היינו שלושה

יואב לימור אתר הגבורה, ישראל היום, 3 באוקטובר 2019
יאיר סווט

יאיר סווט


ערב מלחמת יום הכיפורים, הוזנקו האחים לבית משפחת סווט לחזית: יאיר ורמי עלו לגולן, מיקי יצא לסיני • רמי נפצע, ובביה"ח נודע לו שיאיר נפל בקרב • מיקי נפצע בלחימה בדרום • 46 שנים אחרי, רמי נאבק להקים מרכז להנצחת המלחמה • "אין עוד צבא שהיה מנצח כך"



סקר שנערך באחרונה בקרב תלמידים העלה כי רק חמישה אחוזים חושבים שמלחמת יום הכיפורים היתה ניצחון. חלק גדול מהנשאלים כלל לא ידעו מה היתה מלחמה יום הכיפורים, או מה קרה בה.
הנתון הזה זעזע את חברי עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים". הוא הבהיר להם את שחשבו: שהמלחמה הקשה בתולדות ישראל נשכחה. שמחירה הפך מובן מאליו. שהמורשת שלה לא קיימת. שאם לא יסופר כעת הסיפור שלה, שלהם, הוא כבר לא יסופר לעולם, כי הדור שהשתתף בה מתמעט במהירות. לראיה, במטכ"ל אין שום אלוף שהתגייס לפני 73'; גם בכנסת יש רק 12 ח"כים שהשתתפו במלחמה.
את הנרטיב הזה מנסה כעת לשנות קבוצה של בוגרי המלחמה. להשריש שיח אחר, תובנות אחרות, זיכרון אחר, מדויק יותר, של מה שאירע לפני 46 שנים. לכאורה - מובן מאליו; בפועל - מאבק סיזיפי, כל כך ישראלי, של ההיגיון מול הביורוקרטיה, מאבק שכל אזרח צריך לקוות שהשכל והצדק יגברו בו על הפקידות, כדי שהדבר הנכון ייעשה - גם אם באיחור ניכר.

רק שעתיים לפני

רמי סווט הוא סיפור. סיפור אישי, סיפור משפחתי, סיפור של דור. הוריו, צבי ורות, עלו מאירופה לפני מלחמת העולם השנייה. כל בני משפחתם נספו בשואה. הם התגייסו לצבא הבריטי: אביו היה לוחם קומנדו, אמו אחות. הם נפגשו בבית החולים, לאחר שאמו הוזעקה כדי לנסות ולתקשר עם פצוע ישראלי, ולאחר המלחמה התחתנו, התיישבו באזור נגבה והקימו שם חווה.

מאוחר יותר נדדו ההורים לשכונה הצעירה אפקה בתל אביב, ואחרי מלחמת ששת הימים לנואיבה בסיני, שם היו בעלי תחנת הדלק המקומית. נולדו להם חמישה ילדים: שלושה בנים ושתי בנות. הבנים כולם התגייסו לשריון, והבנות לחיל הרפואה ולשלישות.
מלחמת יום הכיפורים מצאה את בני סווט במקומות שונים. מיקי, הבכור, סיים לפקד על פלוגה, יצא ללימודים מטעם הצבא והיה לצד אשתו שכרעה ללדת; יאיר, האמצעי, היה מ"פ בגדוד 77 של אביגדור קהלני רגע לפני שחרור; ורמי, הצעיר, היה קצין טרי, מדריך בקורס קציני שריון בשיזפון.
"ערב המלחמה שלושתנו הוזנקנו לחזית", מספר רמי, "הגדוד של יאיר, שבימים שלפני יום כיפור היה בסיני, הועלה בחזרה לגולן. מיקי רץ לימ"ח ויצא לסיני. אני הוקפצתי עם גדוד מאולתר של בית הספר לשריון לרמת הגולן, והגענו לגזרה שלא כל כך הכרנו. רק שעתיים לפני שהמלחמה פרצה קיבלנו את המפות".
המלחמה של רמי לא התחילה באזעקה, אלא ברביעיית מטוסי קרב סוריים שהיו בדרכם למפקדה בנפח, ותקפו גם אותם. "ידעתי שגם יאיר נמצא שם בגזרה, אבל לא ידעתי בדיוק איפה", הוא אומר, "רק בדיעבד למדתי שכשאני הייתי באזור של החרמונית וצפונה, הוא היה 500 מטרים ממני, בעמק הבכא".
הגדוד של רמי ניסה לסגור פרצות באזור שבין החרמונית לתל ורדה; אבל מכיוון שהיה מדובר בגדוד מאולתר, לא מנוסה ולא בקיא בגזרה, הוא התפרק באותה מהירות שבה קם אחרי שגם המג"ד והסמג"ד נהרגו. "אני נפצעתי ביום הרביעי למלחמה", מספר רמי, "בפעם הראשונה מרסיסים בחרמונית, ואחר כך מפגיעה בטנק - פציעה שגם גרמה לי לאבד זמנית את הראייה".
היינו שלושה
יאיר סווט ז"ל. שני האחים קיבלו את עיטור המופת
בבית החולים פגש רמי פצועי מלחמה נוספים. באופן טבעי, השיחות שופעות חוויות וסיפורים, ואחד הפצועים שלצידו מספר כי המ"פ שלו נהרג. מישהו שואל לשמו של ההרוג, והפצוע עונה "סווט". זאת היתה הפעם הראשונה שבה רמי למד שאחיו נהרג, אבל הוא סירב להכיר בכך. לאחר ששוחרר מבית החולים הוא חוזר לרמת הגולן. בנפח פגש את הסגן של אחיו, ושם הבין מה אירע.
איך יאיר נהרג?
"הוא נהרג ב־7 באוקטובר, ביום השני של המלחמה, בקרבות הבלימה בגולן. צוות שהיה לפניו במדרון קדמי נפגע, והלוחמים קפצו מהטנק. יאיר יצא מהעמדה וירד למטה כדי לחלץ אותם, ותוך כדי החילוץ ספג פגיעה ישירה של פגז ונהרג. הצוות שלו נכנס לטראומה ונטש את הטנק, כי חשב שגם הטנק נפגע. רק כעבור שלוש שעות הצליחו להגיע לטנק, שנותר עדיין מונע עם הגופה של יאיר בתוכו, ולחלץ אותו".
על תפקודו בקרב הזה קיבל יאיר סווט את עיטור המופת. בנימוקי העיטור נכתב כי הוא "עלה לעמודת אש ופגע בטנקים של האויב, מטווחים קצרים של 500-200 מטרים, והצליח לגרום לאויב אבידות רבות. תוך כדי לחימה נפגע טנק בפלוגתו, והצוות נראה קופץ. סגן יאיר סווט ז"ל התקרב לצוות כדי לראות מה קרה, וכשעצר נפגע ונהרג. סגן יאיר סווט ז"ל שימש דוגמה ומופת, באומץ ליבו ובקור רוחו, לכל הפלוגה, ובהשראתו עמדו החיילים במקומותיהם והמשיכו להילחם".

רמי רואה את כל ההתרחשויות האלה ממרחק של כמה מאות מטרים, אבל לא יודע שיאיר הוא חלק מהן. הוא גם לא יודע שאחיו הבכור, מיקי, נפצע במקביל בקרבות בסיני. "יצאנו לסיני על שרשראות, לגזרה הצפונית של התעלה", שחזר מיקי, "כשהגענו לכביש הרוחב, יצאתי מערבה לזהות את מיקום האויב המצרי וליצור מגע עימו. טנקים וזחל"מים שלנו שנפגעו וננטשו עמדו שחורים ומפויחים בצד הדרך, ומייד הבנו שהמלחמה הזאת תהיה מאוד־מאוד שונה. נגמ"ש של הכוחות הסדירים בא מולי, וזיהיתי את מפקדו. שאלתי אותו 'היכן כוחותינו והיכן האויב?', ותשובתו היתה יבשה וקשה: 'אין יותר כוחותינו - כל מה שלפניך זה רק אויב'".
מיקי השתתף בהתקפת הנגד הגדולה שכשלה, המשיכה דרומה, ואחר כך הוחזרה לגזרה המרכזית ונערכה מול יעדי "חמוטל" ו"מכשיר". "הקרב התחיל כשאנחנו בעמדות למתן חיפוי, ובהמשך הסתערנו על היעד", הוא מספר, "המג"ד עם שתי פלוגות נלחם באגף השמאלי של היעד בכוח חי"ר מצרי מחופר ובסיוע טנקים, כשאני נלחם באגף הימני בטווחים קצרים תוך ירי בנשק אישי, זריקת רימונים ודריסה בשרשראות. נוסף על הלחימה הקשה, רשת הקשר בישרה שכל שלושת מפקדי הפלוגות נפגעו, ואני ביניהם. כאשר טנק המג"ד נפגע, המג"ד העביר אלי את הפיקוד על הגדוד ופקד לחלצו מהיעד.
"מכיוון שהטנק שלי נפגע גם בתא המנוע, ועשן שחור היתמר, הוריתי לכל הגדוד לנוע כשאני מסמן את הנתיב כעמוד עשן לפני המחנה. עם חילוץ הגדוד, הצליח הצוות שלי לכבות את הטנק, וכל הפצועים פונו לתאג"ד מאולתר". 
מיקי עצמו - שקיבל גם הוא את עיטור המופת על תפקודו במלחמה - פונה לבית החולים שערי צדק בירושלים, שם נתקל בדו"ח השלישות ובו פרטי הנפגעים - כולל שמו של אחיו יאיר שנהרג, ושל אחיו רמי שנפצע.

איך לספר להורים?

בנפח קיבל רמי פריטים שהיו שייכים ליאיר: ספר טלפונים, כדורי האקדח שלו ועוד. הוא מבקש לחזור ללחימה, אבל מקבל תשובה שלילית, מחשש שיהיו שני הרוגים מאותה המשפחה. שם הוא גם לומד שאחיו הבכור נפצע גם הוא, ונוסע לבקרו בירושלים. "אני מספר לו מה קרה ליאיר, ואנחנו מחליטים שצריך לספר להורים".
מיקי לא היה יכול לעזוב את בית החולים, ורמי ירד לבדו לתל אביב, לבית הוריו, וסיפר לאמו ולאחותו. "לאמא שלי היו שתי בקשות", הוא מספר. "האחת, שלמרות שעשר דקות קודם בישרתי לה שהיא איבדה בן, שאחזור לחזית כי 'לא יהיו לך פנים להסתכל במראה או לחברים שלך בעיניים', והשנייה, שעוד קודם לכן אסע לאבא ואעדכן אותו".
רמי ירד לסיני כדי לספר לאביו, שנותר לתחזק את תחנת הדלק בנואיבה שגויסה למאמץ המלחמתי. "אבא עשה לי קריעה בסרבל, נתן לי חיבוק ואמר: לך לחזית". רמי עשה כמצוות הוריו, חזר ליחידת האם שלו מבית הספר לשריון והמשיך כמפקד מחלקת טנקים בלחימה בסיני, דרומה עד לעיר סואץ.
אנשים קשוחים היו הוריך.
"זה היה דור אחר. אמא סירבה לבוא לטקס הצל"שים כדי לקבל את העיטור של יאיר. היא כתבה שצל"ש לא מיועד להורים־של. אני תמיד טענתי שלצערי הרב צל"ש נותנים רק לחיילים, אבל לא לאימהות".

יאיר נקבר במהלך המלחמה בקבורה ארעית. רק חודשיים לאחר המלחמה הגיעה המשפחה לראשונה לבית העלמין, וביום השנה לנפילתו נקבר מחדש בהר הזיתים בירושלים, בחלקה הדרומית בואכה אבו דיס, "כי ההורים השתעשעו ברעיון ללכת לגור ברובע היהודי, ורצו להיות קרובים אליו".
אביו של רמי נפטר לפני 20 שנה. אמו - לפני שמונה שנים. במלחמת לבנון השנייה הוא נאלץ להביא לפתחה שוב את השכול, כשבישר לה שנכדה, בנה של אחותו, נפטר. "היא אמרה לי אז שהיא מקווה שאחותי תדע לבכות, מה שהיא לא ידעה".
הוריך לא בכו?
"הם בכו בסתר. כשהדלת היתה סגורה. אבי נהיה מריר מאוד בעקבות הנפילה של יאיר. הוא ראה בממסד השלטוני והצבאי מי שבגדו ושלחו את הילדים כצאן לטבח. כמי שעבר את השואה, ואחר כך את מלחמת העולם השנייה עם הפציעה שלו, הפעם השלישית היתה עבורו יותר מדי".
והוא צדק?
"פרופ' אסא כשר אמר בכנס היסוד של העמותה שלנו, שחובתה של מדינה לא רק להגן על אזרחיה, אלא גם להגן על חייליה. היום כבר ברור לכולם שהיה אפשר לעשות דברים אחרת, ושאנחנו נדרשנו לעמוד בחזית בתנאים שלא היו מחויבי המציאות, ושהכתיבו מצב שבו יש לנו 2,673 הרוגים ויותר מ־11 אלף פצועים מהמלחמה".

"עדיין רב הנסתר על הגלוי"

למרות השכול והכעס, המשיכו מיקי ורמי לשרת בצבא. מיקי שירת כמג"ד ואחר כך כמפקד חטיבה במילואים, ורמי המשיך לשני תפקידי מג"ד - כולל מפקד הגדוד הראשון של טנק המרכבה - עד שהשתחרר ב־83', אבל המשיך לשרת עוד כ־20 שנים במילואים. "היה לנו ברור שאנחנו צריכים להיות חלק מהשיקום", הוא אומר.
אבל המלחמה לא עזבה אותו מאז. לפני שנתיים הוא החליט, לצד חברים, להקים את "המרכז למלחמת יום הכיפורים", עמותה שתעסוק לא רק בהנצחת המלחמה אלא גם בהנחלת מורשתה. "זה האירוע המכונן ביותר בתולדות המדינה מאז עצמאותה. מלחמה שאיימה על קיומה, שכל האוכלוסייה היתה שותפה לה".
למה עכשיו?
"כי הדור שלנו עבר תהליך הפנמה והשתקה, וכמו שהסבים וההורים שלנו לא רצו לדבר על השואה, גם הוא לא דיבר. יש לנו חובה מוסרית להעביר את זה הלאה".
היינו שלושה
"יצאנו לסיני על שרשראות, לגזרה הצפונית של התעלה". מיקי שחר
העמותה מתעתדת להקים מרכז פעיל שיעסוק בארבעה תחומים: להנגיש את המידע, לספר את סיפור המלחמה, לעסוק בתיעוד ומחקר, ולהיות מרכז לגבורה והנצחה של המלחמה, בתקווה שיוכרו כאתר מורשת לאומי, בדומה לגבעת התחמושת. עיריית נתניה כבר הקצתה שטח להקמת המרכז - שעלותו מוערכת בכ־30 מיליון דולר - ובכוונת העמותה לקדם הצעת חוק ממשלתית שתזרז את ההליכים להקמתו ולהכרה בו, מתוך כוונה שבעתיד יעברו בו כל חיילי צה"ל והתלמידים בבתי הספר.
בעמותה רשומים כיום כ־3,000 חברים, רובם השתתפו במלחמה. רמי סווט משמש יו"ר שלה, והיעד שהציב לעצמו הוא להתחיל בשנה הקרובה בעבודות להקמת המרכז, במטרה לפתוח אותו באוקטובר 2023 - 50 שנה לפרוץ המלחמה. "המלחמה הזאת לא זכתה לכבוד הראוי לה", הוא אומר, "גם היום, רב הנסתר על הגלוי. אנחנו עומדים לפנות לבג"ץ כדי לחייב את המדינה לשחרר חומרים שקשורים למלחמה".
כמו מה?
"דו"ח אגרנט עסק רק בנקודה אחת - מי אחראי למחדלים. הוא לא עסק בחקר המלחמה. רוב המסמכים הרלוונטיים לא משוחררים. זה אבסורדי: אם אני רוצה לדעת מה קורה באיראן אני פותח חדשות, אבל אם אני רוצה לדעת מה קרה בחיל האוויר ביום כיפור אני מקבל תיק שרובו מושחר". סווט אומר שבגנזך המדינה יש 23 אלף מסמכים שמחכים לשחרור, וגם בצה"ל יש אינסוף מסמכים שעדיין חסויים. 
מעבר להנצחה, מעוניינת העמותה לשנות את השיח על המלחמה, ממחדל לגבורה ולניצחון. "זה לא שלא היה שם מחדל, אבל זה לא העיקר. קח את נתוני הפתיחה ואת נתוני הסיום, אין צבא שיכול היה לעשות מהפך ולהביא ניצחון שכזה. הצבא התעלה פה, והצבא זה לא הדרג הבכיר. החיילים הם שניצחו במלחמה. ואת זה אנחנו חייבים להשריש בתודעה. וזה בלי לדבר על כך שזו המלחמה היחידה שהביאה הסכם שלום".
מאיפה הבעירה לעשות את זה?
"אני חובש שלושה כובעים: של מי שלחם במלחמה הזאת ונפצע בה, של מי שחווה את השכול, ושל מי שרואה היום מה קורה בציבוריות הישראלית. האירוע הזה עבר ונשכח כאילו הוא היה אפיזודה זניחה בתולדות מדינת ישראל". 


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה