את הפשפש אל תוך קריית ארבע, נפתחה לעברם אש. המתפללים לא נפגעו. הכוחות המלווים השיבו אש לכיוון הכללי שממנו באו היריות. הגזרה כולה הוקפצה תוך שניות. אף אחד עוד לא ידע כמה ארוך ונורא עתיד להיות הלילה הזה.

הכוחות זרמו לאזור הפשפש. תרחיש האיום המרכזי בחברון הוא חדירה של מחבלים מהעיר לקריית ארבע. כמה ניסיונות כאלה סוכלו בעבר, אחד עוד עתיד להצליח במרץ 2003 (בעל ואישה יהודים נרצחו על ידי מחבלים שהתחזו למתפללים). כוחות הביטחון מתורגלים בזינוק לאזור התפר בין הקריה לעיר חברון. זה בדיוק מה שהם עשו באותו לילה. הם עוד לא ידעו שיש שם רק מחבל אחד שמבצע פעולת הסחה, כדי ששני חבריו יוכלו לתקוף את הסיור הצבאי בסמטה הסמוכה, זו שמתפצלת שמאלה. ויכול להיות שתוכנית הפיגוע הייתה הפוכה: שני המחבלים בסמטה הם אלה שאמורים היו לבצע את ההסחה, כדי שהמחבל הבודד יוכל לחדור לקריה. את התשובה לשאלה הזו כבר לא נדע. המחבלים נהרגו. בדיעבד, זה לא באמת משנה. בשטח, בזמן אמת, אף אחד לא ידע מה קורה. הקרב האמיתי, העקוב מדם, התנהל בלב הסמטאות החשוכות, מבלי שעיקר הכוחות מודעים לו. הם נלחמו בקרב הלא נכון.

למה לא דיברת על הקרב הזה עד היום, שאלתי את תא"ל ניב. "שמע, זה היה אירוע קשה. מאוד מאוד קשה. אני מדבר עליו המון, אבל בפורומים פנימיים. הגדוד שלי היה כאן בסך הכל שבוע וחצי. עוד לא הבנתי מאיפה מסתכלים על הגזרה הזו. אנחנו לא היינו בתוך העיר, אלא בחוץ, על ציר 60. את העיר אבטח מג"ב. רק בעקבות הפיגוע הקשה הזה החליטו להחזיר את המצב לקדמותו ואת הצבא לתוך העיר. ואסור לשכוח שהיינו בתוך אינתיפאדה. בשבוע הראשון חטפנו כאן כבר שני פיגועים. ואז אני יוצא שבת, ומדווחים על פיגוע, ואני טס לכאן ומספיק אפילו להתברבר בירושלים, וכל הדרך אני מנסה להבין מה קורה ואיפה ומי נגד מי, ולא מצליח, כי אף אחד לא יודע להצביע על תמונת המצב. ואני לבד, בלי החפ"ק שלי, להגיע לאירוע בסדר גודל כזה בלי חפ"ק זה אסון. כשאני מגיע לגדוד, אני שם וסט ועולה לג'יפ הממוגן ובטוח שהם לוקחים אותי למערת המכפלה. ששם הפיגוע. ופתאום כאן, בסמטת ארז, הם פונים שמאלה במקום ימינה, ואני בכלל לא מכיר את הגזרה הזו, ולא יודע לאן אני מגיע, והכל במהומה אדירה ויריות וחיילים רצים לכל כיוון ועשרות כלי רכב וצ'קלקות ואתה לא מבין כלום ואין מי שיסביר לך, כי אף אחד לא באמת יודע נגד מי נלחמים, ואיפה".

"אתה צריך להבין משהו", מתערב ליבמן, "ערן ואני עוד לא הכרנו אז. מג"ד חדש בגזרה מגיע באמצע הלילה לאירוע לא שלו, אחרי שסמ"פ ועוד שני לוחמים שלו כבר נהרגו, המח"ט נהרג, הזירה בכאוס, ואף אחד לא יודע מה קורה, אתה נופל לתוך כל זה בכינון ישיר מהבית בתל אביב, בעיני מה שערן עשה באותו לילה זו דוגמה לאחריות והכרעה. יש לך 12 הרוגים, 14 פצועים, אין לך ממי לקבל חפיפה או עדכון, אין מודיעין, אין תמונת מצב, אתה צריך לארגן לעצמך כוח שהוא לא הכוח האורגני שלך, מעורב עם אזרחים, לוודא שאין לך חטופים או פצועים נוספים בשטח, להבטיח שאין איום על עיר של 8,000 יהודים שנמצאת כמה עשרות מטרים ממך, כשאתה בתוך חושך נורא, בלי האמצעים של היום, מזל"טים וחיישנים ומה לא, ואתה צריך להיכנס אל הלא נודע, לסמטה שכמעט אף אחד לא יצא ממנה על הרגליים, ואתה די בטוח שהסיכוי שלך לצאת בחיים קלושים, ונדרשים כאן כוחות נפש ורוח ואומץ עילאיים, וערן עשה את זה, ולקח את האחריות, והכריע את זה. אני חושב שהקרב הזה צריך להילמד לדורות. מה זה תפיסת פיקוד במציאות מורכבת ובתוך ואקום וכאוס, חתירה למגע והכרעה".

תא"ל ניב נבוך. אחר כך עוד ישגר את דוברת האוגדה לוודא שהכתבה הזו לא תכיל שבחים מוגזמים. אנחנו יורדים, בינתיים, מהפשפש דרומה, על ציר המתפללים, לכיוון הסמטה. "כאן", הוא מצביע לכיוון אזור הפשפש, "מתנהל החלק הראשון של הקרב מול המחבל שפתח באש. כל הכוחות קופצים לכאן וכולם יורים והדי היריות מתערבבים, והמחבל הבודד נהרג די מהר. כולם כאן לא יודעים שהדבר האמיתי קורה הלאה, בסמטה הזו". ניב נעצר על פתח הסמטה. אנחנו נעמדים מול האנדרטה. שמות הנופלים חקוקים עליה: אל"ם דרור וינברג, מפקד חטיבת יהודה. סגן דני כהן, רב־פקד סמיח סוידאן, סמל שני תומר נוב, סמל שני גד רחמים, סמל ראשון ישעיהו דוידוב, סמל ראשון נתנאל מכלוף, סמל ראשון דוד מרכוס, סמל ראשון איגור דרוביצקי והאזרחים יצחק בואניש מפקד כיתת הכוננות, אלכס דוכן ואלכס צביטמן. דומייה קלה משתררת. "היו בכל זאת כמה אנשים שידעו מה קורה כאן", אומר לבסוף ניב, ואנחנו נכנסים לסמטה.
 
 
 
הפטרול של גדוד 931 בחטיבת הנח"ל, הלוחמים של ניב, הותקף כאן, בתוך הסמטה הזו. האש נורתה גם לתצפית הסמוכה, שחיפתה על הפטרול, שבה היו שני לוחמים נוספים. החיילים ספגו אש כבדה ולא היה להם מושג מי יורה, ומאיפה. הם השיבו אש לא יעילה לתוך האפלה. מחבלי הג'יהאד היו מקומיים וכנראה הכינו לעצמם, מראש, עמדות ירי בכל רחבי הגזרה. "סמיח סוידאן, הקמב"ץ של מג"ב, כנראה הבין שקורה כאן משהו", אמר ניב, "ונכנס במהירות פנימה עם הג'יפ שלו. הוא מגיע ורואה את החיילים הפצועים על הרצפה. הוא מסובב את הג'יפ ופותח את הדלת האחורית. ליד הדלת כבר שכב חייל שלי, דוד מרכוס, הרוג. כנראה בא לפתוח את הדלת כדי להכניס את הפצועים, וחטף. סמיח והנהג שלו, תומר, מנסים לפנות אותו והמחבלים יורים בהם. סמיח מספיק לשדר בקשר 'הג'יפ מתדרדר ואני פצוע קשה', ומת. אלה ההרוגים הראשונים של הלילה. לוחם נח"ל אחד ושני אנשי מג"ב. שלושת לוחמי הסיור האחרים נפצעים ושורדים. לוחמי התצפית נקראים למטה, לסייע. אחד מהם, החובש איגור דרוביצקי, ייהרג כאן עוד חצי שעה בערך, תוך גילוי גבורה עילאית".

"כל הזמן הזה ממשיך עיקר המאמץ להתמקד באזור הפשפש", חוזר ניב ואומר, "עיקר הכוחות שם, מה שקורה כאן מתרחש, בעצם, מתחת לרדאר. עד היום לא הצלחתי לפענח מאיפה המג"בניקים ידעו שקורה כאן משהו", אומר ניב, "אבל עובדה שהם ידעו, ולא היססו להיכנס. עכשיו כשאנחנו כאן, אתה מבין את הסיטואציה. למרות הקרבה הפיזית, בתוך הסמטאות האלה מתקיים עולם מקביל. לא רואים מכאן את אזור הפשפש. אם אתה לא יודע שקורה כאן משהו, אין לך סיבה להיכנס. אבל המג"בניקים ידעו".

הג'יפ של סמיח עומד תקוע, עם הפנים לכיוון הכניסה לסמטה ואורות גבוהים. הוא מסנוור כל מי שנכנס. מסביבו שוכבות גופות ההרוגים. הדממה חוזרת לסמטה, אבל לא לזמן רב. "ג'יפ מג"ב נוסף, ששמע את הדיווח של סוידאן בקשר, דוהר פנימה", ממשיך ניב, "כשהוא מגיע לאזור הג'יפ התקוע עם האורות הגבוהים, הוא חוטף אש כבדה, פורק מהג'יפ, משיב אש. הנהג שלו נפצע. הוא מעמיס את הנהג על הג'יפ ודוהר החוצה. בינתיים הנהג, ישעיהו דוידוב, מת מפצעיו. זו הכניסה השלישית לסמטה (פטרול הנח"ל ושני ג'יפי מג"ב - ב"כ) ויש כבר ארבעה הרוגים. ועדיין, אף אחד לא יודע מה קורה כאן בפנים. עכשיו מגיע מח"ט יהודה, דרור וינברג".

"דרור נמצא בחטיבה", משחזר ניב, "שומע על האירוע, מגיע במהירות עם החפ"ק שלו לסמטת ארז, שם למטה. השעה בסביבות 19:10, אולי 19:15, 20 דקות בתוך האירוע ויש לו כבר ארבעה הרוגים". ליבמן נוטל את רשות הדיבור. "אני פוגש את דרור בצומת סמטת ארז. אני בא מהבית, באמצע ארוחת שבת עם האישה והילדים, מבין שיש אירוע גדול, מנסה לברר אם הצבא צריך עזרה, אמבולנסים, סגירת צירים. אנחנו נעמדים ג'יפ ליד ג'יפ, דרור ואני, פותחים דלתות ומדברים. הוא אומר לי שיש אירוע עם נפגעים למטה בוואדי והוא רוצה לעשות להם איגוף. הוא לא יורד לתוך הסמטה כמו שני הג'יפים הקודמים, אלא מבצע איגוף ימני עמוק בשטח ששולט על אזור הסמטה.

זה מהלך נכון. הוא מגיע לשטח שולט ומתארגן עם עדי, הקשר שלו, להתחיל תנועה רגלית מלמעלה למטה, כדי לחתור למגע עם המחבלים. בדיוק אז", ממשיך ליבמן, "מדברים במוטורולה על יריות בפשפש, לכיוון קריית ארבע. לא היו אז איכונים דיגיטליים, לא היו אמצעים מיוחדים, לא היה כלום. היית צריך לעבוד לפי האינטואיציה. וצריך להבין עוד משהו, המשימה של דרור היא להגן על קריית ארבע. למנוע מסע הרג. בקשר כולם מדברים רק על זה, על מה שקורה סביב הפשפש. חושבים שכנראה המחבלים שירו קודם בסמטה, מתקדמים עכשיו למעלה לכיוון הקריה. אז דרור מוותר על האיגוף וחוזר לג'יפ ודוהר בחזרה. אני חוזר עוד קודם לכיוון הפשפש. אבל דרור לא מגיע לפשפש. בדרך, הוא מקבל דיווח שהאש למעלה נפסקה. הוא נעצר בכניסה לסמטה. הוא מבין פתאום שהקרב האמיתי שלו מסתתר כאן בפנים, לא שם למעלה".

"איך הוא יודע את זה?", שואל ניב את ליבמן, "שאלה מצוינת", עונה ליבמן, "אני מאמין שהוא פגש את אריק הקמב"ץ כאן, שבדיוק מטפל בפצוע קשה דוידוב, ומקבל ממנו דיווח". אנחנו הולכים בתוך הסמטה, לכיוון המקום שבו נתקע הג'יפ הראשון והפך לזרקור המסנוור כל מי שנכנס פנימה. "הנה", מצביע ליבמן, "אלה חורי הכדורים מהקרב. הגדר כולה מרוססת. הם ירו מכל כיוון, הם כנראה החליפו מיקומים לאורך כל הלילה, הם לא היו מטרות דמות, הם היו בתנועה מתמדת, משני צדדי הסמטה, בחצרות, על העצים, המרפסות, הם נתנו כאן עבודה. כל מי שנכנס לסמטה, מצא את עצמו בעצם בתוך מלכודת אש קטלנית". תושב מקומי יוצא מהבית ומברך לשלום את הקבוצה המוזרה שמסתובבת לו בחצר.

"זה מובארק", אומר ליבמן, "הוא גר כאן". ניב מוסיף: "ליבמן גר באותו זמן כבר 20 שנה כאן, ובחיים לא נכנס לסמטה הזו. בלילה הזה הוא נכנס בפעם הראשונה". אנחנו מגיעים לרחבה קטנה בין הבתים הצפופים. "זו הגומחה שבה ריכזנו את ההרוגים והפצועים במהלך הקרב", אומר ליבמן, "כשערן יגיע הוא ירכז כאן את הכוח שלו וייצא מכאן לאיגוף כדי להכריע את הקרב".

ליבמן ממשיך לשחזר: "המח"ט עוצר את הג'יפ בערך כאן. מאחוריו יש עוד ג'יפ, של ההגמ"ר. הוא ועדי הקשר פורקים. עדי מפגר קצת אחריו, נתקעה לו החולצה בדלת של הג'יפ. היה חושך מצרים. דרור מזהה את האורות של הג'יפ הראשון, שתקוע כאן למעלה. הוא מבין את המצב ומתקדם. בשלב הזה אחד המחבלים, שהסתתר כנראה מאחורי הג'יפ, פותח עליו באש ומתחיל קרב ביניהם. כעבור דקה מצטרף המחבל השני, שהסתתר בצד. דרור נפגע, אומר לעדי 'נפגעתי', ומתמוטט חסר הכרה, פצוע אנוש. הג'יפ של ההגמ"ר מעמיס אותו ודוהר בחזרה לסמטת ארז. כעבור כמה דקות קובע הצוות הרפואי את מותו". מח"ט יהודה הוא ההרוג החמישי.

יש לי שאלה קשה, אני אומר לתא"ל ניב, אתה חושב שמח"ט צריך להיות זה שמסתער לבד לתוך סמטה עוד בטרם יש תמונת קרב? הרי הרג של מח"ט זה גם הישג אסטרטגי ממעלה ראשונה. האם רוח צה"ל שלפיה המפקדים רצים ראשונים מצדיקה את עצמה? ניב נאנח. ליבמן עונה ראשון: "שמע, הייתי בכל התחקירים של הקרב הזה. תרשה לי לתקן אותך. מי שמעלה את הטענה הזו, מנותק. מפקד צריך להיות במקום שבו הוא הכי משפיע. לא מאחורה, בפלזמה. צריך לזכור שדפוס הפעולה של המחבלים באותם ימים היה לירות, לפגוע בכמה שיותר ולנתק מגע. לכן היה צריך להגיע כמה שיותר מהר לנקודת המגע כדי להבין את המצב, לתת פקודות לבצע מסגרים ולנסות ללכוד אותם במרדף. זה מה שדרור עשה. הוא היה חייב לוודא שאין לו חטופים או פצועים בשטח ולסגור את האירוע. אם לא היה מגיע לכאן, לא היה יודע מי נגד מי. אנחנו בעידן שבו אין הרבה אמצעי חוזי ומודיעין של הדור שלנו".

"זו דילמה שתמיד קיימת", אומר תא"ל ניב, "מיקום המפקד בשטח. הדילמה היא בין המהירות לאבטחה. המאבק הוא על תמונת המצב. הראשון שיזהה אותה, ינצח. נפוליאון אמר שאם אתה רוצה לדעת מה קורה במלחמה, לך בעקבות רעם התותחים. אז אם אתה רוצה לרוץ קדימה ולהבין את תמונת המצב, אתה פחות מאובטח. אם אתה מחליט לעשות הכל לאט, לשלוח כוח חלוץ, את המ"מ או מישהו, יכול להיות שלא תהיה רלוונטי, כי הקרב רץ מהר. אני מנחש מה עבר בראש של דרור באותו לילה. הוא ידע שברוב המקרים המחבלים לא נשארים. הם יורים ובורחים. ככה עובדת גרילה. הם יודעים שלא ינצחו את צה"ל. הם עוקצים. אז הוא ידע שאם ירוץ קדימה יידע מהר מי נגד מי, יראה את תרמילי הכדורים, כיווני הירי, עקבות, יכווין את הגששים, יוכל לתת את הפקודות הנכונות ולבצע את המסגרים המדויקים. אם היו לפניו מג"ד או מ"פ, הם היו מעדכנים אותו. אבל לא היו. זה היה בתול לגמרי. איש לא חקר את הזירה לפניו. כל מי שנכנס קודם, חטף. אז הוא רץ קדימה. וזה תמיד היה, ותמיד יהיה. כמפקד אתה חותר להגיע לקצה המבצעי. שם הכל מתחיל ונגמר. ביהודה ושומרון לא פועלים כוחות גדולים. אין כאן בטליונים. פועלים בכוחות קטנים, גמישים, הכל צריך להיות חד ומהיר ומדויק. לי ברור שבגלל זה, דרור עף פנימה. ברור שבדיעבד היה עדיף לעבוד לאט יותר, אבל בזמן אמיתי אתה לא יודע את זה. אני בטוח שזה מה שהיה לו בראש". איך אתה בטוח, שאלתי את ניב. "כי ככה הוא חינך אותנו, בקולו", ענה.

אל"ם דרור וינברג, בכיר הרוגי האינתיפאדה השנייה, קורץ מהחומר ההוא, החמקמק, של מנהיגים. קצין אמיץ, אינטליגנטי, שלא חשש להביע דעה, גם אם לא התיישרה עם אלה שמעליו. נולד בכפר סבא ב־1964. בית ספר ממלכתי־דתי, מדריך בבני עקיבא. שני דודיו נהרגו בששת הימים. התגייס לסיירת מטכ"ל, היה קצין ביחידה, השתתף באין ספור פעולות חשאיות ואף עוטר בצל"ש. השתתף בפעולה לשחרור בני הערובה בקו 300. עבר לצנחנים. היה מ"פ המסייעת בגדוד 890, הוביל אותה במבצעים בלבנון והפך אותה לפלוגה מצטיינת. אחר כך היה קצין האג"ם של חטיבת הצנחנים ומג"ד 890. תחתיו, גם הגדוד הוכתר לגדוד מצטיין.

