סיפורה של השוטרת הראשונה שקיבלה צל"ש נותר תעלומה

יהושע (ג'וש) בריינר
סיפורה של השוטרת הראשונה שקיבלה צל"ש נותר תעלומה


לאה פינטוך מיהרה ביוני 1948 לעלות אל גג בניין מטה המשטרה בירושלים ולכבות שריפה שפרצה במקום, עם שני שוטרים נוספים. כל הניסיונות לאתר אותה בשנים שחלפו עלו בתוהו



בתחילת יוני 1948, שבועות בודדים לאחר הכרזת העצמאות, הפגיזו תותחי הלגיון הערבי את ירושלים כמעט ללא הפסקה. ההפגזות היו כה שכיחות עד שהעיתונות באותם ימים כמעט ולא סיקרה אותן, ובחרה להתמקד בהתקפות האוויריות שספגה העיר העברית הראשונה ובכיבושו של קיבוץ ניצנים. ב–7 ביוני במהלך עוד מטח כבד של פגזים שנורה לעבר עיר הבירה, נחתו כמה מהם על גג מטה המשטרה במגרש הרוסים, וגרמו לשריפה שאיימה לכלות את הבניין.

שלושה שוטרים ששהו באותו יום במטה לא היססו, ומיהרו לעלות אל הגג על מנת לכבות את האש, על אף שהירי הירדני לא פסק. תחת אש כבדה הצליחו השלושה לכבות את השריפה ולהציל את המבנה, שמשמש עד היום את כוחות המשטרה, ואת האנשים ששהו בו. כחודש לאחר מכן, החליט מפקד משטרת ירושלים העברית, שלמה סופר, להעניק לשלושה — חיים הלבן, אברהם שפיגלשטיין ולאה פינטוך — צל"ש.

במסמך שתיאר את מעשיהם תחת הכותרת "התנהגות למופת" נכתב כי השלושה "סיכנו את נפשם ותחת מטר של פגזי האויב היו הראשונים שעלו על גג בניין מטה המשטרה ובמאמץ לכבות את השריפה שנגרמה על ידי פגיעה ישירה של פגזים". עוד נכתב כי "ציון זה יירשם בדיו אדום בפנקס השירות של הנ"ל". כך, הפכה פינטוך לשוטרת הראשונה בתולדות המדינה שזכתה לקבל צל"ש.

אלא שמאז אבדו עקבותיה של פינטוך וכל הניסיונות מטעם המדינה לאתר אותה או את קרוביה — העלו חרס. "אנחנו לא יודעים מה הסיבה המדוייקת לכך שלא איתרנו אותה ויכולות להיות לכך כמה סיבות", אומר רפ"ק אורי קוסובסקי, ראש חוליית היסטוריה במשטרת ישראל.

קוסובסקי מסביר כי פינטוך שירתה במשטרת ירושלים העברית שפעלה באותה עת במקביל למשטרה ישראל. המשטרה הירושלמית מנתה כ–400 שוטרים באותה עת, חלקם שוטרים ששירתו קודם לכן במשטרה הבריטית וחלקם צעירים שכמעט ולא עברו הכשרה מבצעית. בצל ההפגזות הכבדות והמחסור במזון, מרבית עבודתם של השוטרים היתה טיפול במעשי ביזה רבים ומאבק בשוק השחור שצמח בעיר. ואולם, התושבים לא עשו חיים קלים לשוטרים שזכו לאמון ציבורי נמוך בשל העובדה כי רבים מהם שירתו במשטרה הבריטית. זאת, לעומת המחתרות שהמשיכו לפעול בעיר וזכו לאהדה ציבורית גדולה. באוגוסט באותה שנה, כמה חודשים בלבד לאחר שהוקמה, הוחלט לספחה למשטרת ישראל. לדברי קוסובסקי, ייתכן כי פינטוך לא עברה למשטרת ישראל בעת סיפוחה של המשטרה הירושלמית, ועל כן לא קיים כל רישום במאגרי המשטרה על אודותיה.

"בנוסף, ייתכן שפינטוך עזבה את הארץ בשנותיה הראשונות של המדינה, כאשר רישום כניסות ויציאות לארץ לא היה מושלם", אומר קוסובסקי. "אפשרות אחרת וסבירה יותר היא שנישאה, החליפה את שם משפחתה ובמאגרים לא נשאר שם נעוריה".

עד כה, ניסיונות המשטרה לאמת את זהותה של פינטוך ולאתר אותה או את קרוביה לא צלחו. אנשי בית המורשת של הארגון אף פנו לעזרת הציבור בניסיון לאתרה, אך גם פעולה זו לא הובילה למידע חדש. ואולם, מסמכים שמצא בארכיון המדינה ובארכיונים נוספים יעקב גולדשטיין, תושב ירושלים המגדיר עצמו כ"גנאלוג חובב", שופכים ככל הנראה אור על זהותה של הצל"שניקית הראשונה. לפי המסמכים, פינטוך נולדה באוגוסט 1924 בברלין, וב–1938 קיבלה אישור מהשלטון הנאצי לעזוב את המדינה. 11 יום לאחר מכן הגיעה לתל אביב. מהמסמכים עולה כי פינטוך ככל הנראה עברה הכשרה צבאית בקיבוץ שער העמקים ב–1942. מסמך נוסף שאותר בארכיון כולל בקשה שהגישה באוגוסט 1946 מ"ממשלת פלשתינה (א"י)" לקבלת תעודת התאזרחות. בקשתה של פינטוך התקבלה, ובמסמך מטעם "ממשלת פלשתינה (א"י), מחלקת העליה וההגירה", נשבעה פינטוך "באלוהים שאהיה נאמנה ונשמעת לממשלת פלשתינה (א"י)".

תעודת ההתאזרחות שקיבלה פינטוך שופכת אור נוסף על זהותה. בתעודה הגדירה עצמה "בלתי נשואה", ותחת "כתובת מגורים" נכתב: "רחוב הנביאים 266 אצל אזולי".

אותה אזולאי, היא מלכה אזולאי שהיתה אחת משתי הנשים שהוגדרו כ"תומכות בבקשה", לצד אישה נוספת בשם קליר גפני שהתגוררה בבקעה עלית בירושלים. נכדתה של אזולאי מספרת כי הבית, שמספרו שונה מאז, היה ממוקם ממול לרחוב המוביל למגרש הרוסים, סמוך למטה המשטרה שבו שירתה פינטוך. כיום, פועל בבניין זה "מרכז הפלאפל התימני", דוכן הפלאפל המוכר ביותר בבירה. עם זאת, נכדתה של אזולאי ציינה כי שמה של פינטוך אינו מוכר לה.

לבקשה של פינטוך צורפה גם תמונתה בה היא לבושה במעיל הדומה למעיל צבאי של הצבא הבריטי. מעיל זה עשוי לרמז כי פינטוך השתייכה לחיל עזר לנשים הבריטי בו שירתו גם נשים יהודיות. ואכן, השם "לאה פינטוך" מופיע ברשימת המשרתות בחיל.

במדור היסטוריה ומורשת במשטרה מעריכים בסבירות גבוהה כי האישה שמופיעה במסמכים אלו היא אכן אותה שוטרת שהצילה את מבנה מטה המשטרה. כמה גורמים מחזקים את הנחתם: שם משפחתה הייחודי, עברה הצבאי־מבצעי, כתובת מגוריה הסמוכה למטה המשטרה והעובדה שבאותם ימים גייסו רק נשים לא נשואות לשורות המשטרה. בנוסף, באותם ימים התגוררו בעיר כ–100 אלף תושבים בלבד, כך שהסבירות שהתגוררה בירושלים אישה בעלת אותו שם נמוך.

גם היום, 74 שנים אחרי, סיפורה של פינטוך הוא סיפור יוצא דופן. לפי עפר דרורי, מייסד אתר "הגבורה" הסוקר את מקבלי הצל"שים והעיטורים בכלל גופי הביטחון, עד מארס 2021, העניקה המשטרה רק עשרים עיטורים וצל"שים לשוטרות, מרביתם לאחר שנת 2000. לדבריו, בצה"ל הוענקו 28 עיטורים וציונים לשבח לנשים, כאשר רק תשעה מתוכם הוענקו על מעשים "שהיה בהם סיכון אישי, בקרב או בתאונות". על פי דרורי, "לאה פינטוך היא, ככל הנראה, האישה הראשונה במדינת ישראל שצוינה לשבח על פעילות לנוכח אש אויב".

"הסיפור של לאה פינטוך הוא סיפור ייחודי", מוסיף קוסובסקי. "מספר השוטרות במשטרה בתקופה ההיא היה קטן ביותר ואירוע שבו שוטרת מוצאת עצמה בקו הראשון של הלחימה ונוטלת חלק באירוע שהביא להצלת חיים שעליו גם קיבלה צל"ש הוא כזה שהיינו רוצים ששוטרים ואזרחים יידעו עליו יותר".

מקור הכתבה




הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה