מגזר דין מוות בשבי - לחירות: יצחק נפצע והעדיף ליפול בשבי, חבריו יצאו למבצעים נועזים

דמיינו את התמונה: חייל פצוע בפניו וברגליו, שוכב בשטח, רחוק מהבית ומהבסיס ובלי נשק. הוא ביקש מחבריו ליחידה להשאיר אותו בשטח כי לא הצליחו לסחוב אותו, ועכשיו הוא מוטל שם מדמם, ללא יכולת להגן על עצמו - ומקווה ליפול בשבי לפני שימות מפצעיו. ואז הוא מתחיל לשיר. כוחות האויב שומעים את השירה, מאתרים אותו ומובילים אותו למעצר, לא לפני שהם יורים בו שוב. את הסיוט הזה חי ושרד הצנחן יצחק ג'יבלי ב-1954, והדרך שבה באמת ניצל מהוצאה להורג נשמרה תחת מעטה סודיות במשך שנים רבות.

"ראיתי שלוקח להם המון זמן להגיע אליי, איזה שעה וחצי, והתחלתי לשיר", סיפר לימים על ההמתנה ליפול בשבי. ג'יבלי זימר את השיר "שאון התותחים נדם" (מילים: נתן יונתן, לחן: ולאדימיר גריגורייביץ' זכארוב), שיר שעוסק בחייל בודד שנותר בשדה הקרב בין המתים ושב לביתו. "זה בדיוק מה שהיה", הוא סיפר בחיוך, עשרות שנים לאחר פרשת השבי ש"כמעט הובילה למלחמה", כפי שנטען אז בתקשורת.

"שאון התותחים נדם
שדה הקטל נתייתם
בשדה חיל בודד ישוח
יזמר עם עננים ברוח
יעלה העיט בהרים
ויעוט על הפגרים.

אור הירח זרח מעל,
אל ביתו חזר חיל
לא ישוב לנוע בשדות - קטל,
כי אהב בקתה קטנה, שוקטת.
שם יקשיב עם שחר בכפרים
אל שירת הציפורים"

עשרות שנים לפני תקרית הצעירה שחצתה לסוריה והוחזרה תמורת רועי צאן שנשבו (וחיסונים), צה"ל פעל בשיטה דומה ואף נועזת יותר: מפקדיו וחבריו ליחידה של ג'יבלי החליטו כי צריך לחטוף לוחמי ושוטרי אויב במהרה ובחשאיות, כדי לצבור "קלפי מיקוח" ולשחרר את חברם מהשבי והעינויים. המבצעים לשחרורו נקראו "גיל" – ראשי תיבות של ג'יבלי יצחק לחופש, והשתתפו בהם חלק מהצנחנים המפורסמים בתולדות צה"ל: אריק שרון, מאיר הר-ציון, אהרון דוידי, מוטה גור וסעדיה אלקיים ("סופפו"). המבצעים נשמרו בסוד גם שנים לאחר חזרתו של ג'יבלי, ושיטת הפעולה הנדירה הפכה למעין מורשת קרב - אך נשכחה בחלוף הזמן.

"מסתננים הרגו יהודי ברעננה"
הכול התחיל בלילה חם ועקוב מדם בקיץ 1954. מדינת ישראל הייתה אז בת שש בלבד, וסבלה מפרעות והסתננויות של לוחמי פדאיון מכיוון ירדן. ב-27 ביוני הגיעו מסתננים מירדן לרעננה ורצחו את מאיר ריינר, בן 50 במותו. הצנחנים החליטו לצאת לפעולת תגמול במחנה הלגיון הירדני בכפר עזון שליד קלקיליה, שלכיוונו הובילו עקבות המרצחים. במסמכי המבצע שהגיעו ל-N12 מארכיון צה"ל נכתב: "מסתננים הרגו יהודי ברעננה. בתגובה על הרצח הנ"ל הוחלט לפגוע בחיילי הליגיון שחונה במחנה ליד עזון", ובתחקיר לאחר האירוע נכתב כי מטרת המבצע הייתה פשיטה ופגיעה ב-5-3 אנשי לגיון.

שבעה לוחמים מגדוד 890 נשלחו עמוק לשטח האויב, וג'יבלי ביניהם. יחידה 101 הנודעת של הצנחנים, שבתוך זמן קצר הוטמעה בתוך גדוד 890, הוקמה שנה קודם לכן. ג'יבלי היה אחד הלוחמים המוכרים ביחידה. הוא הגיע אליה אחרי שנולד במצרים ב-1930, עבר ילדות קשה והתייתם מאימו, וזייף את גילו בגיל 16 כדי להתגייס לפלמ"ח. הוא כונה "ג'יבלי הקטן", בניגוד לבנימין ג'יבלי - ראש אמ"ן בשנות ה-50, והעריץ את מפקדיו - בהם אריק שרון ומאיר הר-ציון. הלוחם הצעיר היה מהמתנדבים הראשונים לכל משימה, כולל זו שכמעט עלתה לו בחייו.

יצחק ג'יבלי במרכז וחבריו ליחידה (צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ורד אברהם)
יצחק ג'יבלי (במרכז) וחבריו ליחידה | צילום: ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון, ורד אברהם
בריאיון משנת 1963 למשה נתן ב"במחנה", שזמין באתר הגבורה, סיפר ג'יבלי כיצד עזב את מיטתו של אביו החולה כדי להשתתף במבצע לאחר ששמע על הרצח: "ידעתי שאני מוכרח לנסוע. אמרתי לאבי שעליי לעזוב אותו והוא ביקש ממני לחזור במהרה ולהביא לו פירות. זו הייתה בקשתו האחרונה ממני". לחבריו ליחידה, שכבר היו מוכנים למבצע, אמר סמל ג'יבלי: "בלעדיי אתם לא יוצאים". המבצע התחיל להסתבך כבר במרחק של 500 מטרים מהגבול, כשהכוח נתקל בחולייה שפתחה באש.

הלוחמים הסתערו על היורים והבריחו אותם, ובהמשך הצליחו להרוג שני שומרים ולפצוע עוד כמה חיילים, אך בשלב זה "השומרים ענו מיד באש חזקה" - כך עולה מתחקיר שערך מפקד היחידה, קצין בשם אריאל שרון. מהיריות נפצע ג'יבלי גם ברגליו וגם בראשו. תיאור האירוע נמשך בתחקיר: "לאחר הביצוע נסוג הכוח כשהוא נושא את הפצוע איתו. לאחר שנחבש הפצוע, נישא 1.5 קילומטר ונעזב ליד הכביש מאחר שלא הייתה כל אפשרות לשאתו הלאה". מאחורי שורות קצרות אלו מסתתרת דרמה אנושית. ג'יבלי העריך שחבריו לא יצליחו להגיע לבסיס היחידה בשלום אם ימשיכו לסחוב אותו בתנאי השטח הקשים, ודרש מהם להשאיר אותו מאחור. לדבריו, הוא אף בעט בהם ברגלו שלא נפצעה - עד שהסכימו.

בריאיון ליואל אברבוך ששודר בערוץ 2 ב-1996 סיפר ג'יבלי על הקרב: "יריתי בארבעה. כשיצאתי מהאוהל נפלתי ולא ידעתי מדוע אני נופל. מתברר שחטפתי כדור. ביקשתי מהם שישאירו אותי בשטח, זה היה כל כך מהר. הם ביקשו ממני להמתין דקה והלכו להתבודד. אני הבנתי שאין לי שום סיכויים לחזור. נפרדתי, הורדתי את השעון שלקחתי בהשאלה מארול ואמרתי 'החזירו את זה לארול, קחו ממני את הנשק'". הוא סיפר כי ביקש מחבריו להשאיר לו נשק ורימונים - אך הם סירבו, מתוך הנחה שאם לא יהיה חמוש, הכוח שישבה אותו לא יהרוג אותו. בדיעבד ההחלטה הזו הצילה את חייו.

