הוא קפץ על הרימון והציל את חייליו שנה לפני נתן אלבז, אבל שמו לא זכה להוקרה

המונח "לקפוץ על הרימון" מסמל את ההקרבה הגדולה ביותר שיכול אדם לעשות למען זולתו. מעטים החיילים שהפכו את הביטוי הזה למציאות פיזית ממשית, והציבו את גופם כמגן מפני פיצוץ קטלני. בדור האחרון מוכר היטב סיפורו של רב־סרן רועי קליין ז"ל, שבמהלך קרב בינת־ג'בייל במלחמת לבנון השנייה הבחין ברימון שהושלך לעבר חייליו, ומיד זינק עליו בקריאת "שמע ישראל". לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז על מעשהו. קדם לו נתן אלבז, חייל גבעתי שנפל בדרך דומה בשנת 1954. במהלך משימה שגרתית של פירוק תחמושת גילה אלבז שהנצרה השתחררה מאחד הרימונים, ואימץ אותו אל חזהו כדי למנוע פגיעה מאחרים. לאחר מותו ניתן לו צל"ש, שהומר בהמשך לעיטור המופת.

שני הנופלים זכו להנצחה במגוון דרכים: רחובות ברחבי הארץ נקראו על שמם, נתן אלתרמן ועמוס אטינגר כתבו שירים על נתן אלבז, והמשוררת תלמה אליגון־רוז הוסיפה בית על רועי קליין לשירה המפורסם "אל ארץ צבי". את שמו של סגן דב גינזבורג ז"ל, לעומת זאת, איש כמעט אינו מכיר, אף שנסיבות מותו היו דומות מאוד. בי"ז בתמוז תשי"ג, 30 ביוני 1953, יצאה המחלקה של גינזבורג לאימון סמוך לקיבוץ שדה־בוקר. כשהקצין הצעיר הבין שאחד הרימונים עומד להתפוצץ בשל תקלה, הוא הטיל את עצמו על הרימון וכך מצא את מותו. בעיתון מעריב פורסמה למחרת ידיעה שכותרתה: "סגן בצה"ל מסר נפשו והציל חיי עשרה מפקודיו". בעיתון אחר הייתה הכותרת: "מעשה גבורה עילאי של איש אלטלנה". ובכל זאת, גינזבורג לא זכה להוקרה מצה"ל על גבורתו והקרבתו. עיטור לא ניתן לו, וסיפורו היוצא דופן לא נכנס לסדרות החינוך ולמור"קים. רק כעת, בחלוף שבעים שנה, נעשה ניסיון לעשות עמו צדק היסטורי.

ההתעניינות המחודשת בסיפורו הטרגי של גינזבורג החלה לפני כשנה וחצי בחדר האוכל של שדה־בוקר. אביבה פופר, ארכיונאית הקיבוץ, ניגשה אל החבר רזי יהל, מח"ט במילואים לשעבר ובעל תואר שני בהיסטוריה, וסיפרה לו שבראיונות עם ותיקי המקום היא שמעה מאחד מהם על מות הגבורה של קצין הנח"ל בשטח האימונים הסמוך, שהפך מאז לאדמת הקיבוץ. פופר השיגה את תמונתו של גינזבורג וכמה פרטים נוספים, והפקידה את המשך הטיפול בפרשה בידי יהל. יהל התחקה לא רק אחר נסיבות מותו של גינזבורג אלא גם אחר סיפור חייו, וגילה דמות מרשימה של לוחם שהתבלט מגיל צעיר בנחישותו ובאומץ ליבו. ככל שהעמיק בפרשה, כך גמלה בו ההחלטה לא לוותר ולעשות ככל יכולתו שדמותו של גינזבורג ונסיבות מותו יהפכו לנחלת הכלל.  "אין התיישנות למעשי גבורה", הוא אומר.

סליק של כידונים במחנה

דב (ברל'ה) גינזבורג נולד במאי 1933 בעיירה קטנה בפולין, סמוך לעיר וילנה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ופלישת הצבא האדום למזרח פולין, נאסר אביו שמואל ונשלח לעבודת פרך בסיביר. האם חיה נשלחה לקזחסטן עם דב ועם אחיו הצעיר שלמה (סול), והמשפחה סבלה שם רעב והתנכלויות אנטישמיות בלתי פוסקות. לימים סיפר שלמה שאחיו הגדול היה מגן עליו בחירוף נפש מפני כל מי שביקש לפגוע בו. כעבור חמש שנים שוחרר האב והתאחד עם אשתו וילדיו, ובתום המלחמה היגרה המשפחה לגרמניה, למחנה עקורים שהוקם על חורבות מחנה הריכוז ברגן־בלזן. בתקופת שהותם שם למד דב בבית ספר מקצועי של אורט, ואביו הפך לדובר הרוויזיוניסטים במחנה וגייס כספים לרכישת נשק עבור האצ"ל.

בשלהי קיץ 1947 הגיע למחנה העקורים נציג של אצ"ל כדי לגייס מתנדבים, להכשיר אותם בשימוש בנשק ולהכין אותם לעלייה ארצה. דב בן ה־14, שנראה מבוגר מכפי גילו, ביקש להתקבל לקבוצה, ואף הוביל את איש האצ"ל למחבוא שבו הסתיר כידונים גרמניים שהשיג. המגייס התרשם מהנחישות של הנער, ולמרות גילו הצעיר הכניס אותו לקורס חבלה ונשק שנערך במחנה. כשהגיע המועד לעלות ארצה, ביקש דב להצטרף להפלגה. המגייס התייעץ בעניין עם דב שילנסקי – מפקד האצ"ל בגרמניה, ולימים יו"ר הכנסת – והלה התרשם מהצעיר הנלהב ואישר את הכללתו בקבוצת העולים. אלא שאז נתקל דב בהתנגדות הוריו, שסברו שהוא צעיר מדי לצאת לארץ ישראל לבדו. רק לאחר שהתעקש ואיים לצאת לדרך גם ללא הסכמתם, הם נכנעו.

בסוף מאי 1948, כשהוא בן 15 בלבד, עלה גינזבורג לסיפון האונייה אלטלנה, שהפליגה לישראל ובה מאות עולים ומטען עצום של נשק ותחמושת. האונייה המפורסמת הותקפה בידי צה"ל בלב ים ואחר כך בחופי הארץ, אבל כשהתחולל הקרב הגדול מול תל־אביב גינזבורג כבר לא היה עליה. הוא ירד מאלטלנה לפני כן, כשעגנה בחוף כפר־ויתקין, ונשלח לחברת הנוער בקיבוץ תל־יוסף. מתל־יוסף עבר גינזבורג עם חלק מהחברים לקיבוץ גליל־ים, ובתקופת שהותו שם מצא את עצמו מול פני האויב: הוא נתקל במסתנן ערבי בחצר הקיבוץ, והרג אותו בכידון.

שלושה חודשים לפני שהגיע לגיל גיוס רשמי, התגייס גינזבורג כחייל בודד לגדוד 904 של חטיבת הנח"ל. הוא בחר במסלול מבצעי ופיקודי ויצא לקורס מפקדי כיתות. הוריו היגרו בינתיים לארה"ב ושלחו משם מסמכים שיאפשרו לו להצטרף אליהם, אך הבן השיב להם: "אם אסע לאמריקה, ישלחו אותי לקוריאה ושם איהרג, ואם להיהרג אז מוטב ליפול למען המולדת מאשר באיזו ארץ זרה".

אחרי קורס המ"כים המשיך גינזבורג לקורס קצינים ולתקופת שירות קבע. כמפקד מחלקה הוא הוצב בהיאחזות הנח"ל שהוקמה סמוך לגבול עזה, נקודת התיישבות למודת חדירות מסתננים, שהפכה בהמשך לקיבוץ נחל־עוז. דני מט, מפקד הפלוגה שלו שם ולימים אלוף בצה"ל, הגדיר את גינזבורג כ"מפקד המחלקה הטוב ביותר שהיה אי פעם בנח"ל".

