בגיל 9 הדביקה כרוזים. בגיל 12 הבריחה נשק. כעבור שנתיים כבר הייתה לוחמת מן השורה, עד שפגז ערבי שם קץ למאור עיניה.. סיפור גבורה ואומץ של יהודית

באותם ימים, הרחובות בירושלים היו מלאים מחסומים ומשמרות. קירות אבן, לבנים, עמודי ברזל, שקי חול, חוטי תיל, מחסומים שלידם חיילים חמושים, לאות כי מן העבר השני מתחיל אזור אחר: ערבי, בריטי או ערבי ובריטי גם יחד. באותם ימים, כתב סופר אמריקאי שביקר בירושלים, היו הילדים שואלים זה את זה: "האם אתה מצטרף לאצ"ל?"  כשם שבשיקאגו היו ילדים עשויים לשאול זה את זה: "האם אתה מצטרף לצופים?"

יהודית, שחיה עם הוריה סמוך לשכונת מאה שערים, הייתה בת 9 באותם ימים. כששאלתי אותה איך הצטרפה לאצ"ל ענתה: "כמו כל אחד אחר דרך ידידים. תפקידי הראשונים היו לחלק כרוזים ולהדביק כרזות במקומות שונים בעיר".

כשיהודית הייתה בת 12, הושבעה כחברת הארגון.

"כשעמדתי שם עם התנ"ך בידי ואמרתי את דברי השבועה, הייתי גאה מאוד. עד היום אני גאה על כך. במלחמת ששת הימים הייתי מתנדבת שוב, אלמלא נחמיה, שהיה תינוק עדיין. מובן שלא יכולתי לעשות הרבה, אך בכל זאת.. הייתי יכולה לעבוד כמרכזנית טלפונים, או לשמור על מחסן התחמושת."

והיא נכנסת למטבח להכין קפה. היא מוציאה עוגיות מהמקרר ומבקשת שנטעם מהן, כי הן מעשה ידיה. אנו מסתכלים בה כשהיא מדליקה את הגז, נותנת סוכר בקפה, בוחשת ומחזירה את הסוכר למקומו שעל המדף. את כל זה היא עושה מבלי שתוכל לראות מה היא עושה יהודית נפצעה יום לפני ההפוגה השנייה, כשפגז התפוצץ לרגליה ממש. מיד אחרי שנשבעה לאצ"ל החלה יהודית באימונים מפרכים עם כיתתה. הם התאמנו בשייך באדר, בשדות, בכל מיני פינות נסתרות ואפילו בבתים.

"פעם" היא נזכרת, "חזרנו בלילה ונכנסנו לעוצר. היה לנו נשק, מסמכים וכרוזים. הבריטים עצרו אותנו ברחוב גאולה, בדיוק בירידה לכיכר גאולה והכניסו אותנו בכוח אחד אחד, למכונית השיטור. על גופי היה סטן וכמה מסמכים חשובים. אמרתי לעצמי אם ימצאו את המסמכים עלייך את אבודה. את וכל משפחתך. התחלתי לקרוע את הניירות לפיסות זעירות, ולאט לאט, בזו אחר זו, בלעתי את פיסות הנייר".

היא משתהה לרגע וצוחקת. "וכל זה בלי טיפת מים שתוריד את הנייר למטה... והאמינו לי, אני סובלת מכאבי בטן עד היום!" כשכל הילדים היו כבר במכונית המשטרה לקחו אותם הבריטים ל"קישלה" שבמאה שערים. "דחפו אותי לחדר וסגרו את הדלת. למזלי הייתי לבדי. אני אומרת "למזלי" כי הסטן המפורק היה עדיין חבוי במכנסי. התבוננתי סביבי מהר הקירות היו מקושקשים בתמונות נערות זוהר וכדומה.. הוצאתי את הסטן והחבאתי אותו מאחורי אחת התמונות. מיד אחרי זה נכנסה לחדר שוטרת כדי לערוך חיפוש אצלי. היא השאירה את הדלת פתוחה. היא קראה למפקד שלה והוא פקד עליה לסגור את הדלת כואב לי מאוד לומר זאת, אך השוטרת הייתה יהודייה. כך היה באותם ימים... הינו צריכים להיזהר אפילו מבני עמנו. לפעמים אפילו מבני משפחתנו!"

פגז במשלט

יהודית יצאה בשלום מן העניין בפעם ההיא. היא נקנסה בעשרים וחמש גרוש על שהייתה ברחוב בשעת העוצר ושוחררה. היא הצטערה רק על הסטן שנשאר מאחורי התמונה של נערת הזוהר... אשר לכרוזים, פשוט כאבה לה הבטן!

מאותו יום קיבלה את הכינוי "תחיה". היא קפצה על גדרות תיל, מאחורי גבם של השומרים הבריטים, כשהיא נשאת עמה נשק. "לבשתי מכנסיים ארוכים" היא אומרת בחיוך, "וכך יכולתי לשאת שני סטנים ורימון. אילו לבשתי קצרים הייתי יכולה לשאת פחות".

מובן שהוריה אחיה ואחיותיה לא ידעו דבר על פעילותה. יום אחד מצאה את עצמה, ממש לפני העוצר, כשנשק על גופה. היא לא יכלה להתחמק ולהגיע ליעדה ולכן החליטה להסתיר את הנשק בביתה למשך אותו לילה. "באמצע הלילה העיר אותי רעש נורא. האנגלים חיפשו בסביבה. קפצתי מהמיטה, לקחתי כמה כלי נשק, זרקתי אותם לארון וכיסיתי אותם בשמלות שלי. כלים אחרים פשוט זרקתי על הרצפה ורצתי לאסוף את כל הכבסים המלוכלכים של המשפחה לכסות אותם... כשהחייל הבריטי נכנס לחדר, הייתי רגועה אף כי רעדתי במקצת. הוא העיף מבט בחדר, ירק והסתלק בחיפזון".

אם הצליחה להתחמק מהבריטים הרי לא הצליחה להתחמק מהכעס של אחותה. "אחותי חשדה מיד שלא סתם זרקתי את הכבסים המלוכלכים יחד עם השמלות הנקיות שלי על הרצפה. היא התחילה להציק לי שאספר, אחותי לא הרפתה. שאלה מה החבאתי? אני שתקתי. שש בבוקר, כשהוסר העוצר אספתי את הדברים בחיפזון וברחתי מן הבית. אחותי רצה אחרי! למזלי הכרתי את הסמטאות הצרות של מאה שערים יותר טוב ממנה והצלחתי להתחמק".

1948. תחיה כבר לוחמת מאומנת. היא משתתפת בכיבוש ליפתא התחתית. בליל התשיעי באפריל מתקדמת תחיה עם כוחות האצ"ל לעבר דיר יאסין. היא נזכרת שיחד עמה היו בכוח הלוחם כחמש עשרה נערות. האם ראתה את הדברים הנוראים שהתרחשו בכפר זה? שעוררו את חמת הפלמ"ח? לא. היא מספרת שלא ראתה כל מעשה אכזריות.

אחרי דיר יאסין, הייתה הפעולה הבאת פיצוץ תחנת המשטרה במחנה יהודה. "באותו יום עבדתי כחובשת, יחד עם עוד שתי בנות. היינו מוצבות בקפה אלנבי וחיכינו לאות. לא היו לנו פצועים באותו יום, אך אחרי הפעולה היינו צריכות לרוץ לעבר הבחורים, לקחת מהם את הנשק ולהחביאו במהירות האפשרית במכנסינו וכמובן, לברוח. הגברים לא היו בסכנה אם ייתפשו בלתי חמושים..."

יום אחד לפני שנכנסה ההפוגה השנייה לתוקפה, הייתה יהודית תחיה מוצבת במשלט "פאגי" – השם שניתן לבית השוטרים. השעה הייתה כעשר דקות לפני חצות היום. "המכונית שהייתה צריכה להביא לנו מזון עדיין לא הגיעה. לא אכלנו ארוחת בוקר באותו יום. לפתע ראיתי את המכונית מגיעה, ביקשתי מחבר שיחליף אותי כדי שאוכל לרוץ למטה ולקחת לי כריך. כשירדתי, שרק פגז מעל ראשי אחד הבחורים החל לרוץ אחרי כדי למשוך אותי חזרה. הפגז התפוצץ. אני קיבלתי רסיסים והבחור שניסה להציל אותי, אב לארבעה ילדים, עף והתרסק... לא הרגשתי כל כאב. הסירו את חולצתי. עמוד השדרה נפגע. שאלתי איך נראות עיני? ואמרו לי שבסדר. כשבא נהג האמבולנס, שהכרתי אותו ושאל אותי מי אני? הבינותי הם לא יכלו להכיר אותי... לקחו אותי להדסה ונהג האמבולנס שאת כולו הכרתי סיפר לחברה שלי מה קרה. לקחו אותי ישר לחדר הניתוח. החברה שלי נכנסה איתי עם אחותה, כל מה שאני זוכרת זה שבכיתי עד שאבדה לי ההכרה. הייתי בלי הכרה במשך חודש".