"שכבתי בשטח וחשבתי על אבא"

חבריו הלוחמים התייעצו, ואחד מהם אף הציע להשאיר אדם לצידו - אך התוכנית נפסלה בשל הסיכון הרב. "זו הייתה החלטה קשה", שחזר אהרון דוידי, אחד המפקדים באירוע ולימים אלוף בצה"ל. "החלטנו להשאיר אותו. כמובן שהכול היה יותר קל מפני שג'יבלי דרש להשאיר אותו. הוא הבין שהיינו מסתכנים מאוד לו היינו נשארים איתו". ג'יבלי הסביר באותו סרט: "חשבתי רק עליהם – על הגדוד, המשפחה שלי, האהובה שלי, המדינה, צה"ל, גנדי ואריק. הבנתי כי חבריי עלולים להירצח, חשבתי עליהם, אהבתי אותם".

ב-2007 סיפר לפנחס וולף מ"במחנה", בריאיון שגם הוא זמין באתר הגבורה, איך נפלה ההחלטה: "מאיר הר ציון סיפר לי אחר כך שהוא הכניס שלוש אצבעות לפצע והבין שאני גמור. החלטתי להודיע להם שיעזבו אותי בשטח כי הליגיונרים התעוררו כבר והפעילו נשק. לא הייתה ברירה, זה היה הצעד הכי נבון". למרות האמירה שלא מפקירים פצועים בשטח, ג'יבלי טען גם לאחר עשרות שנים כי זה היה השיקול הכי הגיוני לאותו רגע: "אי אפשר היה לסחוב אותי במצב הזה. התחבקנו ונפרדנו כשהאויב יורה מעל ראשינו".

"שכבתי בשטח בלי יכולת לעשות משהו. אני שומע את הדם יוצא מהפציעה בפנים ומהברך. אמרתי לעצמי 'ג'יבלי! הלכת", הוא תיאר לימים את מה שעבר עליו. "אין לך מושג מה זה להיות חייל בלי נשק. זו הרגשה איומה, פגיעה. עלבון". על מה חשב באותם רגעים? "לא חשבתי על מה שיבוא. חשבתי על אבא שלא קניתי לו פירות, על חתיכה אחת ועל הפלאחים שעלולים לשבות אותי", סיפר באותו ריאיון ב-1963 - אחד מיני רבים שבהם יספר את סיפור נפילתו בשבי, אך מבלי להזכיר את המבצעים שעדיין היו מסווגים. "הדלקתי סיגריה, עישנתי, שמעתי את התנים המייללים".

ואז הוא החל לשיר את השיר שהכיר מימי הפלמ"ח, והגיעו אליו הירדנים. "פתאום שמעתי חיילים צועקים 'מישהו שר פה'. קפצו עליי 12 ליגיונרים, שתי כיתות", שחזר ג'יבלי. "צעקתי להם בערבית שאני לא חמוש. הם הכניסו לי עוד כדור אחד בטוסיק. הם רבו עליי, מי ייקח אותי. קצין עם אקדח קפץ וירה סביבם ברגליים ולא הבנתי מה קורה פה, איזה דבר זה. לא בכיתי. הייתי רגוע ושקט". שוביו היו בטוחים שהוא קצין ושנפל בחלקם הישג גדול: "אמרתי להם שהם יכולים להרוג אותי. לא אגלה להם דבר". עוד הצטנע: "זו לא גבורה, פשוט לא רציתי לבייש את חבריי הצנחנים".

"האוכל בשבי היה יוצא מן הכלל"
ג'יבלי פונה לבית חולים ירדני, שם טופל ליד חלק מהחיילים שפצע במהלך המבצע, ומשם הועבר לשבי ולחקירות קשות. כמה קשות? תלוי לאיזה ג'יבלי מאמינים. ב-1963 סיפר כי עבר חקירות סדיסטיות, מניעת טיפול רפואי ובעיקר הצלפות יום-יומיות: "החוקר אמר לי 'אתה רואה את רצועת העור הזאת? אם לא יהיה לך מה לומר לי, ידידי, יהיה לזה הרבה מה לומר לך'". עם זאת, בריאיון ל"במחנה" ב-2007 טען: "לא חטפתי אף מכה, לא בוקס, לא סטירות ולא איומים. על מה שלא רציתי לא עניתי. האוכל היה יוצא מן הכלל. טיפול רפואי לא קיבלתי".

בזמן שג'יבלי החל את דרכו בשבי, בצה"ל ובממשלה החלו לשבור את הראש - איך שומרים עליו שם ואיך מחזירים אותו. בתחילה הגדירו אותו בצה"ל נעדר, אך בתוך כמה שעות התברר שהוא נמצא בבית חולים ירדני. התחקיר של שרון האשים את "השמירה המוגברת במחנה" ואת השימוש בכלי נשק רבים לעבר הצנחנים, "כולל מקלעים אחרי מהומה וצעקות אימה". דובר צה"ל הודיע בתוך ימים ספורים על נפילת החייל בשבי, תוך טענה שהכוח "נכנס בטעות" 13 קילומטרים לתוך ירדן - והסתרת מטרת מבצע הנקמה.

ארבעה ימים לאחר המבצע, בישיבת הממשלה שנערכה ב-2 ביולי 1954 (וזמינה באתר ארכיון המדינה) אמר שר הביטחון פנחס לבון: "מבצע זה מבחינה צבאית היה אחד המפוארים ביותר בתולדות צה"ל לאחר הקמת המדינה". עם זאת, ציין, "קרתה תקלה אחת כשאחד החיילים נפצע. הם עמדו בפני השאלה מה לעשות – להשאיר אותו או לקחת אות ומשם. אם לקחת אותו – היה ברור שזה סיכון הכיתה כולה. יש לשבח את הקצין ואת החייל שהגיעו למסקנה שיש להשאיר אותו". על ג'יבלי אמר: "חייל זה הוא בחור תימני, שגדל כילד הרחוב בלי אם, ואביו חולה שחפת. בצעירותו הצטרף לצבא ועלה לדרגת סמל. הוא השתתף כמעט בכל המבצעים של הפלוגה שלו, המפקד מעיד שהוא אחד הבחורים האמיצים ביותר בפלוגה".
השר לוי אשכול שאל "מה גורלו" ולבון השיב: "לעת עתה הוא שבוי. לאחר שיבריא יתחילו לחקור אותו, אולי גם ישפטו אותו" – והסביר כי עלה חשש שהירדנים ירצחו אותו. לדבריו פרסום ההודעה על "טעות" במבצע נועדה לערב את משקיפי האו"ם כדי לשמור על שלומו של החייל: "מסרנו הודעה קצת-הרבה טיפשית שהייתה טעות, לא מצאנו דרך אחרת להכניס את משקיפי האו"ם לעניין הזה". ראש הממשלה שרת אמר: "איני חושב שיש לחשוש לחייו, רק כתוצאה מעינויים בשעת החקירה. היות ואנשי או"ם יודעים על מקרה זה, זה מקל קצת".

בהמשך הישיבה אמר ראש הממשלה שרת: "ליבי מלא גאווה על הדין והחשבון של חקירת חייל זה. טוב לדעת שבחור שלנו מתנהג כמו שהוא התנהג, שכל סובביו מתפעלים ממנו". לעניין הפרסום הפומבי של המבצע וההודאה בכך שמדובר בפעילות של הצבא, אמר שרת: "בהודעה הודענו שיש שבוי, הוא גם הודה שהוא איש צבא ומפקדו היה איתו – איש אינו מאמין שהייתה טעות. אני משבח את החוכמה של הבחור שדיבר כך בינתיים". עם זאת, שרת הביע חשש שלא יאמינו לגרסאות ישראל בעתיד. עוד באותה ישיבה החלו השרים לדון איך להגיב על התקיפות הירדניות, שנמשכו גם לאחר המבצע שבו נפל ג'יבלי בשבי.

בצבא החלו לרקום את התוכניות לשורת המבצעים שנועדו להחזיר את ג'יבלי הביתה. לידי מגזין N12 הגיעו חלק מההצעות הנועזות, כולל אלו שנפסלו על הסף. במבצע החטיפה הראשון, "גיל 1", תוכננה "חטיפת קצינים וחיילים מצבאות האויב  שיעברו את קו הגבול וייכנסו לשטח ישראל". במסמך שפרסם ב-6 ביולי רחבעם זאבי (גנדי), אז סא"ל, ניתנו הדגשים למשימה שהוטלה על חבריו של ג'יבלי מגדוד 890: "לצורך גירוי חיילי האויב למעבר הגבול לשטחינו יופעלו שיטות הערמה שונות, אולם הכוחות המבצעים לא יעברו בשום פנים את הגבול לשטח האויב. יש להימנע לחלוטין משימוש באש".

התכסיס שכלל המבצע היה כדלקמן: ישראל תודיע לשלטונות הירדנים שנתפסו שני מסתננים ערבים, ושהיא מוכנה להחזיר אותם לירדן באמצעות קציני האו"ם ומשטרת ישראל. ואז, כפי שתואר באתר הצנחנים, "ברגע שיבואו לקחת אותם, השוטרים ישלפו נשק, ישתלטו עליהם (החיילים הירדנים, ע"ס) ויסתלקו במהירות בעזרת ג'יפ צה"לי צבוע לבן". 'קצין האו"ם' במקרה הזה היה אריק שרון, לבוש בבגדי א' של חיל האוויר ובכובע מתקופת הבריגאדה. המבצע המתוחכם יצא לפועל והחטיפה הצליחה, אך הירדנים סירבו להצעת חילופי השבויים. ג'יבלי נותר בידיהם, והדאגה לשלומו הובילה להמשך הפעילות.

ב-29 ביולי 1954 ניתנה פקודת מבצע "גיל 2", ובה נכתב כי המטרה היא "לאלץ את הלגיון להחזיר את השבוי שנמצא ברשותם על ידי חטיפת ליגיונר או איש משטרה. גדוד 890 יחטוף קצין משטרה או ליגיונר מסביבות רומנה ויביאו חי". במסמך ההיסטורי צוין בבירור כי "אופי הפעולה, שעלולה לגרום לסיבוך מדיני, מחייב תכנון זהיר ובחירה מדוקדקת של המפקד והאנשים המבצעים". השיטה הוגדרה "סוג פעילות חצי צבאית", והודגש כי "יש להימנע מפתיחה באש אלא לצורך חילוץ הכוח המבצע או הגנה עצמית". גם הפעם עמד הגדוד במשימתו והצליח לחזור עם שבוי, אולם גם הפעם המאמץ לשכנע את הירדנים להחזיר את ג'יבלי תמורתו לא צלח.

בצד הישראלי לא התכוונו לוותר. בחודש אוגוסט הוצעו שלל דרכי פעולה שונות, ובהן תוכניות למשוך כוחות ירדנים אל תוך שטח ישראל - "פיתוי עם סיכוי כלשהו להצלחה". אחת ההצעות למשל התבססה על חוליית לוחמים שתסתובב סמוך לגבול: "כשתיפתח עליהם אש, עם פרובוקציה או בלעדיה, לפי הצורך, יברחו ויישארו במקום מקלט. מארב יחכה מבעוד לילה". עוד הוצע להשאיר בשטח ג'יפ צבאי או "גולם" - בובה דמוית חייל. רעיון אחר התבסס על חטיפה מטווח קצר: "משמר הגבול יציע סיגריות או מסחר לזקיף בבית צפפה, מארב יחכה במקום". אחת מדרכי הפעולה שהוצעו צונזרה ונותרה חסויה מ-1954 ועד היום.
לבסוף, לאחר דיונים רבים, ב-27 באוגוסט 1954 יצא לדרך מבצע "גיל 3", שבוצע בחירבת סיכה. המשימה שהוצבה: "תקיפת כוחות ירדניים בשטחנו לצורך לקיחתם בשבי". ואלו ההנחיות שקיבלו חבריו של ג'יבלי: "כוחותינו המשתתפים במבצע לא יפתחו ראשונים באש. אין לעבור בשום מקרה את גבול שביתת הנשק, וירי מעבר לגבול שביתת הנשק לא יבוצע אלא לצורכי חילוץ". בפקודה נכתב כי הרוגי הצד השני ("גוויות אנשי האויב") יישמרו בשטח ישראל עד להוראה אחרת. הכוח חזר הביתה עם שבויים נוספים, ומספר הירדנים שהוחזקו בישראל כתוצאה משורת המבצעים כבר הגיע ל-10. 