בשלב מסוים נשלח גינזבורג לפקד על מחלקת נח"ל בקיבוץ שדה־בוקר. את העברתו מגבול עזה המתוח לאזור הר הנגב השקט יחסית תלו פקודיו בתעוזת היתר שאפיינה אותו: הם סיפרו שהוא נהג למשל להסתנן בלילות לעזה ולבקר בבית הקולנוע המקומי. אבל דווקא במקום החדש, הבטוח לכאורה, קיפח גינזבורג את חייו. ב־30 ביוני 1953, במהלך אימון בנחל הרועה, הוא הבין שהרימון שבידו עומד להתפוצץ, ובחר למסור את נפשו כדי להציל את פקודיו.

שיקולי המדינה

כשרזי יהל ניסה להתחקות אחר סיפורו של גינזבורג, הוא גילה עד מהרה שצה"ל ומשרד הביטחון לא הכירו מעולם בגבורתו העילאית. פנייה לקצינת הנפגעים של חטיבת הנח"ל העלתה שבתוך החטיבה גינזבורג דווקא זכה להוקרה, ומעשה ההקרבה שלו מוזכר בכמה אתרי הנצחה וכן באתרי אינטרנט. גם הסרט התיעודי "בשבר של שנייה", שיצר הבמאי בני עורי ושודר בטלוויזיה בשנת 1990, העלה על נס את גינזבורג לצד נתן אלבז. ועדיין, יהל התקשה להבין מדוע החייל הראשון שקפץ על רימון לא זכה לשום עיטור, צל"ש או מחווה צה"לית רשמית אחרת.

באמצעות אגף המשפחות במשרד הביטחון והיחידה לקשר עם משפחות שכולות בחו"ל, הגיע יהל אל אחיו הצעיר של דב, סול גינזבורג – היום בן 86, תושב ארה"ב. "כשפניתי אל סול ואל אשתו נינה והסברתי מי אני, הם פרצו בבכי ולא היו מסוגלים לדבר. הבנתי מהם שהחיילים בשטח סיפרו להם על גבורתו של דב. הם רצו מאוד שהמעשה שלו יוכר, אבל למרות בקשותיהם הצבא מעולם לא העביר להם מסמך רשמי על פרטי נפילתו".

בני המשפחה, כך התברר ליהל, ניסו להיפגש עם שני ראשי ממשלה – יצחק רבין ומנחם בגין – אך גם כאן נענו בסירוב. "בארכיון צה"ל אמרו לי שתיק החקירה לא נפתח 'משיקולים של המדינה'. כשביקשתי לבדוק מה היו השיקולים, אחת הקצינות שם אמרה לי שעל התיק רשום 'צנעת הפרט'. אמרתי לה שצנעת הפרט יכולה להתבטל אם המשפחה חותמת על מסמך; זה מעולם לא קרה כי המשפחה לא הייתה מודעת לאפשרות הזו, ואף אחד לא סיפר לה". בתיווכו של יהל הגישו בני המשפחה בקשה לפתיחת התיק, בקשתם אושרה, וקצינת הנפגעים של חטיבת הנח"ל העבירה את החומר.

תיק חקירת מותו של סגן גינזבורג מכיל דו"ח תמציתי שאורכו פחות מעמוד. בשורות קצרות ותוך היצמדות לעובדות יבשות, מתארים שני הקצינים החוקרים את שחרור המנוף של הרימון שגינזבורג אחז בידו, את הפיצוץ ואת הפגיעה הגופנית הקשה שהובילה למוות מיידי. החוקרים אינם מנסים לאבחן כיצד פעל מפקד המחלקה בשניות הגורליות, ומסתפקים במילים: "נראה שהוא התכופף קדימה בעת ההתפוצצות".

יהל קרא את הדו"ח הזה, והתאכזב מאוד. במכתב למפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ אורן שמחה, הוא כתב שהמסמך "בולט בשטחיותו ומעלה ספקות באשר למקצועיותו". הקביעה נשענת על כמה נימוקים: רק ארבעה חיילים ששהו בזירת האסון נחקרו; הקצין הנוסף שנכח בתרגיל לא נחקר; מסתמן שלא נעשה שחזור בשטח של האירוע; ובדו"ח אין כל התייחסות לעובדה חשובה אחת – אף שכמה חיילים עמדו סמוך מאוד למקום הפיצוץ, איש מהם לא נפגע, פרט לחייל אחד שנפצע באורח קל ברגלו מאבן.