וינברג מונה למפקד מגלן, וגם את תפקיד זה עשה בהצטיינות יתרה. אחר כך פיקד על חטיבת צנחנים במילואים ומשם המשיך וקיבל את הפיקוד על חטיבת יהודה. גם כאן נחשב וינברג למח"ט מצטיין. זמן קצר לפני מותו התבשר שחלומו להפוך למח"ט הצנחנים מתגשם והוא נבחר לתפקיד. שלושה שבועות לפני הלילה האחרון בחייו, מתח אל"ם וינברג ביקורת חריפה על מבצע "יהודה תחילה", שבמסגרתו הוצאו כוחות צה"ל משטח העיר חברון. "לא נוכל להיות יעילים בסיכול פיגועים", הזהיר. הוא לא ידע עד כמה צדק. הוא לא ידע שישלם על זה בחייו.

בקיצור, אמרתי לתא"ל ניב, במקומו גם אתה היית נכנס לכאן. בעצם נכנסת. ואם דבר כזה קורה היום? המפקד הבכיר בזירה רץ פנימה? "אני בטוח שכן", עונה ניב. "שמע, קבל דוגמה. לפני כמה חודשים ישבתי עם מח"ט שומרון אצלו בחטיבה. פתאום שמענו יריות מהצומת. עפנו לשם בג'יפ שלו תוך שניות. הגענו דקה אחרי. עד היום אני אוכל את עצמי שאם היינו מגיעים קצת קודם, היינו יכולים לסגור את האירוע מהר יותר. בסוף תפסנו את המחבל עם השב"כ. אז אין שאלה בכלל. שמע, זה איו"ש. אנחנו לא חוצים את הליטני. צריך לרוץ מהר לקצה כדי להבין מה קורה. לחתור קדימה. זה לא רק ערכי. זה גם מקצועי. הידע נמצא בקצה ושם צריך להיות. אם לא תהיה, לא תדע מה קורה".

קצת קודם לכן, כשנסענו לבד בג'יפ שלו, שאלתי את ניב למה לא דיבר עד היום על הקרב הזה. "זה קשה לי", אמר. "ביום הזיכרון האחרון ביקרתי אצל איגור דרוביצקי. החובש שנהרג. כל שנה אני מחליט לאן לנסוע. יש לי הרוגים בצפון, ויש לי כאן בהר הרצל. אז הפעם נסעתי צפונה. איגור היה עולה חדש מרוסיה. בקושי הגיעו וכבר נהרג. אני זוכר שבאתי אליהם הביתה, לנחם ולהסביר, הם בכלל לא דיברו עברית. האבא חיכה לי במדי וטרן של הצבא האדום, עם העיטורים. הם לא ידעו כלום. רק רומן, אחיו, ידע קצת עברית. הצלחתי לתקשר איתו וסיפרתי להם איזה גיבור הוא היה. הוא היה כאן בקושי דקה והוא היה מחוץ לאירוע, בעמדת תצפית, אבל הוא בחר להיכנס פנימה כדי לטפל בפצועים, הוא עשה את זה ביוזמתו, ושם הוא נהרג. והמשפחה שלו בכלל לא יודעת איפה זה חברון, בחיים לא היו בירושלים, במדינה חדשה. זה אירוע שקורע את הלב".

דרור וינברג, אמרתי לו, היה מגיע רחוק. "שמע סיפור מדהים", אמר, "הגענו כאן לקו. שבת ראשונה נשארנו כולנו, ללמוד את הגזרה. תכננתי לצאת בשבת הבאה. פתאום הוא קבע לנו ביקורת אצל אחד המ"פאים שלי ליום חמישי. ביטלתי את כוונתי לצאת, נשארתי לביקורת. הוא הגיע לביקורת ושאל אותי מה אני עושה כאן. אמרתי לו שנשארתי כי יש ביקורת. הוא נדהם, אמר 'איזה טעות, איזה טעות, אם הייתי יודע שתישאר, לא הייתי קובע את הביקורת', נכנס לג'יפ ורצה לצאת, אז צעקתי לש"ג שיוריד את השער. 'בוא', אמרתי לו, 'התכוננו, תעשה ביקורת'. אז הוא התיישב, יחד איתי ועם המ"פ, פתח מפה לבנה, לא מסומנת, וביקש מהמ"פ לסמן עליה את גבולות הגזרה שלו. אחר כך הוציא עט אדום ואמר לו 'עכשיו תסמן לי בחצים מאיפה האויב יתקוף אותך'. המ"פ סימן. 'עכשיו', אמר לו דרור, 'תסמן לי בעט שחור מה יהיו הפעולות שלך לסיכול ההתקפה וניצחון'. אני ישבתי והסתכלתי על כל זה מוקסם. רשמתי לעצמי את התרגיל הזה. איך הוא לימד בחצי שעה את המ"פ לשלוט בגזרה. אחר כך יצאתי הביתה כמתוכנן. למחרת דרור נהרג. לקחתי ממנו את השיטה הזו כצוואה".

בחזרה לקרב. ערן ניב דוהר עדיין ברנו מגאן שלו מתל אביב לחברון כשבזירת הפיגוע משתולל כאוס. המח"ט נהרג, הסמח"ט בבית, קצין האג"ם בחופשה באילת עם משפחתו. אין מפקד בשטח. הסמג"ד של ניב לא מבין את הסיטואציה ותקוע למעלה, בפשפש. הוא מתגונן מהתקפה על קריית ארבע, שלא מתרחשת, ולא מבין שלמטה משתולל קרב שהופך לטבח. הוא יודח אחרי התחקירים. גדוד הנח"ל חדש בגזרה, לא אחראי על העיר עצמה. הכוחות נערכים סביב הפשפש כדי לבלום את המחבלים שאמורים לחדור פנימה. אבל המחבלים שם, למטה. "זה אירוע שלא ייאמן", חוזר ואומר תא"ל ניב, "היום אנחנו מתארים קטסטרופה, אבל אז הם לא ידעו שזה קורה. הם היו שם למעלה, חשבו שכמה כדורים תועים שנורו לעברם זה הקרב. אבל זה היה ערפל קרב. לקח זמן לפוגג אותו. בינתיים כאן בפנים השתולל גיהינום".

בשלב הזה הופך אליהו ליבמן לגיבור היום. "אנחנו מבינים עכשיו שיש בעצם שלושה אירועים", הוא משחזר, "אחד בפשפש, אחד בסמטה, ועוד אחד למטה בסמטת ארז, כי דיווחו לנו שהמח"ט נמצא שם פצוע. מי שתופס פיקוד עכשיו הוא קצין הביטחון של קריית ארבע, יצחק בואניש. הוא רץ מהפשפש לסמטת ארז. הוא מוצא שם את המח"ט. הוא היה מאוד קשור לדרור. הוא מבין שהמח"ט כבר הרוג. הוא עולה בחזרה למעלה, ובפתח של הסמטה הוא נתקל בג'יפ מג"ב שחילץ את פצועי פטרול הנח"ל. הוא מחלץ אותם. אני בינתיים מצטרף, ירדתי מהפשפש למטה. המפקד הבכיר כרגע בסמטה זה המ"כ בג'יפ מג"ב, נתנאל מכלוף. הוא ייהרג עוד מעט. בינתיים הוא אומר לבואניש: שמע, אני יודע שאתה אזרח, זה לא התפקיד שלכם, אבל יש לי בפנים הרוגים ופצועים. אני צריך עזרה. בואניש משאיר אותי לטפל בפצועים ולא מהסס. הוא נכנס פנימה עם שני ג'יפים ועשרה לוחמים, שבעה מהם אזרחים מכיתת הכוננות".

אנחנו מגיעים לשיא הקרב. "הג'יפ הממוגן של מג"ב נעצר כאן", אומר ליבמן, "יורדים ממנו שלושה מג"בניקים ומצטרפים אליהם שבעת האזרחים. ממול עומד עדיין הג'יפ עם האורות הגבוהים, שני ההרוגים עדיין יושבים בתוכו. סמיח סוידאן ותומר נוב. מאחוריהם מוטל דוד מרכוס, הרוג. שני ההרוגים הנוספים חולצו קודם (ישעיהו דוידוב והמח"ט וינברג). החבר'ה מתחילים לירות למקומות חשודים, אבל לא באמת יודעים מה קורה. הם מנפצים את פנסי הג'יפ וסוף־סוף משתררת אפלה על שטח ההריגה. המחבלים נותנים להם להירגע בכוונה. אבל אז נפתחים שערי הגיהינום. אש תופת, רימונים, מטענים. כל העשרה נפגעים. חמישה מתוכם נהרגים במקום. השעה 19:40. קפצנו מחמישה לעשרה הרוגים. מתוכם שלושה אזרחים, בואניש, אלכס דוכן ואלכס צביטמן. נהרגו גם שני המג"בניקים, מכלוף וגדי רחמים. חמישה אחרים פצועים, שניים מהם מחוסרי הכרה במצב אנוש. הפצועים קל משיבים אש, עד שנגמרות להם המחסניות. הם מתחילים לזחול החוצה כדי להזעיק עזרה. ועדיין, אף אחד לא יודע מה קורה".

ליבמן ניצב כעת בפתח הסמטה. הוא שומע יריות וקולות נפץ ובטוח שהחבר'ה שלנו מכסחים את המחבלים. הוא עוד לא יודע שזה הפוך. הוא קורא לבואניש בקשר, ולא נענה. הקשר דומם. הוא משאיר את הפצוע האחרון מלוחמי הנח"ל ליוני, אחד מעוזריו, ומחליט להיכנס פנימה בג'יפ הדיפנדר שלו. הוא נוהג פנימה ומגיע לאזור אסון. "נהיה לי חושך בעיניים", הוא אומר, "כולם על הרצפה. הרוגים, פצועים קשה. בדרך כלל, בזירה כזו יש מהומה, רעש, צעקות. הפעם, שקט מוחלט. דממה. אני פותח את הקשר ומדווח שכולם נהרגו, לא להיכנס יותר. הדם יורד לי מהראש לרגליים. אני ממשיך פנימה עם הג'יפ, לאט־לאט. אני חייב להבין מה קורה. אני בטוח שהלך עלי.

אני נזהר לא לדרוס את ההרוגים, עובר את הג'יפ הראשון, ואז נצמד מחבל ראשון לחלון של הדיפנדר לידי, ומתחיל לרסס. תוך שניות מופיע המחבל השני ליד החלון הנגדי, ומתחיל גם הוא לרסס. אני בהלם. אני בטוח שאני מת. אבל הכדורים שלהם לא חודרים את הדיפנדר הממוגן. אני מסתכל למחבל בעיניים. מטווח של סנטימטרים. הוא מסתכל בחזרה. הם לא מבינים איך אני חי. הם יורים ויורים. אני חושב על אשתי וחמשת ילדי ותוהה אם זה הזמן להיפרד מהם".

ליבמן מתאושש, מכניס לרוורס ומצליח לצאת בחזרה מהסמטה תוך דיווח בקשר: "מחבלים פתחו עלי מטווח אפס, לא נפגעתי, ברוך השם". בכניסה לסמטה הוא פוגש את יוני, היום קב"ט חברון. "הוא מוציא אותי מההלם", מספר ליבמן, "שלושת הפצועים קל יצאו לפני וסיפרו לו שהיה טבח. הוא ראה שאני מגיע ורץ לכיוון שלי, פתחתי חצי דלת ואמרתי לו משוגע, יורים כאן, מה אתה רץ ככה. ובאמת, באותו רגע פתחו עלינו באש. הוא ואני ירינו בחזרה. אני נשארתי כאן לחיפוי ושלחתי אותו לארגן כוח חדש".

ליבמן מבין שהכל מונח על כתפיו. "עשר גופות, המון פצועים קשה, אין לי מושג אם יש חטופים, צריך לפנות את הפצועים, להבין איפה המחבלים". את 40 הדקות הבאות יעביר ליבמן בקרב גבורה מסמר שיער, עם חבריו וכוח מאולתר שמורכב מחיילים, מג"בניקים ואזרחים. הפצועים מרוכזים בגומחה מוגנת באמצע הסמטה, מגיעים מסוקים ואמבולנסים ונגמ"שים, וכל זה תחת אש תופת, כי המחבלים ממשיכים לשנות עמדות ולירות. לקראת תשע בערב מגיעים שני נגמ"שים בפיקוד המ"פ ליברמן וסגנו דני כהן מגדוד הנח"ל. "בהתחלה הם באו באיגוף דומה לזה שעשה דרור בתחילת הערב", מספר ליבמן, "המחבלים יורים מכיוונים שונים, ליברמן יורד וחוטף מיד כדור ברגל, דני כהן לא רוצה לסכן את החיילים ולפתוח את הדלת האחורית, אז הוא קופץ ויורד מהחזית, בקפיצה הוא חוטף צרור מהמחבל שעומד כאן בחצר. הוא ההרוג ה־12".

"זו הנקודה שבה אני מגיע", אומר ניב, "לתוך בלגן, בוקה ומבולקה. אני מבקש מהסמג"ד לעלות למעלה לתצפית לנסות להעריך מה קורה. אף אחד לא יודע להגיד לי מה קורה. לאורך כל הערב כולם נכנסו כאן לסמטה וחטפו, זה אחר זה. היה כאן שטח השמדה. אחר כך הכניסו את הנגמ"שים כי הם ממוגנים, כדי שימשכו אש, ואז נדע מאיפה יורים ונגמור את זה. אבל גם הנגמ"שים נתקעו. אני רץ פנימה, רואה אותם חוטפים אש, ה'ויזתות' מתפוררות. אני מבין שאין מה לבוא מהכיוון הזה. המזל שלי הוא שאני לא לחוץ, כי כבר ברור שאין חטופים וכל הפצועים פונו. עכשיו זה אני והמחבלים. אני מבין שצריך לעשות איגוף. מגיע מ"מ מילואימניק בשם בועז. הוא מציע לרדת באיגוף ואומר לי שהוא מכיר את השטח. אני אומר קדימה ונותן פקודה, כוח אלי. אבל אין כוח. מי שנשארו, תקועים בפנים, בנגמ"שים שחוטפים אש תופת. אז אנחנו מאלתרים כוח. מוצאים מפל"ג וקצין אג"ם מדובדבן שהגיעו לראות מה קורה, סמ"פ שלי פלוס קשר, ועוד מ"פ מגדוד 101 שהחלפנו אותם בקו. הכרתי אותו במהלך החפיפה. הוא גר לא רחוק, באלון שבות, שמע שיש בלגן והגיע. אז אני מקמבן את הכוח הזה, עושה תדריך, פתאום מגיע סיאח, מפקד ממג"ב שבא משפרעם, ומצטרף ברגע האחרון. אני בראש החוליה הקדמית, הוא בראש האחורית. לא הכרנו קודם.

"מתחילים בתנועה. חושך מצרים. אני הולך ואין לי מושג מאיפה זה יבוא. מגששים והולכים. מגיעים משם, מלמטה, ואז מזהים תנועה חשודה כאן, באחת החצרות. יש שם מרפסת. אני רואה מישהו מתחת לעץ הזית הזה, זורק רימון, קופץ פנימה, רואה אותו זז, מכניס בו כמה כדורים. הוא נופל ונעלם. במקביל המחבל השני מופיע שוב מאחורי הג'יפ התקוע ויורה על הנגמ"שים. הוא הבין שיש חיילים שלנו שתקועים בין הנגמ"שים לחומה אז שיפר מיקום והגיע בניצב להם, פתח באש ופגע בליברמן ברגל. ליברמן צועק בדיוק בזמן שהמחבל שאני פוגע בו כאן צועק. אני משוכנע שזה ירי דו־צדדי. שבעצם אני יריתי ופגעתי בליברמן. הקרב נעצר למשהו כמו 20 דקות. בדיעבד, התברר שהיה הפרש של דקות ארוכות בין הירי על המחבל לירי על ליברמן. כלומר, לא היה דו־צדדי. אנחנו ממשיכים באיגוף. כאן, במרפסת, שוכב המחבל בתוך שלולית דם, חי עדיין, וממתין לנו בלי שנדע. אנחנו עוברים אותו, הוא מתרומם ונותן בנו צרור ארוך מטווח קצר. צרור רוחב כזה, מקצה לקצה. תופר את כולנו, לא ייאמן ממש. אבל קורה נס. איכשהו הכדורים עוברים בכל הרווחים בינינו, ולא פוגעים. אנחנו חוטפים ריקושטים של אבנים, לסיאח נכנס אחד כזה ליד וגורם לו פגיעה עצבית. אנחנו מסתערים על המחבל והורגים אותו סופית. המ"כ בנגמ"ש מנצל את זה ומסתער על המחבל השני, הורג גם אותו. השעה 11 בלילה. האירוע נגמר ובאותה שנייה נשמעת קריאת המואזין של חברון".

רק עכשיו מתחיל ניב, המג"ד, להבין את גודל האסון. "כשהגעתי, ראיתי את דני כהן כאן פצוע, חשבתי שיהיה בסדר. כשחזרתי אחרי שהקרב נגמר, חיכה לי פה כבר המח"ט שלי, נועם תיבון, שם לי יד על הכתף ואמר לי שדני נהרג. יחד עם איגור ודודו מרכוס. בסך הכל 12 הרוגים. האירוע הכי קשה שלי אי־פעם. לקח הרבה זמן שנבין וניסגר על מה שקרה כאן. וצריך להבין שהקרב ההרואי האמיתי היה מה שאליהו והחברים שלו עשו כאן. בתוך מהומה, דם ואש, עם מחבלים והרוגים ופצועים וערפל קרב, ואף אחד לא רוצה לחזור לסמטת המוות הזו, ובא אזרח עם חולצת שבת לבנה ושם עליו וסט וחוזר פנימה והאנשים הולכים אחריו ונכנסים איתו. זה הסיפור של הקרב הזה".

תא"ל ניב עוסק מאז בקרב הזה, חוקר אותו וחופר אותו ללא הרף. הוא נחוש להכין את כל מי שמתגייס לסיטואציה כזו. זה חרוט בתוכו. "אני קורא לזה אירועי ברבור שחור. אירועים מפתיעים, שנוחתים עליך מחוץ לעולם המושגים שלך. המפתח הוא להיות במודעות שזה יכול לקרות. אתה לא יכול למנוע הפתעות, אבל אתה יכול לצמצם את השפעתן אם תהיה מוכן ומאומן. זה אתגר ענק. כשהייתי מפקד בה"ד 1, עשיתי לצוערים סדרות שלמות של אירועי ברבור שחור, אירועים שקשה לדמיין מראש, פתאום נופלים עליך השמיים ואתה צריך לקום ולתפקד. זה מצב שבו אתה צריך לעבור מאפס למאה תוך שניות ולהיות במיטבך, כאילו התכוננת לזה כל החיים. ג'ון דיואי אמר פעם שהמחשבה מתחילה ברגע של אי־נחת. כשאתה לא מוטרד, אתה לא חושב. אתה במרחב הנוחות שלך. אז צריך תמיד להיות מוטרדים. להאמין שזה יכול לקרות, ולנצח".

מקור הכתבה