ג'יבלי השבוי כבר התבשר שהוא נדון לתלייה. כדי להעביר את זמנו בתא מבלי לצאת מדעתו הוא צייר על הקירות ושיחק "חמש אבנים" עם כפתורים שתלש מבגדיו. ואז, להפתעתו, הגיע השחרור המיוחל. הצד הירדני הסכים לחילופי השבויים והלוחם הישראלי ניצל מגזר הדין. "אחרי ארבעה חודשים הסמל יצא אליי ואמר לי 'ג'יבלי, הדלת פתוחה. אתה משוחרר", נזכר ג'יבלי. במעבר מנדלבאום חיכו לו אריק שרון וגנדי, והוא הצדיע להם.

"חייל ישראל שהיה בידי הלגיון הוחזר"
 
לאורך תקופת השבי הדיווחים על מצבו, חקירתו והמגעים הגלויים לשחרורו של ג'יבלי היו קצרים ונטולי דרמה, שונים מאוד מהפרסומים שאנחנו מכירים כיום. בספטמבר 1954 דווח בעיתון "זמנים" כי "ישראל הראתה צעד של רצון טוב על ידי החזרת ארבעה ליגיונרים ושוטר ירדני שהיו בידה לידי שלטונות ירדן". עוד דווח כי "חוגי או"ם" העריכו שג'יבלי יוחזר בהקדם, וכתב העיתון הוסיף: "יש יסוד להאמין כי בעתיד הקרוב יוחזר החייל לישראל".

בנובמבר 1954 דווח בלקוניות על השחרור בעיתון "דבר": "דובר צה"ל מודיע כי חייל ישראל בשם יצחק ג'יבלי שהיה עצור בידי הלגיון הוחזר ביום ו' אחר הצוהריים בשער מנדלבאום בירושלים. החזרת החייל באה ביוזמתו של הגנרל בארנס לאחר שישראל נאותה לבקשתו והחזירה בשעתו כמה ירדנים שנפלו בשבי". ב"הצופה" הוקדשו לסיפור ההחזרה 31 מילים בלבד , שתיארו את ההחזרה בגשר מנדלבאום ללא התמורה, וכך גם בעיתון "קול העם" בעל הזיהוי הקומוניסטי (28 מילים בלבד). גם במעריב הוקדשו לנושא שורות אחדות בלבד, תוך אימוץ הנרטיב שהיחידה של ג'יבלי "עברה בטעות את קו שביתת הנשק".

מנגד, בעולם דווקא היו מופתעים מהאירועים. הגנרל הקנדי אידסון לואמי מילרד ברנס, שכונה "טומי", שימש כראש מטה משקיפי האו"ם בישראל מ-1954 ועד 1956. ב"העולם הזה" דווח כי הקנדי הופתע מהמנטליות הישראלית שהובילה למבצע השחרור, וכך הוא צוטט: "תמיד נראה שיש לישראלים רגישות מיוחדת במינה לגבי המחשבה שאנשיהם נמצאים בשבי ערבי. לא פעם הרהרתי מהי סיבת תסביך השבי הזה. תהיתי אם אינו נעוץ בעובדה שכמה מן המנהיגים הישראלים בילו תקופות מאסר בבתי הסוהר, או בתוצאות הזוועות של מחנות הריכוז הגרמניים, או במורשת של הרדיפות".

"שחטו לכבודי 40 כבשים"
גם לאחר ששב לארץ, חזרתו של ג'יבלי מהשבי לא ירדה מהכותרות. "הסיפור הדהים את כולם ושיגע את המדינה", הוא סיפר. "כשחזרתי ליחידה שחטו לכבודי 40 כבשים ועשו חפלה גדולה עם מדורה וכל העולם היה שם". ג'יבלי אמר גם כי קיבל אקדח מתנה ממשה דיין, שביקש ממנו: "אל תשתמש בנשק זה מחוץ לגבולות הארץ". גם בעיתון "העולם הזה" תוארה החגיגה שהתקיימה בפרדס ליד בני ברק כ"אחד הזבחים העצומים ביותר שנערכו בישראל. השתתפו בו כאלף איש, כשכל הצמרת הביטחונית של ישראל חוגגת את חזרתו מהשבי".

ואולם, ח"כ יצחק רפאל מהמפד"ל זעם על קיום האירוע ואף העלה את הנושא בכנסת: "כנס זה שנועד לחלוק כבוד לחבר חייל ולהביע שמחה על הצלחתו, הפך לחינגה המונית שהיה בה חילול שבת גס ואיום אשר לא היה כמותו מאז יסוד המדינה וקיום צה"ל". עוד תיאר הח"כ בישיבה: "לא רק שהשתמשו ברכב צבאי, ברמקולים ובציוד צבאי אחר, אלא ירו מנשק אוטומטי רב והפריעו את שנתם של תושבי השכונות, לרוב דתיים, שנחו מעמל השבוע".
ח"כ רפאל פנה אל שר הביטחון לבון במליאת הכנסת ושאל: "האם יצווה כבוד השר לחקור משום מה בחרו דווקא את ליל השבת לעריכת כנס מעין זה? האם יבואו על עונשם האחראים?". לבון השיב לו: "המסיבה הייתה פרטית, ואורגנה על ידי חבריו של החייל יצחק ג'יבלי אשר חזר משבי הלגיון. מוסדות צה"ל אינם נושאים בשום אחריות לעצם קיומה ולא לסדריה".

בשנים הראשונות לשחרורו סופר סיפור השבי שלו כמה פעמים. "101 הרפתקות עברו בלילה אחד על הצעיר שבגללו נערכו חצי תריסר פעולות תגמול והתרוצצות עולמית", נכתב באחת הכתבות וסיפורו כונה "תחת העץ מול פני המוות". עם זאת, פעולות חטיפת הירדנים נשמרו בסוד ורק ב-1964, עשור לאחר האירועים, חשף עיתון "במחנה" כי הליגיונרים נישבו בפעולות יזומות כדי לאלץ את ירדן לשחרר את ג'יבלי: "פעולות שבוצעו בלב שטח האויב אפשרו לחטוף בני ערובה. לאחר לחץ ממושך נמסרו הליגיונרים כתמורה לשחרור יצחק ג'יבלי מהכלא הירדני, לאחר ארבעה חודשי עינויים". שלוש שנים קודם לכן נרמז במעריב כי "חבריו הלוחמים לא שכחוהו. מאמצים לשחרררו נעשו בכל המרץ. ליגיונרים ומסתננים שנתפסו בשטח ישראלי לא הוחזרו אלא אם יוחזר ג'יבלי".
עם שחרורו קיבל ציון ג'יבלי לשבח מהרמטכ"ל משה דיין. ב-1973, קרוב ל-20 שנה לאחר המבצעים וחודשים ספורים לפני מלחמת יום הכיפורים, הומר הצל"ש בעיטור העוז – השני בחשיבותו בצה"ל. במסמך שעליו חתום הרמטכ"ל דוד אלעזר נכתב כי ג'יבלי "גילה גבורה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש במבצע 'ברוך'. וכך מתואר המקרה בצל"ש: "ב-28 ביוני 1954 נתקלה יחידת צה"ל, עימה נמנה סמל יצחק ג'יבלי, ביחידות הלגיון הערבי. תוך חילופי היריות נפצע סמל יצחק ג'יבלי פצעים קשים, אך למרות זאת המשיך לפעול באומץ לב ובהעזה. הוא דרש מחבריו להשאירו במקום ולא לפנותו, על מנת שלא ייפגעו הם. הוא עצמו נפל בשבי. התנהגותו של סמל יצחק ג'יבלי בפעולה, לאחר היפצעו ובשבי, הייתה למופת".

לאחר חזרתו עבד ג'יבלי כנהג בחברת אגד. בעיתון "העולם הזה" נכתב ב-1962 כי הוא שמר איתו את האזיקים שהיו על ידיו כשהוחזר לישראל – וגם את המכנסיים שלבש בזמן המבצע ובארבעת חודשי השבי. הוא המשיך לככב מדי פעם במדורי הרכילות כשהתחתן, התגרש, התחתן שוב, נפגש עם חבריו מימי קדם, פגש אומנים ופוליטיקאים בכירים והמשיך לחלוק סיפורים מחייו – כמו בת הזוג שהכיר בכותל כשבא לבקש זוגיות. בריאיון שהעניק ב-1988 סיפר: "נמאס לי שוב ושוב לספר מי אני ומה הייתי ומה עשיתי. העבר הזה משעמם אותי מאוד". בנובמבר 2008 הלך ג'יבלי לעולמו, בן 78 במותו.

מקור הכתבה