"מצד אחד אני מלא ביקורת כרימון כלפי הקצינים שערכו את החקירה, אבל מצד שני אני יודע שזה לא מוצדק", אומר יהל. "המדינה הייתה אז בת ארבע שנים, והצבא בקושי התאושש מהקמתו. חברי הוועדה שחקרה את המקרה פעלו ללא כללים וללא הגדרת מטרה. הם לא כתבו לקחים, משמעויות ומסקנות. ביקשו מהם רק לקיים חקירה, וזו הייתה התוצאה".

יהל, חוקר בנשמתו, החליט לערוך בעצמו תחקיר מסודר. בעזרת ארכיון הקיבוץ הוא הצליח להגיע לחייל שהיה לצידו של גינזבורג באותן דקות גורליות, ולקיים איתו שחזור של התקרית במקום התרחשותה, כשני קילומטרים מהקיבוץ. "אני לא זוכר כלום ממלחמת ההתשה, המלחמה הראשונה שהשתתפתי בה", אומר יהל, "אבל האיש הזה, חיים פרחי – כנראה עד הראייה היחידי שעדיין בחיים – זוכר היטב את האירוע שהתרחש לפני שבעים שנה".

שוקולד לכל המחלקה

פרחי, שביקרתי אותו בקיבוץ רביבים, ראוי לכתבה בפני עצמה. הוא נולד לפני 88 שנה באיזמיר שבטורקיה, ואביו היה יו"ר הקהילה היהודית בעיר. כמו מפקדו דב גינזבורג, גם פרחי עלה ארצה לבדו בגיל צעיר, בניגוד לרצון הוריו. "מגיל שמונה הייתי בתנועת הנוער 'מחזיקי תורה'. היינו נפגשים בבית הכנסת של הקהילה פעמיים בשבוע", הוא מספר. "כשהוכרזה המדינה קמנו, קבוצה של 48 נערים בגיל בר מצווה, ואמרנו להורים: אנחנו עצמאים ואנחנו יוצאים לישראל. אבא שלי אמר: 'אשר יגורתי בא לי, אבל אתה לא אשם בכלל, כי טפטפתי לך כל ימי חיי את ירושלים עיר הקודש'".

פרחי וחבריו נקלטו במסגרת עליית הנוער בגבעת־חיים, ונשלחו ללימודים ב"משק פועלות" בפתח־תקווה, לימים בית הספר לגננות ושתלנות. הוריו של פרחי עלו לישראל שנה וחצי אחריו, והיו מראשוני המתיישבים בשכונת ימין־משה הירושלמית, אחרי שננטשה במלחמת השחרור.

לשדה־בוקר הגיע פרחי עם גרעין נח"ל שהורכב מיוצאי עליית הנוער. 18 חברי הגרעין עברו טירונות ואז נשלחו לחזק את הקיבוץ הדרומי שאך זה הוקם. במאי 1953 הגיע לבקר אורח בלתי צפוי: ראש הממשלה דוד בן־גוריון, שחזר מחנוכת הכביש החדש "מעלה העצמאות" ליד מכתש רמון, הבחין בכמה אוהלים וצריפים באמצע המדבר וביקש מנהגו לעצור כדי לראות מי "המשוגעים" שבחרו לגור דווקא שם. בשער הוא פגש את החייל הצעיר חיים פרחי. "אמרתי לפמליה שלו שיחכו עד שאבדוק עם המפקדים שלי אם מותר להם להיכנס", מספר פרחי. "בן־גוריון חיכה בסבלנות, אבל 'סימן' אותי. אחרי כמה חודשים, כשהצטרף בעצמו לקיבוץ, הוא שאל: 'איפה חיים השובב שלא נתן לי להיכנס לכאן'".