יהודית אינה טוענת שהיא גיבורה היא אומרת שהיא רק אחת מני רבות שעשו אותו דבר. היא מספרת גם שבהיותה בבית החולים איבדה את האומץ לחיות. בכל זאת, לאחר שנה במיטת החולים, ועוד כמה שנים של נדידה ממוסד רפואי אחד לשני- בית החולים לעיניים "אביחיל" בירושלים, "גלאון" מכון לנפגעי עיניים בחיפה, בית החולים העירוני של חיפה, ולבסוף בית החולים "רמב"ם" שבו נותחה שוב כדי להוציא רסיס שנשאר סמוך ללבה- חזרה לירושלים והחלה לחיות ברשות עצמה בדירה קטנה.

"בעצם לא הייתי לבדי, הייתה איתי "ריקה" כלבה נפלאה שהצילה אותי מהרבה צרות, פעמים רבות".

יהודית רצתה לחיות שוב, ויותר מכל- רצתה ללדת ילדים. "תמיד חיבבתי ילדים אני אוהבת את כל הילדים, אפילו אלה שאינם שלי".

יהודית נישאה לבעלה בשנת 1953. הוא עלה ארצה ביום בו נפצעה יהודית. הם נפגשו אצל ידידים משותפים. זמן קצר אחרי נישואיהם הרתה יהודית והייתה המומה מרוב שמחה. הרופאים רצו להפסיק את ההריון כדי שיוכלו לנתחה שוב הם עדיין לא איבדו את התקווה אך לא יכלו לנתחה כשהיא בהריון. יהודית נבהלה, היא חשבה שאם תעשה הפלה אולי לא תוכל ללדת בעתיד. היא ברחה מבית החולים שבו אושפזה שוב כהכנה לניתוח.

אבי נולד לפני 16 שנה הוא גבוה נאה ואוהב לכתוב עתה הוא עוסק בכתיבת ספר יחד עם אמו "יש לי שלושה ילדים ואני מאושרת מאוד בהם: אבי, יאיר בן ה 14 הלומד בפנימייה ונחמיה בן 3.5... "

ליהודית יש עוד משהו מלבד ילדיה משהו שלא רבים מאתנו יכולים להתגאות בו. יש לי ידידה אמיתית במשך עשר השנים האחרונות באה לטיפה ישראל לטפל בה מידי יום ביומו. היא לוקחת אותה לטיולים, תופרת לילדים, ומשמשת בת לוויה ליהודית. יהודית פגשה את לטיפה כשזו הייתה התופרת שלה. "בהתחלה לא היינו ידידות קרובות כל כך היא רק תפרה לי שמלות. לאט לאט למדנו להכיר זו את זו והתקרבנו מאוד. עכשיו אנחנו עוזרות אחת לשנייה. למי אין צרות? אני מנסה לעזור לה כשאני יכולה.
היא משאילה לי את עיניה, ומגיעה כאשר יש לה פנאי. היא עוזרת לי לתפור– אני תופרת בעצמי, גם במכונה. כשאינני יכולה לעשות זו בעצמי. רק לפני ימים אחדים קיבלה לטיפה רישיון נהיגה. עכשיו היא תוכל לקחת אותי לטיולים במכונית הישנה שלנו". מה שיהודית לא סיפרה לנו זה שהיא שילמה בעד שיעורי הנהיגה של לטיפה, וכן את כל ההוצאות הכרוכות במבחן הנהיגה. לטיפה צוחקת היא מאושרת, אחרי הכל, היא אומרת, "עברתי את המבחן בפעם השלישית... זה לא כל כך רע נכון?".   

מאת – אריקה עוזרמן
מגזין "לאישה" 1973

יהודית נפטרה בגיל 92,  ח' באדר א' תשפ"ב, 09.02.2022.
מעולם לא זכתה לראות את בעלה, בן זוגה, ילדיה ונכדיה ומעולם לא התחרטה על תפקידה באצ"ל על אף הפגיעה האנושה.
לנצח סיפורה ייחרט כסיפור של אומץ וגבורה.