מרגע ההיעלמות ועד הדמעות של רבין: אמו של נחשון וקסמן חוזרת לשבוע הקשה בחייה

אילנה שטוטלנד אתר הגבורה, 19 באוקטובר 2019
ניר פורז

ניר פורז


25 שנים אחרי הירצחו של החייל, אמו אסתר חוזרת למקום החטיפה ומוציאה הכל: הכעס על המבצע הכושל לשחרורו והדמעות של רה"מ, שנרצח בדיוק שנה לאחר מות בנה. ניר פורז שנהרג במבצע קיבל את צל"ש הרמטכ"ל לאחר מותו.



"הרבה זמן לא הייתי כאן. זה קשה לי מאוד. לא תיארתי לעצמי כמה קשה יהיה לי לחזור לפה, להיות במקום שממנו נחשון נחטף אחרי שחזר בשלום משמונה חודשים בלבנון. זה מרכז הארץ. לא ייאמן. גם מרגש אותי מאוד שבחור חמד כמו ניר פורז ז"ל, שלא הכיר את הבן שלי, היה מוכן להקריב את חייו כדי להציל אותו", אומרת אסתר וקסמן. 

25 שנים חלפו מאז נחטף ונרצח סמל נחשון וקסמן ז"ל בידי מחבלים. את אמו פגשתי בכניסה ליהוד, ליד האנדרטה לזכרם של וקסמן וסרן פורז, הניצבת קרוב למקום החטיפה. 

וקסמן, בן 19 במותו, ילדם השלישי מתוך שבעה בנים של יהודה ואסתר, נולד בירושלים. הוא למד בבית הספר חורב מהיסודי ועד לישיבה התיכונית. באותן שנים היה חניך ומדריך בסניף רמות של תנועת הנוער "עזרא" וגם התנדב במסגרת הנוער של מגן דוד אדום בתחנת ירושלים. באוגוסט 1993 התגייס לצה"ל, ליחידת עורב גולני, ושירת בלבנון. 

ב־9 באוקטובר 1994, בתקופה שבה נעשו מאמצים לכונן שלום בין ישראל לפלסטינים, המתין וקסמן לטרמפ, בצומת הטייסים הסמוך ליהוד. הוא נכנס למכונית של מחבלי חמאס שהתחפשו ליהודים חובשי כיפה. המחבלים לקחו אותו לכפר ביר נבאללה שמצפון לירושלים, והחזיקו אותו כבן ערובה. ביום שלמחרת החטיפה העבירו המחבלים קלטת לרצועת עזה, כדי להקשות על איתורו של החייל. 

וקסמן, כשאקדח צמוד לרקתו, צולם מבקש מראש הממשלה יצחק רבין שישחרר את השייח' אחמד יאסין ו־200 אסירים ביטחוניים נוספים, כתנאי שלא יוצא להורג. ביום שישי, 14 באוקטובר 1994, שעות ספורות לפני מועד פקיעת האולטימטום, פרצו לתוך הבית שבו הוחזק כוחות מסיירת מטכ"ל בפיקודו של סרן פורז. הכוח חיסל את המחבלים, אך מצא את וקסמן הרוג, כפות בידיו וברגליו. 12 מלוחמי הסיירת נפצעו. פורז, שפרץ בראש הכוח, נפל בפעולה זו. על אומץ לבו קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. 

נחשון וקסמןצילום: רפרודוקציה פלאש 90

נחשון וקסמן

בימים אלו מתכננים חבריהם של וקסמן ופורז אירועים לציון 25 שנה לנפילתם, והם יתקיימו ב־7 בנובמבר. החברים, בשיתוף המשפחות, יזמו פרויקטים שיישאו את שמותיהם של הנופלים וסדרת פעילויות, בהן פגישות עם תלמידים ממכינות קדם־צבאיות. כמו כן תיערך הדלקת נרות בידי וקסמן ב"מרכז שלוה" בירושלים, מעין שחזור של הדלקת הנרות ערב מבצע החילוץ. המארגנים מקווים שאלו יגבירו את הערבות ההדדית ואת המודעות לאירוע בקרב הקהל הרחב והצעיר, שטרם נולד כשכל המדינה סערה והתפללה לשלומו של נחשון. 