פרחי זכה להיות ממלוויו של בן־גוריון בעבודה בדיר. "שמעתי ממנו הרבה פעמים את חלומו שהנגב עוד יהיה פורח. פולה העסיקה אותי מדי פעם בעבודות בית אצלם, ונהגה לומר שאני הבן המאומץ שלה. בדיעבד הייתי בצומת מעניין בחיים שלי, אבל לא הייתי מודע אז לגודל השעה".

לאחר שנתיים בשדה־בוקר עבר הגרעין שלו צפונה. "היינו קשורים מאוד לשדה־בוקר ורצינו לעשות שם את פרק השל"ת שלנו, אבל הגיע גרעין של בני המושבים שהיה גדול מאיתנו פי שלושה, אז העדיפו אותם. איחוד הקיבוצים והקבוצות שלח אותנו לקיבוץ האון. בשנים שלפני מלחמת ששת הימים הייתי יוצא עם הטרקטור לחרוש ליד הגבול הסורי. גידלתי שם בננות יחד עם הרב מנחם פרומן". פרחי נישא לבת הגרעין, הביא איתה לעולם ארבעה ילדים, ונשאר בקיבוץ האון 25 שנה. ב־1980 הוא חזר להר הנגב בעקבות ננסי, אשתו השנייה, חברת קיבוץ רביבים.

את מפקדו בתקופת שדה־בוקר, דב גינזבורג, פרחי זוכר כ"איש דגול שהיה לו לב גדול ופתוח. הוא היה מקורב אלינו מאוד, בלי מחיצות. אני זוכר שהוא היה מקבל באופן סדיר חבילות מהמשפחה שלו באמריקה, ועוד לפני שהיה פותח אותן, הוא היה קורא לכולנו כדי לחלוק איתנו את כל השוקולדים. אני מרגיש שהייתה לי זכות להתלוות לאדם יקר למשך כמה חודשים".

הוא גם זוכר היטב את האימון שבו מצא גינזבורג את מותו. בשחזור שערך עם יהל תיאר פרחי כיצד המחלקה שלהם נעה באפיק נחל רועה, עלתה ל"כיפת רתק" והשאירה שם חוליית חיפוי, בעוד כוח אחר במחלקה יוצא בתנועת איגוף לעבר היעד. לקראת ההסתערות החל הכוח המאגף לטפס על מדרון והתפרס לרוחב גבעה, כשהמפקד גינזבורג מוביל אותו במרכז. התרגולת הייתה שהכוח יורד במקום, מפקד המחלקה מתקדם וזורק רימון, והפיצוץ מסמן לחוליית הרתק לחדול אש. במקביל, שאר הכוח מיישר קו ופותח בהסתערות לעבר היעד.

"הרימונים שדב היה זורק נועדו לדרבן אותנו", מספר פרחי. "בתרגיל הוא ראה שהשורה כבר התיישרה להסתערות, והחליט משום מה להחזיר את הרימון לכיס, אחרי שכבר הוציא את הנצרה. ואז המנוף של הרימון קפץ. דב ידע כמה זמן נותר לו כדי להציל את החבר'ה. הוא צעק לשאר הכוח 'חדל', רץ קדימה כשלושה מטרים ונשכב עם הבטן על הרימון. הייתי סמוך לו, במרחק שבעה או שמונה מטרים, ואני מאמין שהוא מנע ממני פציעה קשה, אם לא יותר מזה.

"היה שם גם מ"פ בסביבה, ומיד אחרי הפיצוץ קיפלו אותנו ואמרו לנו ללכת הצידה. אחר כך הגיעה קבוצה של מצ"ח לחקור. בימים ההם היה מקובל בצבא לטאטא את הכול במהירות. הם לא שאלו אותנו שאלות, ואני לא יודע לאילו מסקנות הם הגיעו ומה כתבו בדו"ח, אני רק יודע מה אני ראיתי – איש גיבור שהציל את חייליו".

לגינזבורג היו קרובי משפחה בנתניה, ולכן הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בעיר. פרחי וחבריו לא השתתפו בהלוויית מפקדם, וגם לא המשיכו לדון בנסיבות מותו. "זו הייתה תקופה אחרת. בטחנו ללא עוררין במה שצה"ל עשה ואמר. ברגע שקיפלו אותנו מהשטח ואמרו לנו שהאירוע מטופל, פשוט מחקנו את זה. ובכל זאת, לתחושתי נעשה עוול ליהודי הזה. הוא הציל לפחות חלק מהמחלקה, ואני ביניהם. לא עסקתי בזה עד שרזי יהל הגיע אליי לפני כשנה, אחרי שגילה את שמי בארכיון של שדה־בוקר. הוא יודע לחפור, הוא ארכיאולוג טוב, ולשמחתי אני עדיין צלול כדי לספר.

"מגיעה לדב הכרת טובה. יש בארצנו הקטנה רק מעטים שעשו מעשים כאלה, אז למה לגזול את ההכרה הזאת מבני המשפחה שלו? אבל קטונתי, אני לא מתווכח עם מערכת הביטחון".

לפני כחצי שנה, עם השלמת התחקיר הפרטי שלו, שלח יהל מכתב ארוך למפקד חטיבת הנח"ל אל"מ אורן שמחה. הוא פירט את ממצאיו ושב וביקש לדון בהנצחה רשמית למעשה של גינזבורג. "אין בנו ספק לגבי הגבורה שגילה הקצין וההוקרה שעל הצבא להעניק לבני משפחתו", כתב יהל וחתם את דבריו במשפט: "אין התיישנות למעשי גבורה". המח"ט לא השיב בכתב, אבל משיחתם בעל פה התרשם יהל שמאמציו אינם עתידים לשאת פרי. "אני מודה שציפיתי ליותר", הוא אומר לנו. "אם הייתי מח"ט הנח"ל, לא הייתי דופק חשבון. כשפיקדתי על חטיבת מילואים עסקתי גם בקשר עם המשפחות השכולות, ופניתי למשל לראש מועצת הגולן כדי לקבל סיוע בהקמת אנדרטה. אבל אני לא שופט את אל"מ שמחה. הוא נהג על פני כללי הצבא, והצבא מסודר מאוד ושבלוני, ולפעמים גם אכזר".

איך הגיבה המשפחה לחוסר ההיענות מצד הצבא?

"בצורה קשה מאוד, וזה היה שובר לב. בכל שיחה שלי עם סול, הוא בכה. כשהתיק נפתח זה עורר אצלם ציפיות, הם חשבו שהנה עוד מעט מישהו יביא להם את החותמת שמאשרת שדב היה גיבור, כפי שהם היו בטוחים כל השנים. אני מצידי הקפדתי לשקף להם את המציאות. בסופו של דבר הם קיבלו את הגזרה ואמרו לי: בוא נרד מזה, כי עם כל הכאב והכעס, לא נלך נגד צה"ל".

אבל יהל לא הרים ידיים, ובמקביל למאמציו מול הצבא הוא החליט לפעול בדרכים נוספות כדי להקנות לגינזבורג ז"ל את ההוקרה הראויה. ביום הזיכרון לחללי צה"ל תשפ"ב (2022) התקיים בשדה־בוקר, ביוזמתו של יהל, ערב לזכרו של הקצין שנשכב על הרימון. "הקהל היה המום. לא הכירו את הסיפור ולא האמינו שזה היה ממש פה. הזמנתי חיילים מחטיבת הנח"ל, צילמנו את האירוע ושלחנו למשפחה של דב. הם מייחסים חשיבות מיוחדת לשדה־בוקר, גם בגלל מקום האירוע וגם בגלל בן־גוריון, וזה נתן להם הרגשה טובה כשהם ראו שחושבים עליהם כאן".

בשלב הבא חלם יהל להביא את סול ונינה לקיבוץ כדי שישתתפו באירועי יום הזיכרון ויום העצמאות של שנת תשפ"ג, אך לבסוף הבין שבגילם המבוגר ובמצב בריאותם, זו תהיה משימה קשה מדי. במקום זאת הוא דאג שבני הזוג יקבלו תעודת הוקרה מטעם המועצה האזורית רמת הנגב, שקיבוץ שדה־בוקר משתייך אליה. יהל עצמו ניסח את התעודה, וראש המועצה ערן דורון העניק אותה לסול ולנינה כשביקר בארה"ב לפני כחודשיים. "הם התרגשו מאוד", מספר יהל. "נינה דיברה איתי, כי סול לא היה יכול לדבר מרוב התרגשות. מבחינתם זו הכרה, כי ראש המועצה הוא נציג של המדינה. אמרתי להם שאני צריך לומר להם תודה על שהם לא נוזפים בנו, בקיבוץ שדה־בוקר, שלא התעוררנו קודם לכן".

בטרמפיאדה עם בן־גוריון

רזי יהל (74) הוא בן מושב מולדת הסמוך לגלבוע. לשדה־בוקר הוא הגיע בשנת 1968 עם גרעין של שנת שירות. "אפשר לומר שבאתי לכאן בעקבות בן־גוריון. בסוף כיתה י"ב, אחרי שסיימתי בחינת בגרות בבית הספר שלי בחיפה, נסעתי דרומה. עמדתי בצומת ירוחם לתפוס טרמפ, ובן־גוריון עצר ושאל מאיפה אני. אחר כך נפגשנו איתו בדשא לפני הצריף, והוא בעיקר התעניין מאיפה אנחנו, אבל גם נתן לנו פלח מתפיסת עולמו".

בשירותו הצבאי היה יהל לוחם וקצין בחטיבת צנחנים. ב־1974, לאחר שחרורו, החליט עם רעייתו לשוב לשדה־בוקר. "ביקשתי שייתנו לי לגדל בעלי חיים בשטח, ענף שלא היה אז בקיבוץ. באתי כדי לגדל בקר, אבל בסוף התפשרתי על כבשים. בנינו מכלאות, חכרנו וגידרנו שטחים, נטענו עצים כדי שיהיה להם מזון, והם ניזונים כמעט אך ורק ממרעה". במקביל לעיסוקיו החקלאיים, יהל אחראי גם על מכונה לייצור לוחות מחיקים במפעל האריזה והעיטוף "דביק" של הקיבוץ.

בשירות המילואים שלו טיפס יהל במעלה הדרגות והתפקידים. הוא  פיקד על חטיבת המילואים אלכסנדרוני ועל חטיבת ג'נין, והיה ראש המטה של מפקד אוגדת עזה בשעתו, יואב גלנט. במהלך השנים טעם גם מהעולם האקדמי וחקר את תפיסת הביטחון של בן־גוריון. מחקרים אחרים שלו, שנמשכים עד היום, עוסקים בציורי סלע עתיקים הפזורים ברמת עבדת.

מה גרם לך להקדיש כל כך הרבה זמן לחקר סיפור של דב גינזבורג?

"אני חושב שכל אדם שהיה שומע את הכאב של בני המשפחה, לא היה נוהג אחרת. אני לא רוצה שתצייר אותי כמושיע. זה גם לא רזי שעשה את המעשה, אלא שדה־בוקר. אני הייתי קול של קיבוץ שלם".

מאז שהתחלת לפעול בנושא התחלפה ממשלה בישראל, ולפני כחודש מונה גם מפקד חדש לחטיבת הנח"ל. אתה חושב שיש סיכוי לשינוי המדיניות הרשמית בעניין הנצחתו של גינזבורג?

"כל עוד הצבא לא ממליץ על הענקת צל"ש, למשרד הביטחון אין הרבה מה לעשות, אבל לדעתי עוד לא מאוחר. אולי בממשלה החדשה תסייע לי העובדה שדב היה חבר בית"ר והיה על האלטלנה. כשקרובי המשפחה קיבלו את התעודה של המועצה הסיפור מבחינתם הסתיים, אבל אני לא יכול להסתיר מהם את העובדה שאני כן ממשיך לטפל בנושא. יש פה בעיה אתית ממדרגה ראשונה, ולצבא ולמשרד הביטחון אסור לדעתי להתעלם מהפניות".

מצה"ל נמסר בתגובה כי לאחר בירור הוחלט שאין אפשרות לערוך בדיקה מעמיקה באשר למתן צל״ש או עיטור ללוחם שנפל לפני כשבעים שנה, משום ש"חלוף הזמן הרב מקשה על היכולת לבחון את המקרה".

מקור הכתבה