וקסמן (72), אישה נעימה וחייכנית, מציתה סיגריה. היא עלתה ארצה מארצות הברית בגיל 22 והשלימה את לימודיה לתואר השני באוניברסיטה העברית. לאחר מכן לימדה אנגלית לבגרות בתיכון שליד האוניברסיטה במשך 28 שנה. כיום היא פנסיונרית ועוסקת ביחסי ציבור ובדוברות ב"שלוה" - המרכז הלאומי לטיפול באנשים עם מוגבלויות. היא נשואה ליהודה (72), לשעבר מורה, אומן ושחקן, שנמצא כעת במצב של קריסת מערכות, והיא מבקשת שיתפללו לשלומו. כמו כן, היא אמא לשבעה בנים (כולל נחשון ז"ל), סבתא ל־20 נכדים וסבתא רבתא לנין.

"שני האחים הגדולים של נחשון היו בגולני, והוא, כדי להיות יותר, התנדב לעורב", היא מספרת, "הם צחקו עליו שלא יתקבל לעורב. הוא לא היה גדול, אבל מכוח רצון עמוק וגם מפני שהיה קצת מורעל צה"ל, הצליח להתקבל ליחידה. הם קראו לו הבייבי שלהם, הוא זה שהרים את המורל. תמיד ידע לצחוק איתם. סיפרו לי שאף מפקד לא היה יכול לכעוס עליו אף פעם. היה לו חיוך שכבש את חבריו, מוריו, מדריכיו, מפקדיו. שני הבנים האחרונים שלי הם תאומים. אחד נולד עם תסמונת דאון, השני היום רופא. נחשון טיפל בילד במסירות נפש יתרה. היה נשמה טובה. היחסים בינינו היו טובים מאוד וקרובים. הוא תמיד עזר. תמיד כשהאחים רבו, הוא היה העושה שלום".

יהודה וקסמן צופה בקלטת החטיפהצילום: פלאש 90

יהודה וקסמן צופה בקלטת החטיפה

למדו על החטיפה מהטלוויזיה

"נחשון נחטף ביום ראשון בלילה", היא משחזרת. "הוא הגיע בשישי שלפני כן, והיה בשבת בבית. במוצאי שבת הלך למסיבת אירוסים של חבר, ואז קיבל טלפון מהצבא. אמרו לו שהוא וחבר נוסף מהיחידה שלו נבחרו לעשות קורס של יום אחד בצפון כדי לקבל רישיון על כלי לחימה עבור עורב גולני. נחשון אמר לנו במוצאי שבת: 'להתראות מחר בלילה'. הוא סיים את הקורס. הגיע יום ראשון בלילה, והוא לא בא. לא היו אז טלפונים סלולריים. שלחנו את הבן שלנו לקצין העיר להודיע שהוא לא חזר הביתה. הם לא לקחו אותנו ברצינות בהתחלה. עוד אמא יהודייה שדואגת שהבן לא מגיע בזמן". 

מה עשיתם לאחר מכן?
"למחרת כבר היינו במטה הארצי של המשטרה. הם באו אלינו הביתה, פשפשו בחדר שלו, דיברו על כך שהוא בטח קפץ לאילת או שיש עניין של אהבה נכזבת. צחקתי עליהם. אין דבר כזה אצלנו אהבה נכזבת. זה בחור דתי. גם אין סיכוי אצל אמא, שהיא בת לניצולי שואה, שילד יקפוץ לאילת ולא יתקשר אליי. כל אחד מהבנים שלי, אם הוא מאחר או משנה תוכניות, תמיד מודיע לי על כך".
 
מה היו התחושות שלך?
"ביום שני בבוקר, בשבילי, הבן שלי היה מת. לא היה שום הסבר אחר. הוא לא התקשר כי הוא לא יכול היה להתקשר. אין אפשרות אחרת. קרה לו הגרוע מכל. ביום שלישי התקשרו אלינו מהטלוויזיה הישראלית וסיפרו שקיבלו קלטת מכתב רויטרס בעזה. אמרו שהם באים אלינו הביתה להראות את הקלטת. נודע לי מהטלוויזיה על החטיפה. גם הגורמים הצבאיים למדו זאת מהטלוויזיה".

איך הרגשת כשצפית בקלטת?
"הם הגיעו ביום שלישי, כשאצלי בראש הבן שלי כבר היה מת. כשהראו את הווידיאו הזה לכל העם והעולם, וכולם הזדעזעו, אני הרגשתי הקלה שהוא חי ושיש לנו צ'אנס להביא אותו הביתה. בהתחלה בעלי לא צפה בקלטת, לא היה מסוגל. צפיתי עם הבנים ועם גיסתי. נחשון היה כפות בידיים וברגליים, עם אקדח מוצמד לרקתו. דחפו אותו לדבר, להזדהות. הוא אמר את שמו, שחמאס חטפו אותו, ושדורשים את אחמד יאסין ועוד 200 אסירים ביטחוניים". 

מה הייתה התגובה שלך?
"התקשרתי ישר לרבין. הוא אמר לי שלא יישא וייתן עם מחבלים ולא ייענה לשום סחיטה שלהם. התקשרתי לנשיא קלינטון. יש לי ולבנים שלי אזרחות אמריקאית. קלינטון שלח את מזכיר המדינה שלו, וורן כריסטופר, לאזור. הוא נסע הלוך וחזור מעזה לירושלים, דיבר עם ערפאת. ערפאת התקשר אלינו הביתה, אמר: 'אם הוא פה, לא אשאיר אבן עד שאמצא אותו ואחזיר לכם אותו בריא ושלם'. היו המון אנשים אצלנו בבית, בהם מזרחנים שדיברו עם מנהיגי העולם הערבי, גם עם מדינות שאין לישראל יחסים איתן. כולם אמרו שצריך לשחרר את החייל. גם אחמד יאסין עצמו אמר: 'שחררו אותו'". 

וקסמן מספרת שלאורך ששת הימים שבהם בנה הוחזק כבן ערובה הייתה בה תקווה שאיכשהו יצליחו לשחררו בזכות מאמצי המנהיגים. "ערפאת, יאסין, כולם מבקשים. לא חשבנו על פעולה צבאית. זה לא היה בראש שלנו בכלל", היא אומרת, "גם לא היה שום משא ומתן. אף אחד לא לקח אחריות. חמאס עשו את הסרט, אבל אחר כך לא המשיכו לדבר עם ממשלת ישראל, וגם רבין לא פנה אליהם. כשהגיעו 24 שעות לפני מועד פקיעת האולטימטום, הרבנים הראשיים, לאו ויוסף, שישבו אצלנו בבית, פנו לכל העם ואמרו שתהיה עצרת בכותל לשלומו של נחשון.

"באותה שעה, בכל העולם, היו עצרות תפילה. הגעתי לכותל. היו שם יותר ממאה אלף איש, מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. תלמידים שלי עם ג'ינס קרועים, עגיל באוזן וקוקו על הראש, לצד חסידים עם ציציות על הברכיים ומגבעות. אחדות שלא הייתה כדוגמתה, אולי רק בששת הימים. לא זכורה לי אחדות כזאת בעם שכולם מתפללים על ילד יהודי אחד. הייתי אופטימית". 

מרגע ההיעלמות ועד הדמעות של רבין: אמו של נחשון וקסמן חוזרת לשבוע הקשה בחייהצילום: פלאש 90 רפרודוקציה

מה קרה ביום האולטימטום?
"ביום שישי בשעת האולטימטום ישבתי ליד שולחן השבת, הדלקתי נרות שבת. התקשורת המקומית והבינלאומית ישבה יום ולילה מחוץ לדלת שלי. אני זוכרת במיוחד את משה נוסבאום שישן על הרצפה בחצר שלי. הזמנתי אותם פנימה. כשהדלקתי נרות שבת, דיברתי עם נחשון. אמרתי: 'אני בטוחה שאתה שומע אותי, כל העם מתפלל עליך, אתה תחזור הביתה, חזק ואמץ, זה ייגמר טוב'. בעלי אמר לי: 'תקווי לטוב ביותר, אבל תתכונני לרע ביותר'. כעסתי נורא. אמרתי לו: 'למה אתה אומר כזה דבר? ברור שהוא ייכנס בדלת'. עיניי היו דבוקות לדלת. בשמונה בערב, שעת האולטימטום, נכנס לבית שלנו האלוף יורם (ייה) יאיר, שהיה ראש אגף כוח האדם במטה הכללי. הוא הביא את הבשורה.

"עד אז לא ידענו כלום. לא ידענו שהולכת להיות פעולה, לא ידענו שנחשון לא בעזה. כלום, כלום, כלום. ייה אמר לנו שנחשון אף פעם לא היה בעזה. שעצרו את נהג הרכב שחטף אותו, שהוא היה מזרח ירושלמי, ולכן הלוחיות היו ישראליות. הוא דיבר עברית שוטפת, המחבלים התחפשו לחרדים, היו על הדשבורד תנ"ך וסידור, השמיעו מוזיקה חסידית בטייפ. כשנחשון ראה שנוסעי הרכב האחרים לא מדברים, רק הנהג מדבר, הוא הושיט יד לנשק שלו, ואז שברו לו את היד.

"הנהג סיפר שלקחו אותו לביר נבאללה. אני גרתי בשכונת רמות. זה עשר דקות מהבית שלי. הנהג הסביר להם איך פותחים את הדלת, באיזה חדר נמצא נחשון בפנים. ייה סיפר שרבין החליט על פעולת הצלה צבאית. לא ידענו כלום. לא ידענו איפה נחשון נמצא, לא ידענו שהולכת להיות פעולה. אחר כך נודע לי שהייתה מריבה בין סיירת מטכ"ל והימ"מ בנוגע להחלטה מי יפרוץ לבית המחבלים. בסוף נבחרה סיירת מטכ"ל לבצע את הפעולה".
 
וקסמן מספרת שלאחר הירצחו של בנה פגשה בכנסת את אסף חפץ. חפץ, מפכ"ל המשטרה דאז, היה בעברו מפקד הימ"מ. "אסף חפץ, זה לא היה הכי חכם מצדו, אבל הוא אמר לי: 'אם אנחנו היינו עושים את זה, הוא היה חי'", היא מספרת, "קלינטון הגיע אז לכנסת. אמרתי שאני לא באה, שאני לא יוצאת מהבית. אבל קלינטון שלח רכב להביא אותנו לכנסת. הוא דיבר איתנו. יש לי תמונה שקלינטון מנשק את יהודה". 

"הלם, הלם", כך מתארת וקסמן את התחושות שעלו בה לאחר שנודע לה כי בנה נרצח. "להגיד עצבות זו מילה קטנה מדי", היא מסבירה. "היו הלם וכעס על כך שפספסו, עם הכרת טובה על כך שחיילים היו מוכנים להקריב את חייהם למען נחשון. רגשות מעורבים מאוד. אבל בעיקר הלם שלא אראה את הבן שלי יותר". 

היא מודה שהיה בה הרבה כעס בכל הקשור להתנהלות המבצע לשחרור בנה. "לא חשבתי שהתכוננו טוב מספיק לפעולה. הם עשו הכל בפחות מ־24 שעות", אומרת האם, "גם אם רבין לא רצה להיכנע לטרור, הוא יכול היה לקנות זמן. יכול היה להגיד שיישא וייתן ולהתכונן לפעולה טוב הרבה יותר. הדלת לא נפתחה כמו שצריך, לא הפתיעו אותם, הרגו את ניר כשהוא בקושי פתח את הדלת, כולם נפצעו. 12 חיילים היו בבתי חולים, הלכתי לבקר אותם. כעסתי שלא קנו זמן והכינו פעולה טובה יותר. הייתה פשלה. לאחר הרצח היה לי קשר עם מתי פורז ז"ל, אמו של ניר. בכל יום זיכרון ובכל אזכרה היינו מדברות". 

ניסו להסביר למשפחה את שאירע במבצע החילוץ? 
"רבין אמר: 'אני לוקח את כל האחריות עליי'. הוא בא אלינו במוצאי שבת, קצת לפני שקברנו את נחשון. יהודה ביקש מכולם לצאת מהחדר, כולל מהרמטכ"ל דאז אהוד ברק, שהיה אצלנו בבית. בעלי רצה להיות לבד בחדר עם רבין. הוא אמר לו: 'אתה אחראי, לא הכנת את הפעולה טוב, לא עשית כל מה שיכולת'. רבין יצא משם בוכה. התביישתי קצת. רבין יצא מהבעל שלי בוכה, לקח את האחריות, ואני יודעת שהוא הרגיש רע מאוד. כשהוא יצא מהבית, השכנים צעקו: 'בוגד, בוגד'. מאז הרצח רבין התקשר אלינו בכל ערב שבת וחג. היינו ביחסים קרובים מאוד איתו".
 
וקסמן ממשיכה ומספרת: "כשרבין נרצח, ישבתי מול הטלוויזיה. זה היה בדיוק שנה למועד הלוויה של נחשון. במוצאי שבת, ליל י"ב בחודש חשוון, הייתה הקבורה. ואז שמעתי על רצח רבין. הודיעו שרבין מת באותה שעה שקברנו את נחשון. הייתי מזועזעת שהוא הולך לעולמו בדיוק באותו תאריך, באותה שעה, באותה מוצאי שבת, בדיוק שנה אחרי. אנחנו הדתיים לא מאמינים במקרה. אם מסדרים את האותיות של המילה בסדר אחר רואים שמקרה זה 'רק מה''. בשנת 2015 הייתה בהבימה הצגה בשם 'עשר דקות מהבית'. זו הייתה הצגה על הסיפור של רבין ונחשון.

"באיזשהו חלק מההצגה מלאכים אמרו לרבין: 'אם לא תציל את הבחור הזה, גם אתה תלך'. זו הצגה, אבל זה קרה. זה לא מקרה. הלכנו לנחם את לאה רבין אחרי הרצח. הגענו אליה הביתה. אני זוכרת שהיא חיבקה אותי ולחשה לי באוזן: 'אני יודעת שמותו של בעל זה לא כמו מותו של בן'. הערכתי אותה מאוד על האמירה הזאת". 

יצחק רבין נואם במליאת הכנסת לאחר כישלון חילוץ נחשון וקסמןצילום: פלאש 90

יצחק רבין נואם במליאת הכנסת לאחר כישלון חילוץ נחשון וקסמן

בכיתי בשירותים

מה היית רוצה שיזכרו מנחשון?
"שהוא היה מוכן לתת את חייו כדי להגן על המדינה הזאת. הוא באמת אהב מאוד את מדינת ישראל, והיה מוכן להקריב את חייו. הוא אמר פעם: 'אם יקרה לי משהו, מי בכלל יבוא ללוויה שלי?'. בסוף באו 200 אלף איש להלוויה שלו".

איך השתנו חיי המשפחה מאותו רגע?
"קודם כל, לא יצאנו מהבית עד לשלושים. אחרי כן אספנו את הבנים ואמרנו לכולם שהם צריכים לחזור למסגרות שהיו בהן. הגדול היה באוניברסיטה, השני בצבא, הרביעי היה במכינה קדם־צבאית, החמישי היה ערב בר מצווה, והתאומים היו אז בני 8. אני עצמי לא כל כך חזרתי לעיסוקיי. המנהלת של בית הספר שלי הגיעה אליי הביתה, הוציאה בגדים מהארון, הלבישה אותי, לקחה אותי ביד והכניסה אותי לכיתה. אמרה: 'את שלחת את כולם חזרה לעסקים שלהם, גם את צריכה לחזור'. לימדתי שלוש שנים, לאחר מכן יצאתי לשנת שבתון ולא חזרתי יותר".

וקסמן ממשיכה ומספרת שבמהלך השנה שבה נרצח נחשון היא עשתה שתי חתונות ובר מצווה. "הייתי אמא של הבנים האלה. רקדתי עם הבנים, עם הכלות, צחקתי ואז הלכתי לשירותים, בכיתי את נשמתי וחזרתי עוד פעם לשמחה", היא מתארת, "זו הייתה שמחה מהולה בעצב גדול. אבל הרגשתי שהם בניי ומגיעה להם אמא שתשתתף בשמחתם. בהתחלה לא עברה דקה שלא חשבתי על נחשון, שלא אראה אותו יותר, שהוא איננו. אבל חוזרים לחיים. יש לי עוד שישה בנים, אני צריכה לתפקד.

"התמונות של נחשון תלויות בכל הבית. החדר שלו נשאר החדר שלו, מלא תמונות שלו. בהתחלה זה בלתי נסבל, בכל יום את אומרת ברוך השם שעבר עוד יום. במשך השנים, שוב עם השמחות, נולדו נכדים וחלקם קיבלו את שמו. יש לי ארבעה נכדים ששמם השני הוא נחשון. בבריתות של הנכדים שקראו להם נחשון היה סיפוק, תחושת המשכיות. מצד שני, הוא לא יראה אותם אף פעם".

לא סתם קראה וקסמן לבנה השלישי נחשון. "בבחירת שמותיהם של שני האחים שמעליו לא הייתה לי שום בחירה", היא מספרת, "ההורים שלי אמרו לי שזה צריך להיות על שם הסבים שלי שנספו בשואה. בבן השלישי, ההורים שלי, שהיו באמריקה, לא הגיעו בזמן לברית, ויכולתי לבחור את השם. הוא נולד באסרו חג פסח, כשקוראים בפרשה על נחשון בן עמינדב, שהיו לו ביטחון ואמונה שלמה בקב"ה, שקפץ למים כשהשם הבטיח שיהפכו ליבשה. ואילו בהיסטוריה המודרנית, במלחמת השחרור, היה מבצע נחשון שפרץ את הדרך לירושלים. שני הדברים הללו סימלו בשבילנו את כל הערכים והאידיאלים שלנו: ביטחון, אמונה, ציונות. לכן בחרנו בשם הזה".

בתור אישה דתייה, האמונה עזרה לה בהתמודדות עם הטרגדיה. "הרגשתי רחמים כלפי משפחות שכולות שאין להן אמונה. במה הן ייאחזו?", היא אומרת, "באותה תקופה היו הרבה פיגועים, והיו מבקשים שיהודה יבוא למשפחות לנחם. בכל יום היה מגיע אלינו אוטו צבאי ולוקח את יהודה למשפחה אחרת לנחם. הוא אמר את המשפט המפורסם שציטטו בארץ וגם בעולם: 'לאבינו שבשמיים מותר להגיד לא'. כדי שאנשים לא יגידו שלא שמע את התפילות, לא ענה לתפילות. גם 'לא' זו תשובה, אף שזו לא התשובה שרצינו. אנחנו לא מבינים למה אבינו שבשמיים אמר לא, אבל זו תשובה". 

וקסמן מספרת שלאחר רציחתו של בנה קראה כתבים של המון פילוסופים דתיים שדיברו על גורל וייעוד. "על גורל אין לנו שום שליטה, אבל יש לנו שליטה על הייעוד", היא מבהירה, "ייעוד פירושו מה עושים עם הגורל שנפל עלינו. איך מתמודדים, מה עושים הלאה. אין ספק שהזמן עושה את שלו. היום פשוט יותר להתמודד.

"אני לא חושבת על נחשון בכל רגע ביממה, אבל בכל פעם שאני עוברת ליד תמונה שלו, צובט לי הלב. בכל פעם כשאומרים את השם שלו, כואב לי הלב. הוא לא יהיה, הוא חסר. הבנתי מה פירוש המילה 'חלל'. הבנתי שזה אין, חסר, ריקנות. הוא לא יישב בשולחן שבת בכיסא שלו, לא יהיה בחגים, בחתונות של האחים. הוא לא יתחתן, לא יביא לעולם ילדים". 

"מרגש אותי מאוד שבחור חמד כמו ניר פורז ז"ל היה מוכן להקריב את חייו כדי להציל את נחשון". אסתר וקסמן באתר להנצחתם של פורז ו-וקסמןצילום: שלומי יוסף

"מרגש אותי מאוד שבחור חמד כמו ניר פורז ז"ל היה מוכן להקריב את חייו כדי להציל את נחשון". אסתר וקסמן באתר להנצחתם של פורז ו-וקסמן

וקסמן לוקחת הפוגה לרגע. "התעייפתי, קשה לי", היא מודה, וממשיכה לספר: "שישה שבועות לאחר הרצח קיבלתי טלפון מהוועד למען החייל בשיקגו. זה הסניף הכי גדול בעולם של הוועד למען החייל. שאלו אם אני מוכנה להגיע אליהם ולדבר בפני אלף איש. עניתי להם שלא, אבל הם לא הרפו. דיברו עם המנהלת שלי, עם בעלי, עם בניי. הבנים הגדולים אמרו שהם רוצים לנסוע לשיקגו. הם אף פעם לא היו בחו"ל. שלושת הגדולים, חיים, חזי וצחי, נסעו איתי לשיקגו. התייחסו אלינו כמו למלכים. משיקגו קיבלתי טלפון מרב שהייתה לו קהילה במונטריאול. אמר שהוא רב של בית כנסת של המון ניצולי שואה ושכנע אותי לבוא".
 
מאותו רגע מסע הרצאות בעולם הפך לייעודה של וקסמן. "הסתובבתי ברחבי העולם וסיפרתי על ילדים עם צרכים מיוחדים, על יחס החברה לאחר. שילבתי בכך את הסיפור על נחשון", היא מתארת, "נהייתי מומחית לנושא. לדבר גם על הילד הפגוע, האחר, וגם על נחשון, ואני עושה את זה טוב. היום אני כבר פחות מסתובבת בעולם עם ההרצאות. הפסיקו להתעניין. עדיין יש לי משהו מדי פעם, אבל זה לא מה שהיה בזמנו. זה מובן לי. אי אפשר להחזיק על אש גבוהה 25 שנה".

מאז הרצח קיימים מפעלי הנצחה רבים לזכר נחשון: "מרכז שלוה" הישן נקרא "בית נחשון", ואילו במרכז החדש יש חדר על שמו; בבית כנסת בשכונת רמות בירושלים יש חדר שמחות על שמו; בית מדרש בניו יורק קרוי על שמו; ספרי תורה נכתבו על שמו; והמשפחה גם תרמה למד"א אופנוע על שמו.

לאחר רציחתו של החייל הגישה משפחתו תביעה בארצות הברית נגד שלטונות איראן בטענה לאחריותם לפעולות חמאס. המשפחה זכתה בשנת 2009 בפיצויי נזיקין בגובה 25 מיליון דולר. "זה לקח המון זמן", מספרת וקסמן. "זכינו במשפט, לא בכסף. רק עכשיו, בזמן האחרון, יש כמה שילומים. מטפטף קצת כסף".

לפני שבועות ספורים עברה וקסמן להתגורר בשכונת קטמון, סמוך לאחותה. היא מתעניינת בפוליטיקה, ומודה שאחרי הבחירות האחרונות חשה אכזבה. "לא יכולה לתאר לעצמי שאלך שוב לבחור. זה כבר מוגזם", היא אומרת. "לא אגיד לך בעד או נגד מי אני. אפשר לנחש. אבל אני לא פעילה בשום מפלגה. בבחירות 1996 המפד"ל ביקשו ממני לדבר. בכל הארץ הייתי מסתובבת בשבילם. אמרתי להם שלא אדבר פוליטיקה, אלא רק חינוך, כי כל הילדים שלי התחנכו בחינוך מפד"לי. אמרתי שאדבר על החינוך, הערכים, האידיאלים שאני מאמינה בהם, שזה המצע שלהם. אני מקווה שיהיה טוב במדינה שלנו. שאחרי 71 שנים מאז הקמת המדינה נפסיק להוכיח שאנו קיימים. שכבר יבינו שאנחנו נשארים פה".


מקור הכתבה



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה