כמו חץ שילחתי אותך

"כְּשֶׁמֵּת אַחֲרוֹן הַסְּפַּרְטָאִים/ הָיְתָה דְּמָמָה./ הַקְּרָב עוֹד הִדְהֵד בַּצּוּקִים הַתְּלוּלִים/ אֲבָל הַכּוֹכָבִים בְּאַחֲרוֹן הַנִּצְנוּצִים/ כְּבָר פִּנּוּ מָקוֹם/ לַשַּׁחַר הַשּׁוֹקֵט.// אַחַר כָּךְ נֶאֶמְרוּ הַרְבֵּה מִלִּים/ אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת רַק/ אֶת שְׁתִיקַת הַמֵּתִים".

רעיה הרניק כתבה את השיר בשנת 1963. גוני היה אז בן שבע. מאיר היה בין החיים, פסנתרן קונצרטים, ומאוחר יותר איש רדיו המזוהה בתודעת הכול עם זמר העם הישראלי. משפחה ירושלמית צעירה, בתקופה שקטה יחסית של בין המלחמות. השיר, היא אומרת, נבע מתוך גוּני ומתוך מערכת היחסים שלי איתו. ראיתי אותו תמיד רץ על ההרים. מאז שהיה קטן רצה שני דברים. כשכעסנו עליו הסביר לנו שהוא ילד של כפר ולא ילד עיר, ומגיל צעיר מאוד החליט שיהיה איש צבא. כל מה שהתקשר לצבא הִפּנט אותו, מאקדחי צעצועים ועד טקסים למיניהם. אחר כך הקים לעצמו צבא פרטי בשכונה בה גרנו, שהייתה מבודדת ומוקפת שדות. לכל ילד ב"צבא" היה תואר שנועד למשוך אותו להצטרף, פרט לרוני אחיו, שהיה טוראי ונשאר טוראי. גוני חשב שצבא זה נקבה מפני צליל המלה, ונהג לומר, הצבא שלי הכי טובה.

היחס שלי לצבא, אומרת רעיה, היה די ילדותי. אני שייכת לדור שפספס את מלחמת השחרור, והתמונה של הפלמ"חניק עם הכפייה על הג'יפ קסמה לי. הייתה לי גם נטייה לחנך את הילדים למעין פוזה אבירית, שאינה מתאימה לחיים. היום לא מגדלים ככה ילדים. לימדתי אותם לפתוח דלת לבחורה, לא להרביץ לחלשים, וגם נימוסי שולחן למיניהם. מאיר היה פסיבי בנושא, אבל כשניסיתי להכניס מנהג, שכאשר אני ניגשת לשולחן הילדים צריכים לעמוד עד שאני מתיישבת, אמר שזה עבורו הגבול. את גוני ראיתי בדמות אביר או אציל אנגלי, וכשהתבגר קצת השתעשעתי ברעיון לשלוח אותו לפנימייה באנגליה, והוא הסכים לנסוע. מאיר, לעומת זאת, היה אנטי גיבור. בזמן מלחמת השחרור היה מקלען בגדוד מוריה, אבל אחריה שוחרר מטעמי בריאות ולא הלך למילואים - ועבור גוני זה היה אסון גדול. תמיד ביקש ממאיר שיספר לו מה עשה בצבא, ומאיר מחק את העבר הקרבי שלו והיה עונה, פחדתי והיה לי קר.

גוני נולד ב-1956, וכשהיה בן חודשיים פרצה מלחמת סיני. משהו עמד לקרות, כותבת רעיה, אבל איש לא הזכיר את המלה "מלחמה". התינוק צרח בלילות כדרך תינוקות, ובבקרים, כאשר הייתי מיניקה אותו, היה נוף ירושלים פתוח סביב השכונה המבודדת בה גרנו, וראיתי את הזריחה מעל ההרים. בערב, התינוק השבע ישן, ואימו - מוכת שיגעון שרק אימהות לילדים ראשונים מסוגלת לו - עומדת ומגהצת חיתולים, והרדיו מנגן משהו שקט וריח כביסה נקייה באוויר, ולתוך כל זה פורץ קולו של קריין המודיע שכוחותינו צנחו במיתלה ותוקפים את האויב. מלחמה! ופתאום כל כובד האחריות על חייו של היצור הקטן שמעבר לקיר מכביד על הכתפיים. הרגשת האשמה המיידית - לא הכנתי מספיק אבקת חלב. באותו רגע נכנסה לדירה המשוררת מרים ילן-שטקליס, שהייתה שכנה וידידה שלנו, ומיד יעצה לי עצת מבוגרים, שכבר עברו מלחמות ומהפכות בחו"ל וגם בארץ: מיד בבוקר תלכי לבנק ותוציאי את כל הכסף ותקני זהב. דבר זה הצחיק אותי עד כדי כך, שהאימה נשרה ממני. מבצע סיני החל בסוף החודש ואנחנו, סטודנטים דלפונים, כבר "רושמים" מזה שבוע במכולת השכונתית הקטנה את מעט הקניות שלנו. הרעיון שיש לי כסף לקנות זהב היה ממש פנטסטי, כמו העובדה שאנחנו נמצאים במלחמה. אבל הכנתי סל מרופד ובקבוק מים בתוכו באותו לילה. וכך החל החמ"ל של גוני לפעול כשהיה בן חודשיים.

כשפרצה מלחמת ששת הימים היה גוני בן 11. הוא היה בכל מקום, אומרת רעיה, מילא שקים במוסררה, ניקה מקלטים והתרוצץ בכל ירושלים. ניסיתי להשיג לו דִסקית, כי לא ידעתי מה עלול לקרות, ובסוף רשמתי על כתפו ביוד את מספר הטלפון שלנו בכל פעם שיצא מהבית. בלילה הראשון של המלחמה ישבנו במקלט, מאיר ניהל שירה בציבור, הילדים התרגשו והייתה שמחה גדולה. הבטיחו להם מסיבה כשתיגמר המלחמה, ואחרי שיצאנו מהמקלטים באו אלינו כל תושבי הבית, הביאו קוניאק וממתקים ושרנו את ירושלים של זהב. בארבע פתחנו את הרדיו ושמענו ששחררו את גוש עציון ויורדים ליריחו. גוני, שהיה ילד גבוה מאוד, בעל הופעה בוגרת ולא מן הבכיינים, עמד באמצע החדר והתייפח. כולם סברו שזו תגובה מאוחרת למתח וניסו להרגיע אותו ולהסביר לו שהמלחמה נגמרה ושננצח. גוני אמר, לא, אני לא בוכה בגלל היריות. שאלו אותו, מה? והוא אמר, כבשו את כל המקומות, אז מה אני אכבוש? גוני הרגיש ב 1967 מה שאני הרגשתי ב-1948 - שהוא פספס את הצ'אנס שלו לכבוש עוד משהו. ופתאום ראיתי, שכל הדיבורים שלי במהלך השנים על גבורת המכבים וטרומפלדור, לא היו רק דיבורים. הוא לקח אותם עמוק פנימה.

"כְּמוֹ חֵץ שִׁלַּחְתִּי אוֹתְךָ/ חָפְשִׁי וְגָבוֹהַּ/ מֵיתָרַי הָיוּ דְּרוּכִים/ עַד כְּלוֹת.// וְאַתָּה עָף חָפְשִׁי וְגָבוֹהַּ/ וּמַבָּטִי תָּר אַחֲרֵי עֲקֵבוֹת/ בָּאֹפֶק - צֵל נָמוֹג. חִיּוּךְ/ עַד כְּלוֹת".

שיר נבואה, שנה לפני מלחמת לבנון, וגם שיר אשמה. אני מרגישה אחראית, אומרת רעיה. מיד אחרי המלחמה הרגשתי שכל האחריות עלי, שאני האשם היחיד והמיידי לכך שגוני נהרג. ילד כזה, שהוא קרקע פורייה לכל מיני פנטזיות הרואיות שלי, אם אתה רוצה שלא יקרה לו דבר, אתה צריך לחנך אותו לכיוון ההפוך. אולי לילד כמו רוני אפשר היה לספר על טרומפלדור. הסיכויים שהיה רוצה להיות כמוהו היו קלושים מאוד. לילד כמו גוני אסור היה לספר על טרומפלדור. ואנחנו הוספנו מראה עיניים על הסיפורים. לקחנו אותו לתל חי וסחבנו אותו לנבי יושע ועלינו איתו לתל פאחר. לא היה מקום בארץ הקשור בסיפור גבורה שלא הגענו אליו עם גוני.

דימוי של קנאת האלים

מאיר הרניק נהרג בתאונת דרכים בסתיו 1972, כאשר נהג בטוסטוס שלו בירושלים. גוני היה בן 16 ולקח על עצמו אחריות רבה לבית ולאחים הצעירים ממנו, רוני, דנה ונועה. שנה אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור. רעיה אומרת, ישבתי עם גוני והתבדחתי מתוך יֵאוש. אמרתי לו, נשבר לי כבר מכל המלחמות, ואתה מתגייס בשנה הבאה. בוא ניסע לקנדה. הוא הסתכל עלי ואמר, מה, תשאירי אותי כאן לבד בצבא? אמרתי לו, טיפש, בגללך אני רוצה לנסוע לקנדה. הוא אמר לי, את זה פספסת בטקס י"א באדר הראשון בבית הספר.

במלחמת ההתשה הבנתי שאי אפשר לדבר על טרומפלדור ולתלות דגלים ביום העצמאות בלי שיהיו לזה השלכות. המלחמה הזו הייתה קשה מאוד עבורי. כולם היו מדוכאים. אנשים בירושלים הלכו עם טרנזיסטורים, וכאשר שודרה הודעה על חייל שנהרג השתרר מעין שקט בעיר וכולם הנמיכו את הקולות. אחרי מלחמת ששת הימים חשבתי שמה שקרה בה הוא הסיכוי לשלום. במלחמת ההתשה התחוור לי פתאום, באופן סופי, שאין סוף למלחמות שלנו. אתה יכול לחמוק מהאחת, אבל תתפוס אותך הבאה אחריה. גוני היה אז בן 13 והוא אמר לי, את יודעת שהייתי השנה יותר פעמים בהר הרצל מאשר בקולנוע. נפלו מדריכים שלו מהתנועה, ואחים של חברים שלו, וכל הזמן הילד הזה רץ ללוויות ולאזכרות.

שיר התשה 1970. "אֲנִי לֹא אַקְרִיב/ אֶת בְּכוֹרִי לְעוֹלָה./ לֹא אֲנִי.// בְּלֵילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי/ עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת/ מָה מַגִּיעַ לְמִי.// אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה/ תּוֹדָה./ אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי/ וְלֹא/ לְעוֹלָה".

גוני היה בחור גבוה, שחור שיער, אוהב חיים. הבית הייקי שבו גדלה רעיה הוריש לו מידה רבה של קפדנות ושאיפה לשלמות. משפחתה של רעיה הגיעה מגרמניה ב-1936. אביה, ארווין ויתקון, היה הנספח הכלכלי של ישראל בוושינגטון ומנכ"ל בנק איגוד. דודה היה השופט העליון אלפרד ויתקון. אבא שלי, אומרת רעיה, היה מסוג הייקים חסרי הפשרות לחלוטין. תקופה מסוימת נשלח על ידי המחלקה הכלכלית של הסוכנות לעבוד בממשלת המנדט כמפקח על התעשיות הקלות, שם היה נתון לניסיונות שוחד רבים. פעם החזיר פרחים שהגיעו אליו בלי חתימת השולח, והסביר לי שעשה זאת רק כדי שאיש לא יאמר עליו "הוא לא קיבל שוחד, אבל פרחים לחג קיבל ממני". גוני ביקר עם הסב במוזיאונים, בכספות הבנק שניהל, וגם במסעדות פאר, שם למד נימוסי שולחן ואכילה. לארווין ויתקון הוצע להיות מבקר המדינה השני של מדינת ישראל, אבל הוא סירב.

מנו הרט, מח"ט גולני לאחר מלחמת לבנון, אמר על גוני, שהיה מ"פ צעיר בחטיבה בזמן מבצע ליטני, "גוני ניסה למצוא את הצדק והיושר המוחלטים בכל מסגרת, ולפעמים הייתי קורא לו 'מבקר המדינה'". הצבא ענה אצל גוני על הציפייה המוטבעת לסדר והיררכיה, אבל לא תמיד הייתה בחטיבת גולני אווירה אוהדת לעודף סדר ומשמעת, בוודאי לא בסיירת. כשהיה בסיירת היה משלומפָּר כמו כולם, אומרת רעיה. כשגמר קורס קצינים הקפיד על הופעה. כשהיה מפקד הסיירת ניסה ללכת בין הטיפות. זה היה קשה, אבל כנראה הצליח בכך.

גוני עבר בצבא את מסלול הלוחם בסיירת, אחר כך סיים קורס קצינים בגולני, היה קמב"ץ החטיבה, וב-1980 הפך למפקד הסיירת. הוא סיים את התפקיד שבועיים לפני מלחמת לבנון, לאחר שהעביר את התפקיד למושיק קפלינסקי, ועמד לצאת לטיול לארצות הברית בשבוע בו פרצה המלחמה. ביום שישי ערך מסיבה לכבוד סיום השירות ולקראת הנסיעה. בשבת אחרי הצהריים עלה לצפון והתחבר אל החטיבה. כשבאו להודיע לי שנהרג, אומרת רעיה, לא הופתעתי. הייתה לי תמיד תחושה של אסון מתקרב, והיא הייתה ממוקדת תמיד בגוני. היה לי לגביו דימוי של קנאת האלים. חשתי, כי העובדה שזכיתי במשהו טוב כל כך לא תוכל לעבור בשלום, ללא איזו נקמה.

בלבנון דומייה

אנגליה, קיץ 1983. זה היה כל כך סופי. כל כך מתאים לך. ההר הגבוה הזה - אני רואה אותך דואה מעליו בלי מבט לאחור. גבי אמר ששכב בדיוק במקום שנהרגת, ואני מרחמת על גבי - מה הרגיש כששכב שם? אבל יודעת שאתה לא היית שם. היית למעלה למעלה. איזה מזל היה לך ליהרג כמו שרצית - בבת אחת, לא בתוך זחל"ם בוער או טנק סגור, לא בסיני או בנגב, אלא בדיוק בדרך שחזית - לבד, תוך כדי קרב על ראש ההר. לא פצוע, לא עומד מהצד כשאחרים נלחמים, לא מאחר להגיע, לא יוצא משם נכה. עד הסוף, בלי שום אלטרנטיבות.

רעיה מוציאה מאחד המדפים ספר ישן של שירים מתקופת ההשכלה, ובו שירו של אהרון קמינקא משנת 1907, "בלבנון דומיה". מעין שיר גורל.

"מָה תְּבַקֵּשׁ, בְּנִי, בְּהַרְרֵי חֶרְמוֹן הַנִּשָּׂאִים?/ שְׁבָה פֹּה עִמָּדִי, אַל נָא תַּעֲזֹב הַבַּיִת!/ מָה תֶּחֱזֶה בִּלְבָנוֹן, אָרְחוֹתָיו נוֹרָאִים/ בַּעֲזוּבַת הַמְּסִלּוֹת רַק שָׁמִיר וָשַׁיִת./ בַּמָּרוֹם, בַּהֲרָרִים, רַק קֶרַח וְקָרָה.../ - הַנִּיחִי לִי, אִמִּי, מֵחֹם בְּשָׂרִי חָרָה!/ שָׁם מֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, אוֹר עַז וְצֵל נָעִים, וּרְנָנָה וּזְמִירוֹת וְנֹגַהּ הוֹד בַּסְּלָעִים.

שְׁמַע בְּנִי בְּקוֹלִי וּשְׁבָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה!/ רַבִּים נָפְלוּ חֲלָלִים אֲשֶׁר הֶעְפִּילוּ עֲלוֹת./ יָחִיד אַתָּה לִי וּלְנַפְשְׁךָ אֲנִי חֲרֵדָה/ אַל תָּמִיט עָלַי שׁוֹאָה, אַל תַּעֲשֶׂה לִי זֹאת!/ יֶלֶד רַךְ אַתָּה, וְהָיָה כִּי יִקְרְךָ אָסוֹן.../ הַנִּיחִי לִי אִמִּי, אֲנִי חָזָק מְאוֹד וְחָסוֹן!/ בִּטְחִי בִּי, אִמִּי, כִּי לְכָל פֶּגַע אֲנִי בָּז!/ וַיָּרֹץ עַל, לְבַקֵּשׁ מֶרְחַב הוֹד וְאוֹר עַז.

בִּמְסִלּוֹת נִשְׁכָּחוֹת, בְּנַהֲלוֹלִים וְנַעֲצוּצִים/ בַּאֲשֶׁר רֶגֶל לֹא דָּרְכָה וְצָעַד אִישׁ לֹא סָר/ בֵּין רְגָבִים מִתְפּוֹרְרִים, בֵּין פִּלְחֵי צוּר פְּרוּצִים/ יְפַלֵּס לוֹ נָתִיב לִשְׁקֹד עַל קָדְקֹד הָהָר./ לַאֲשֶׁר יְאַבֵּר בְּפָרְשׂוֹ כְּנָפָיו דָּרוֹם/ לַאֲשֶׁר יִדְאֶה נֶשֶׁר, לַשֶּׁמֶשׁ לַמָּרוֹם!/ חֲדַל נָא, שׁוּב וָרֵד! אִמְּךָ מֵרָחוֹק מְחַכָּה/ וְעֵינֶיהָ כָּלוֹת וְאֶת עֹז לִבְּךָ הִיא מְבַכָּה!

וּבְמַעֲלֵה הַצּוּרִים, בְּמִדְרַךְ הָרַגְלַיִם/ פִּתְאוֹם יָצֵרוּ הַצְּעָדִים וְיִתְפָּרְדוּ / וּשְׁאוֹל שׁוֹמֵמָה תִּבְקַע שֵׁן סֶלַע לִשְׁנַיִם/ וּשְׁתֵּי זְרוֹעוֹת נִפְתָּחוֹת כִּזְרוֹעוֹת אֲהָבִים./ תְּהוֹם רַבָּה בַּתָּוֶךְ, עַד תַּחְתִּית, עֲדֵי יְסוֹד./ כְּרַע, נַעַר! הִשָּׁעֵן! אַל תַּעֲבֹר! עֲמֹד!/ מִי יִתֶּנְךָ נָסוֹג, מְפַחֵד, נִמְלָט, רוֹעֵד!/ אֲהָהּ, פָּרַץ הָלְאָה; לָשׁוּב אִחֵר הַמּוֹעֵד.

וְהִנֵּה מָעֲדָה רַגְלוֹ. נְתִיבוֹתָיו אַל עִוָּה/ עַד שְׁחָקִים תַּעַל מִמַּעֲמַקִּים אֶנְקַת כְּאֵב./ תַּם חֲזוֹן הַחֹפֶשׁ, וְאֵין הָאוֹר אֲשֶׁר אִוָּה,/ נִפְזְרוּ הָעֲצָמוֹת, כָּבְתָה עַיִן, דָּמָם לֵב./ נָחָה רַגְלוֹ נֶצַח. שְׂפָתָיו אֵין עוֹד נָעוֹת/ מִמֶּרְחָק בָּעִיר אַם תִּתְמוֹגֵג בִּדְמָעוֹת./ עַל יַד דְּרָכִים תְּצַפֶּה. הַשֶּׁמֶשׁ בָּא, נָטָה./ בִּלְבָנוֹן דּוּמִיָּה, בְּהַרְרֵי חֶרְמוֹן עֲלָטָה".

גוני אף פעם לא אמר לי שהולכים לכבוש את הבופור, אומרת רעיה. הוא לא אמר לי שהם מתאמנים עליו. לא ידעתי שום דבר. גם לא ידעתי שהוא חזר לסיירת. ביום ראשון, ראשית המלחמה, הלכתי לעבודה. היו כבר ויכוחים וצעקות עד לב השמיים, אם צריך או לא צריך את המלחמה הזו. אני התנגדתי מאוד למלחמה. ביום שני, גוני כבר לא היה חי, הלכתי לעבודה. קניתי בדרך עיתון ואמרתי לחברה שפגשתי, שהמלחמה הזו תיגמר רע. ברדיו שמעתי שהבופור נכבש ללא נפגעים, ובערב ראיתי את חדשות הטלוויזיה, את בגין ושרון, ולא קישרתי את כל זה לגוני.

ביום שני בלילה צלצלה בתי, דנה, שהייתה פקידה פלוגתית בסיירת. מיד שמעתי שמשהו בקולה לא בסדר. שאלתי אם ראתה את גוני והיא אמרה שלא. היא אמרה, כל היום הסתובבתי בין פצועים. שאלתי אם נפצעו הרבה מהסיירת, והיא אמרה שכן. שאלתי אותה מה קורה עכשיו. היא אמרה, אל תשאלי, זה איום ונורא, וסגרה את הטלפון. חשבתי לעצמי, ילדה בת 19, רואה פצועים בפעם הראשונה, ברור שעבורה זה איום ונורא. למחרת בבוקר צלצלה שוב. הייתי ערה, שכבתי עם טרנזיסטור במיטה ושמעתי את החדשות הראשונות. שוב הודיעו שהבופור נכבש בלי נפגעים. דנה אמרה, רק רציתי להגיד לך שלא תדאגי, יש לי רק אסימון אחד, אני נוסעת לרמב"ם לבקר פצועים. היא נשמעה רגועה.

אחר כך הסתבר שביום שני בבוקר שמעה שגוני נהרג, אבל לא קיבלה על כך אישור. היא נסעה עם חברה מבית חולים אחד לשני ובשום מקום לא קיבלה אינפורמציה, עד שהגיעה לבית חולים בו היה מאושפז ארז, שהשתתף בקרב כמפקד אחד הצוותים. ארז אמר לה, דנה, גוני נהרג, אני ראיתי אותו. אין לך מה לחפש יותר. אחר כך ראו אותה יושבת על רצפת בית החולים ובוכה. בכל זאת, לא הייתה בטוחה. איש לא הראה לה את גוני, ונודע לה שבלילה בין יום שני לשלישי הודיעו לכל המשפחות. לכן התקשרה אלי, ושמעה שאני אומרת לה, בוקר טוב, מה נשמע אצלך. היא הבינה שלא הודיעו לי דבר, וחשבה שבכל זאת הידיעה שגוני נהרג הייתה טעות.

מעט יותר מאוחר באה קצינה צעירה מאד, בת 19, בוכייה, ואיתה רופא, עולה חדש מרוסיה, במדים. אני זוכרת שכלל לא הופתעתי. מיד ידעתי שגוני נהרג על הבופור. נועה באה מחדר השינה שלה. אמרתי לה, הרגו לנו את גוני. היא הבינה מיד שאני מתכוונת שלא ערבים הרגו אותו. הבית התמלא אנשים והיה לי קר מאוד, ואני חושבת שבכיתי, אבל לא בצורה היסטרית. לא איבדתי את העשתונות. גם נועה בכתה. הכול התרחש כמו הצגה, שהיו עליה הרבה חזרות קודם, ואני לא יודעת אם הרגשתי כך מפני שחשבתי כל כך הרבה פעמים מה יקרה אם גוני ייהרג, או בגלל האסון המפתיע שקרה למאיר. הכול קרה כאילו אתה מגלגל את הסרט אחורנית וצופה בו שוב.

כשמאיר נהרג, אני זוכרת, הדברים היו מסובכים יותר. אף אחד לא הודיע לי שנהרג. שמעתי שהייתה תאונה, אבל לא שיערתי שהתנגשות בין טוסטוסים יכולה להרוג. לכל היותר, חשבתי שנשברה רגל או שמאיר קיבל זעזוע מוח. נסעתי עם חבר רופא לבית חולים, הוא נכנס לברר מה מתרחש ואני ישבתי על ספסל מחוץ לחדר המיון וחיכיתי. אז יצאו רופא ואחות, ובלי לומר שהוא נהרג ביקשו ממני לזהות את הגופה. ובכל זאת, לאחר ההודעה על גוני, הכול נראה כאילו כבר הייתי שם.

אחר כך התחילו להגיע החברים של גוני מירושלים, שלא גויסו עד אז. הם בילו אצלי לילה לילה, עד שלוש ארבע לפנות בוקר. אחי, שהיה איתנו אז, אמר שמאז התקופה שחיזר אחרי אשתו לא ראה כל כך הרבה זריחות כמו בשבועיים שלאחר נפילתו של גוני. היה מין הפנינג. כולם שכבו על הארץ, או ישבו על השטיח. חבר טוב של גוני קיבל צו שמונה. הוא בא, זרק לי את הצו ואמר, תראי את הבן שלך, עכשיו, שאני צריך אותו, איפה הוא. אין לי שכפ"ץ, אין שום דבר. איפה הוא. החברים של גוני כעסו עליו, איך עשה להם דבר כזה. והיו הרבה צחוקים. מה גוני אמר, מה אמר המורה בבית הספר, מה הם עשו יחד. אני חושבת שהשבעה היא המצאה גדולה, וכך הרגשתי גם אחרי שמאיר נהרג. הדבר האחרון שרציתי אז היה להיות לבד. השבעה התמשכה והתמשכה. חבר טוב של גוני, שהיה סטאז'ר במשרד עורכי דין, אמר לי, אני מוכרח לחזור מחר למשרד. שבועיים לא הלך לעבודה.

הכול נגמר בכך שחליתי. קיבלתי חום גבוה ונסעתי עם אחי לביתו בנוף ים. כשהבראתי לקחתי רכב ונסעתי ליעקב גוטרמן, ואחר כך ליתר המשפחות.

אם תביא צל"ש אהרוג אותך

גוני אינו נזכר בשמו בשיר הראשון שכתבה רעיה אחרי שנפל, ב-19 ביוני, אלא בכינויו הצבאי בלבד, אבל השיר עוסק בו ומוקדש לסיירת.

"מִכְלָאוֹת כָּאן קָדְקֹד נוֹקֵם/ בְּאוֹר מָלֵא מַגִּיעַ עַדֵּיכֶם/ מִכְלָאוֹת כָּאן קָדְקֹד/ לֹא לִנְקֹם כִּי לִשְׁמֹר עֲלֵיכֶם.// מִכְלָאוֹת כָּאן קָדְקֹד נוֹקֵם/ לֹא אַכְזָר כִּי אוֹהֵב/ בָּא לִהְיוֹת עַל יָדְכֶם/ בְּאוֹרוֹת מְלֵאִים/ בְּלֵיל קְרָב וְדָם/ מִכְלָאוֹת כָּאן קָדְקֹד נִלְחָם/ לְחַזֵּק רוּחֲכֶם וִידֵיכֶם.// וְאַחַר כָּךְ בִּכְלוֹת/ הַלֵּילוֹת וְהָאֵשׁ/ מִכְלָאוֹת קָדְקֹד נוֹקֵם/ נִשְׁאָר בֵּינֵיכֶם".

אחרי שגוני נהרג הייתה לי הרגשה שאני צריכה לעשות המון דברים ששייכים לסיירת, אומרת רעיה. לא היה אז מפקד לסיירת, קפלינסקי היה בבית החולים וגוני נהרג. קניתי חפצים שונים, דאגתי להם לספרייה. זו הייתה גם אחת הסיבות שדחפו אותי לבקר את ההורים, שלא הכרתי איש מהם ולא הכרתי את בניהם שנפלו. הרגשתי שאני צריכה לקחת אחריות, אבל נפל עלי גם פחד גדול מאוד. ביום כיפור נהרג קצין בסיירת ואביו הפך עצמו למעין מפקד ב' של הסיירת. לא רציתי להגיע למצב הזה. היום אין לי כל קשר לסיירת.

לקראת יום העצמאות התעוררה פרשה, שאנשי גולני דשים בה עד היום, והיא פרשת הצל"ש. מוטי גולדמן, סגן מפקד הסיירת, שלחם לצד גוני בקרב הבופור, קיבל את עיטור העוז; גוני לא זכה בשלב ההוא בצל"ש.

עניין הצל"ש היה משני עבורי עד כמה שבועות לפני יום העצמאות - כותבת רעיה במעין דיאלוג עם גוני - כשהחלו להודיע שיחלקו צל"שים. כבר ידעתי שלא תקבל, כי לא היו תחקירים, אבל כל כך רציתי אותו בשבילך. היו לנו שיחות צחוק שבהן אמרת "אמא, תראי, אני אביא לך צל"ש", ואני אמרתי לך, "אם תביא צל"ש אהרוג אותך". והנה, אתה הרוג ואין צל"ש. פשוט לא הבנתי. לא הבנתי מה לא עשית שאפשר היה לעשות. ושוב התברר שהסיבה העיקרית, כך אני חושבת, שלא קיבלת הייתה שפשוט שכחו אותך. אילו היית חי, והיית מסתובב בחטיבה, לא היו נותנים לשכוח אותך. כמה חודשים אחר כך הוחלט להעניק לגוני צל"ש מטעם מפקד האוגדה. הטעם המר נשאר.

רעיה נעה באותה סתירה פנימית גם אחרי מותו של גוני, בין הזעם על המלחמה ועל המלחמות בכלל, לבין הרצון להמשיך ולשזור את גוני בדימויים ובמיתוסים ההרואיים הקרובים לה. קשה מאוד שבן יהיה מיתוס, היא אומרת, אבל חשוב לי שהוא יהפוך למיתוס. מאוד אכפת לי שמדברים עליו ושהוא נכנס למורשת הקרב של צה"ל. הופיע בחו"ל ספר על יחידות עילית בצבאות העולם מאז מלחמת העולם השנייה, ויש בו עמוד שלם על קרב הבופור ועל גוני. כמה אנשים סיפרו לי שנקלעו בחו"ל לשיחות על מלחמת לבנון ואנשים שאלו, שמעתם על מייג'ור גוני הרניק. בגולני נולד שיר חיילים המתאים למסעות. אחד שואל "מי כבש את הבופור?" והחיילים עונים "גוני הרניק הגיבור". אני חושבת שלגוני היה איכפת מאוד לקבל צל"ש ולהופיע בספרים, גם אם כמו יתר החבר'ה היה מניח אותו מתחת למיטה במקום לתלות אותו על הקיר.

כמה זמן שלא ראיתי אותך

לאחר שנפל גוני הפכה רעיה הרניק לדמות פוליטית מיוחדת. לא ברור אם התכוונה לכך, אבל האופן שבו הופיעה, הביטוי הנחרץ שלה והקשר שלה לקרב הבופור, שהפך מעין סמל למלחמת לבנון כולה, הפכו אותה לאדם היותר מזוהה עם המחאה כנגד מלחמת לבנון. רעיה התאימה לתפקיד הזה. היא מוכנה להיחשף, יודעת להתבטא ואינה חוששת מתגובות אפשריות של תמיהה או נאצה. לאחר שבגין הסתגר בביתו ברחוב צמח החלה להופיע ליד הבית, כמין הפגנת יחיד, בכל פעם בה הוא חוגג את יום הולדתו. רעיה השמיעה מיד לאחר המלחמה ביקורת נוקבת כלפי בגין, והייתה אחת היחידות שבגין לא שלח לה מכתבי תנחומים, כפי שלא שלח למשפחת שרף. רק לאחר התערבות חבריו של גוני נשלח לה מכתב. אורי פורת, אז יועץ ראש הממשלה לתקשורת, הסביר שהמכתבים לא נשלחו לאותן משפחות שכולות שביקורתן גבלה בגידוף ראש הממשלה, וכי הם לא נשלחו מפני שבגין חשש שהמכתבים יגבירו את צערן, כאבן וסבלן של המשפחות. דן מרגלית התווכח בפומבי עם רעיה בעימות שלה עם בגין והצדיק את בגין. אחרי פרסומים נוספים על המלחמה חזר בו.

אהרן בכר כתב, רעיה הרניק, אם שכולה, לא תייצג השבוע את ישראל בעצרת זיכרון מרכזית לחללי צה"ל בלוס אנג'לס, ארה"ב. את דברה של ישראל יביא אדם מתאים ממנה, אדם מתאים מאין כמוהו, האיש הכי מתאים שיכלה ישראל להוציא מקרבה לרגל האירוע הזה. אריק שרון, לא רעיה הרניק, יהיה השבוע הנואם המרכזי ואורח הכבוד בעצרת יום הזיכרון בחוף המערבי, ארה"ב. איזו בדיחה עצובה.

גם גוני הרניק הפך מעין סמל כפול, ורעיה חיה עם השניות הזו. חיים חפר, במקאמה עם ראשית מלחמת לבנון, כתב, "אני מקווה שהבופור לא יהיה 'חלק מארץ ישראל'/ ולא נקדש את אבניו ומגדליו/ ודי לנו כי דגל ארז הלבנון מתנופף בגאווה עליו/ הוא זר והוא נוכרי ובעיניי הוא גר ולא תושב/ ואם נחמוד אותו הרי יהיה זה כאילו נשפך שם דמנו לשווא/ ואנא זכרו את מודעת האבל, שראוי כי תיחרת על כל טנק וכל מוצב:/ 'על רס"ן גוני הרניק שנפל בכיבוש הבופור - אבלה תנועת שלום עכשיו'". יזהר סמילנסקי כתב בעיתון דבר ביולי 1984: "הבופור הגאה והריק. חדאד מת. בגין נכנס לצל. שרון עוד מעז להופיע ברבים ויש מריעים לו. ירון ויוסי, אביקם ורזי, גיל וגוני. זכורים נדירים ביופיים". נתן זך, לאחר שנודע לו שבין חפציו של גוני מצאו אחד משיריו, כתב לו שיר, המסתיים בשורות, "ממך ומחבריך אני לומד/ את אומץ הלב שחסר לי בגילכם/ שהייתי עכשיו לתלמידכם. שהייתי/ עכשיו לתלמידך/ שנטלת את שירי למלחמה/ אני אוסף אלי את מותך/ אשתדל להיות ראוי לו". גם דודו ברק, רמי דיצני ורחל שפירא כתבו עליו שירים. העיתונאי הארגנטיני יעקב טימרמן שחי תקופה מסוימת בארץ וכתב ספר על מלחמת לבנון, הקדיש את הספר לגוני. הוא טען בהקדשה שגוני היה פעיל ב"שלום עכשיו" ופציפיסט. רעיה ענתה לו במכתב גלוי ובו הביעה עמדה נגד הפציפיזם והציגה את יחסו של גוני ל"שלום עכשיו" - קרוב בדעותיו, אבל לא חבר בתנועה, ומאחר ששירת בקבע לא הופיע להפגנות, ודאי לא יכול היה להיות פציפיסט.

אני יודעת שיש אנשים שחושבים שקלקלתי את דמותו של גוני, כותבת רעיה. אינני יכולה אפילו להפוך אותו לגיבור של השמאל, בגלל הפקפוקים שלי ושלו. היה לה גם עימות עם אנשי המערך, בעצרת במרכז אשכול. אבא אבן וכץ-עוז הופיעו בה ודיברו נגד המלחמה. היא קמה ושאלה כל אחד מהם האם הצביע נגד המלחמה. הסדרנים ניגשו אליה וביקשו להשתיק אותה, והיא יצאה בהפגנתיות.

סמוך לאותו אירוע היא מספרת חלום. הייתי באיזו הפגנה גדולה, באולם חשוך. שאלו שאלות פוליטיות ואני שאלתי את אבא אבן: אם נודע לי סוד צבאי במהלך המלחמה שאני מתנגדת לה, ופרסום הסוד יכול למנוע המשך הלחימה, האם עלי לפרסם זאת. הוא התחיל להסביר ולהתייחס לזה, אבל באהדה. זאת הייתה שאלה לא פרובוקטיבית. ופתאום צעקתי, גוני גוני, כמה זמן שלא ראיתי אותך, וגוני הופיע כמו בשקופית, בחולצת טריקו לבנה. התעוררתי בכאבים נוראים - כולי מכווצת ורועדת. עד שהתיישרתי כאב לי מאוד אזור הלב. עד עכשיו אני לא משוכנעת שזה לא היה התקף לב קל. וכל היום דמעות בעיני - גוני גוני, כמה זמן שלא ראיתי אותך.

תקראי לי אריק

חלק ממה שהפך את רעיה לדמות מיוחדת בנוף הפוליטי הוא הממד הרגשי בו התייחסה אל הפוליטיקאים, תערובת של כעס ושנאה בלתי מוסתרת. אף פעם לא אהבתי את הרטוריקה של הפוליטיקאים מן הימין, היא אומרת, תמיד חשבתי אותם לפחדנים, השורקים שירי לכת באפלה. אבל אחרי המלחמה טיפחתי אליהם יחס רגשי, יחס אישי מאוד. היה לי יחס מיוחד גם למיילדת של גוני. הייתי אתה בחדר הלידה הרבה שנים אחרי שנולד, בבית החולים משגב לדך. כשהייתי מטיילת לכיוון בית החולים וגוני בעגלה, נכנסתי לשאול אם היא נמצאת שם, הראיתי לה את גוני ושיתפתי אותה בגידול. לאנשים שאחראים למותו של גוני פיתחתי יחס רגשי עמוק - הפוך, גם הוא חזק מאוד, וגם הוא נשאר בי שנים.

"כְּשֶׁגּוּנִי פּוֹתֵחַ אֶת פִּיו אֲנִי/ נֶחְרֶדֶת, מְלוֹא מְדַבְּרוֹתָיו/ מְמַלְּאִים אֶת הַמָּסָךְ וְאֶת/ בֵּיתִי. הוּא כָּל כָּךְ יָפֶה אֲנִי/ אוֹמֶרֶת, הוּא תָּמִיד נָקִי/ כָּל כָּךְ אֲנִי חוֹשֶׁבֶת/ וַחֲרִישִׁית יָדוֹ לוֹפֶתֶת סַכִּין".

רוני מילוא היה דובר הליכוד בתקופת המלחמה, אומרת רעיה, והוא נראה לי בדיוק בגין צעיר. אדם שעבורו למילים, להשמצות ולכעסים אין כיסוי בשום מעשה. לא איכפת לו לחרחר מריבות והשמצות, ומיהו האיש מאחורי כל זה? מי אתה ומה עשית מלבד קידום הקריירה האישית שלך. איש מלוקק.

עם אריק שרון, המזוהה יותר מכל עם מלחמת לבנון, ערכה רעיה פגישה בלשכתו. הפגישה חיזקה אצלי את הסטריאוטיפ שלו, היא אומרת. אדם שכל דבר אצלו שקול, אין אצלו מקום לטעויות. הוא לא ירשה לעצמו להילכד בשום פינה, לא רגשית ולא שכלית ולא בלוח זמנים. שרון הוא אדם סטרילי.

הפגישה נולדה לאחר ראיון גדול איתו בירחון מוניטין, שנערך כשנה לאחר המלחמה, ובו נשאל בין היתר למה עלה על הבופור. הוא ענה בהתרגזות, אני לא מבין למה לא יורדים מהעניין עם הבופור. מה יש, גולדה נסעה למצרים בזמן מלחמת יום כיפור ואיש לא דיבר. כתבתי לו, תדע לך שהסיפור שלך לא דומה לסיפור של גולדה. עד שלא תתנצל על סיפור הבופור, ועל שלא אמרתם שהיו הרוגים ולא עיכבתם את שידור הכתבה עד שייוודע למשפחות, העניין לא יֵרֵד מסדר היום הציבורי.

לאחר שלושה ימים קיבלתי ממנו טלפון. המזכירה מעבירה אותי ללשכת השר. אני אומרת, מר שרון, והוא אומר לי, לא, תקראי לי אריק. כאילו אנחנו חברים. הוא אומר, מכתב כזה צריך לפתור במקום. אמרתי לו, בסדר. הוא אומר, אמרתי לעוזרים שלי, מה היא רוצה ממני, שתבוא ותהרוג אותי.

אחר כך הזמין אותי אליו ללשכה ושלח נהג להביא אותי. הלשכה שלו הייתה ענקית, כמו בצילומים של השליטים הגרמנים. מכתבה בסוף החדר. השומרים שלו בדקו אותי לפני שנכנסתי מכף רגל ועד ראש. נראה שבכל זאת חשש קצת שאני עלולה להרוג אותו. אריק ישב ליד שולחן הכתיבה הענק והריק, קם, הושיט יד ואמר, שבי, את רוצה לשתות משהו? אמרתי, לא תודה אני באה מהבית, והוא הוציא נייר קטן ורשם עליו כמה פרטים. ביקשתי את ראש הלשכה שלי, אמר לי, שייתן לי שוב את לוח הזמנים המפורט, מתי היינו על הבופור ואיך הכול התרחש. וכאן שיקר לי מיד. הוא אמר, תראי זה היה לפנות ערב, אני עוד זוכר את הדמדומים. הוא רצה להוכיח לי שלא יכול היה לעכב את שידור הכתבה. ידעתי שהוא משקר, באותו בוקר שוחחתי עם כמה מהאנשים שהיו שם וידעתי שנחתו בבופור בשעות הבוקר, אבל לא הזכרתי את שמותיהם. לאיש הזה יש הרי זיכרון של פיל, והאנשים האלה היו מחוסלים לכל ימי חייהם. חשבתי לקום ולצאת מהחדר, ושאלתי את עצמי אם לומר לו שהוא משקר, אבל שתקתי. היום אני חושבת שזו הייתה טעות. הייתי צריכה לומר, בלי פירוט, אתה משקר, ולקום ולצאת. אבל הדברים האלה קורים כל כך מהר.

התפתחה שיחה מוזרה. הוא הציג את עצמו כמסכן. מה רוצים ממנו, ובעיקר, מה רוצה ממנו מחנה השמאל. הוא הרי איש ההתיישבות העובדת. כל החברים שלו משם, הילדות שלו עברה שם. דווקא עליו קופצים. השיחה ארכה שעתיים וחצי ושני שליש ממנה שכחתי, אבל אני זוכרת שאמרתי לו, היו שם חיילים של היחידה, ואני בטוחה שבגין היה שמח לדבר על "דם גיבורינו", אבל איש לא הזכיר שנהרגו שישה חיילים. הוא אמר לי, תראי, היה שם אמנם קצין צעיר שאמר לי שנהרגו שישה איש, אבל הוא נראה לי חסר ניסיון ומבולבל. אמרתי לו, תסלח לי, היו שם עוד חיילים. נניח שהוא נראה לך בהלם, תלך אל חייל שני, תוודא. הוא אמר, כן, נכון, אולי הייתי צריך לעשות את זה. אמרתי לו, אני לא מבינה למה אתה לא עונה למכתבים של הורים שכולים שכותבים אליך. אתה שר הביטחון. הוא אמר לי, את יודעת מה האנשים האלה אמרו עלי?! שאלתי, מה אנחנו, משחקים בשכונה? ילד אמר לך שהאמא שלך זונה ולכן אתה לא עונה? האנשים האלה חושבים שאתה הרגת את הבנים שלהם, ואתה צריך לענות להם. שרון אמר, תראי, הגיעו אלי המון מכתבים מאנשים ששיבחו אותי. שאלתי אותו, וגם מאלה שלא שיבחו אותך? הוא השיב, שאלתי את ראש הלשכה אם הגיעו מכתבים כאלה, והוא אמר שכן, הגיעו, אבל לא כדאי לך לראות אותם. זו בערך הייתה הרמה שבה התנהלה השיחה. העיתונים כתבו אחר כך שנפרדנו בלחיצת יד אילמת. נכון שהיא הייתה אילמת, כי לא היה לי מה לומר אחרי כל הסיפור הזה.

אפשר לומר ששרון היה מנומס מאוד, מקשיב, היו לו תשובות לכל השאלות. אם לא היה משקר הייתי אומרת שהשיחה הייתה קורקטית. אני חושבת שהוא אדם מסוכן מאוד. הוא יכול להקרין ברוטליות כשההמונים יצפו ממנו להיות ברוטלי, אבל הברוטליות הזו מעושה ומשוחקת בדיוק כמו שהנימוס וקור הרוח שלו מעושים. הכול אצלו מחושב ומתוכנן, וגם כאשר הוא מתפרץ הוא מתכנן בקפידה את ההתפרצות.

אצלנו בכפר לא בוכים

נפגשתי גם עם רפול. הפגישות עם האנשים האלה נועדו, באופן פרדוקסלי, למצוא נימוק להצדקת המלחמה, כזה שגם אני אראה בו טעם למותו של גוני. ובכל זאת, עם רפול הסיפור אחר. גם הוא בין האחראים למותו של גוני, ואני מתנגדת לדעותיו הפוליטיות, אבל הוא בדרכו אהב את גוני, ואני לא יכולה להתגבר על המחסום הזה, כאשר בן אדם אומר לי, אני כל כך אהבתי אותו.

נפגשתי עם רפול כמה פעמים. בניגוד לבגין ושרון, הוא ענה מיד למכתב שלי, שבו ביקשתי פגישה, באותו שבוע. הפגישה הייתה מוזרה, ממש מקאברית. נכנסתי ללשכתו והדבר הראשון שאמר לי היה, תדעי לך שאצלנו ככפר לא בוכים. נדהמתי. קודם כל, אני מכירה שתי משפחות שכולות מתל עדשים והן בוכות כל הזמן. שנית, למה זה הדבר הראשון שהוא אומר לי? אחר כך חשבתי שאיש סגור כמוהו פוחד שתהיה היסטריה בלשכה, שאמא של גוני באה ותתחיל לזרוק עליו כיסאות ולבכות, והוא כנראה לא מסוגל לעמוד בדבר כזה. ישבנו, והוא אמר, הכרתי את גוני טוב מאוד. אחר כך אמר משהו על הנסיעה של בגין ושרון לבופור, ושהוא עצמו כלל לא ידע שהבופור נכבש. כששמע אז שהם נסעו לשם נתקף בהלם ושאל, מה, הם השתגעו? הבופור לא מטוהר, לא נכבש ולא כלום.

אחרי זה השמיע לי הרצאה של ארבעים וחמש דקות על הסכמי שביתת הנשק שנחתמו בין ישראל ומדינות ערב מאז ועד היום. לא הצלחתי להשחיל מילה אחת. לדעתי, הוא עשה זאת מפני שהיה מפוחד. הוא לא רצה להיכנס לשום ויכוח או עימות אתי, והיה מוכרח להעביר את הזמן בחברתי, ונכנס לדברת קשקשנית. באיזה מקום דיבר על פעילות חבלנית, ואני הפסקתי אותו ושאלתי, ואם יחזרו המחבלים ויעופו קטיושות על הגליל, מה אז? הוא ענה, אני מקווה שזה לא יקרה, אבל אם כן, יישארו לנו רק הזרים על הקברים - וחזר לנאום. לאחר 45 דקות נכנס המזכיר שלו ואמר, בעוד רבע שעה יש לך פגישה. הוא התעורר כאילו מאיזה טראנס, הסתכל עלי ואמר, אני באמת לא יודע למה דיברתי על כל הדברים האלה. אמרתי, באמת, גם אני לא יודעת לאן זה צריך להוביל. הוא אמר, כן, אבל מה לעשות, כשאני רואה אותך אני כל הזמן רואה את גוני מול העיניים.

זו הייתה הפגישה הראשונה. אחר כך ציטטו אותי כאילו אמרתי עליו שהוא אידיוט או רוצח - משהו שלא אמרתי. כתבתי לו מכתב ובו אישרתי דברים מסוימים, אבל, כתבתי, לא אמרתי שאתה אידיוט או רוצח. הוא ענה לי במכתב, שקודם כל הוא לא קורא עיתונים, ולכן אין מה להתנצל, ושנית, כתב, אני לא יודע למה כל האנשים שקרובים לי חושבים אחרת מבחינה פוליטית, וכל אלה שחושבים כמוני פוליטית אינם קרובים לי. פגשתי אותו בחנוכת האנדרטה לחללי גולני יותר מאוחר והוא אמר לי, רעיה, למה את לא באה פעם לבקר אותי בתל עדשים? אני אראה לך את הבית שלי. ובאמת, כאשר כבר לא היה רמטכ"ל, נסעתי אליו פעם. הוא קנה אז חלק חדש מאיטליה למסיק הזיתים, החלק לא התאים והוא קילל. אמרתי לו, רפול, מה אתה רוצה, לא בדקת קודם את הקוטר של הצינור, והוא אמר לי, מה את רוצה, האיטלקים מקרונים – לא יודעים לעשות צינורות. ושוב דיברנו פוליטיקה.

האיש, בלי ספק, מופנם ומתקשה בהבעת רגשות. במסגרת התכונות האלה גוני היה ודאי בין המפקדים הצעירים שאהב. גם אלי היה לו יחס מיוחד, ובצד הוויכוח הגדול בינינו נוצר קשר אישי מאוד.

בעולם שלהם לא היה מקום לגוני

"עַכְשָׁו כְּשֶׁאַתָּה זָקֵן כָּל כָּךְ/ בָּא בַּיָּמִים כָּל כָּךְ, מֶלֶךְ/ בְּלִי כִּכָּרוֹת וּבְלִי הַדְרַת כָּבוֹד/ שׁוֹכֵב בַּמִּטָּה מְכֻסֶּה שְׂמִיכוֹת/ הֵיכָן הַשּׁוּנַמִּית לְחַמֵּם אֶת בְּשָׂרְךָ בְּלֵילוֹת יְרוּשָלַיִם הַקָּרִים מְרֻבֵּי/ הַגְּשָׁמִים וּמֻכֵּי הָרוּחוֹת.// מוּל חַלּוֹנְךָ בּוֹכָה לָהּ הָרוּחַ/ בְּקוֹלָהּ נוֹשֵׂאת אֶת כָּל הַשֵּׁמוֹת/ אֶת נְעוּרֵיהֶם שֶׁל מֵאוֹת בָּנֶיךָ/ שֶׁשָּׁלַחְתָּ, אָב זָקֵן, לָמוּת תַּחְתֶּיךָ/ בְּשָׂדוֹת זָרִים. בַּדָּם. בְּמִלְחָמוֹת".

רעיה אומרת, בגין הוא הדמות המפלצתית במשחק. שרון הוא איש מסוכן, אבל בגין ידע ששרון איש מסוכן, וכיוון שידע היה חייב להביע את דעתו ולומר, אתה רוצה מלחמה, אבל לא תהיה מלחמה. אבל בגין חי בעולם של דמיונות, ואין לו מושג קל שבקלים מה משמעות הדברים שהוא אומר. הוא וחבריו מאמינים שמילים הן מעשים, ואם הוא יגיד ששום קטיושה לא תעוף על קריית שמונה, אז שום קטיושה לא תעוף. קצין בכיר כצה"ל אמר לי, כשבגין אומר "אסד תיזהר, ינוש ורפול מחכים לך", הוא מתכוון שאני אזהר, כי הם הולכים לשלוח אותי להילחם בסוריה.

אני חושבת שבגין הוא האיש המלוכלך של הסיפור הזה. הוא הכניס אנשים למלחמה מיותרת לגמרי ונשבה בקסם הדברים שאמר. בחייו לא החזיק רובה, לא היה תחת אש, פחדן גדול, המכסה על הפחדנות שלו במלל ובקשקושים ואינו מוכן לשאת בתוצאות למעשיו. עשית, טעית - עכשיו תן את הדין. קודם כל תעיף את האנשים שלדעתך הטעו אותך. אחר כך תאמר לעם שהטעו אותך. ודבר שלישי - אל תתקפל למיטה. לי יש לגיטימציה להתקפל למיטה? אז מאין יש לו לגיטימציה לכך? אומרים שהוא נשבר בגלל הקורבנות. אני בטוחה, שלוּ היו פי עשרה קורבנות והוא היה יכול לערוך מצעד ניצחון בביירות, הוא לא היה מתרשם מן הקורבנות. מכל המשחק הוא יצא המסכן, כי "הקורבנות שברו אותו". יצאת למלחמה ולא ידעת שיהיו קורבנות? אז אם אתה כל כך שביר ופגיע, אל תהיה ראש ממשלה! במידה שהדבר תלוי בי, כף רגלו של האיש הזה לא תדרוך בשום מקום, חוץ מאשר מביתו לבית החולים ובחזרה, ואולי פעם בשנה לקבר של אשתו.

אנגליה 1983. עכשיו נוסעת ברכבת ומסתכלת בשדות, ביערות. דרך השמשות של הרכבת ניבטים אליי פניך, נוסעים איתי כל הדרך, שקופים כמו פני הנוסע המשתקף בחלון. דרכם אני רואה את אנגליה, את הנופים, את הדמעות הנוזלות על לחיי ואת הגשם הדקיק של אנגליה, המרטיב את השמשה.

גוני שלי. כל כך הרבה אהבה, כל כך הרבה מחשבות, כל כך הרבה זמן ותשומת לב. כל הריצות האלה איתך, דרך הנופים והאתרים: להראות לך, ללמד אותך, לעשות איתך - והכול  בשביל מה?! ושוב הזעם הנורא, על האיש הזקן והטיפש, היושב סגור בביתו ושולח את בני שלי, היפה, האמיץ, האביר על הסוס הלבן, לכבוש מצודה צלבנית, בעוד בנו שלו, חולני וצנום - מצ'וקמק, היית אומר? - לוחש עצות אחיתופל באוזני אביו. אותו לא חייבה שום אצילות, כי אינו יודע מה היא. הוא לא גידל את בנו על ערכים ועל מחויבויות, אבל אותך, יפה שלי, שלח למות. אולי אנשים כמוך סיכנו אותו. אולי לראות אותך - גבוה, בריא, עם כתפיים רחבות ודרגות - סיכן את מסכנות חייו, שתמיד היו נגד דברים ולא בעדם. אולי לא היה יכול לעמוד לנוכח עיניך היפות כל כך למול עיניו הממושקפות של בנו, כי אתה היית התגשמות חלומו, ואותך היה צריך להרוג.

אפריל 1986. מאמר בעיתון ידיעות, מקרה קהלני, ובו הסיפור איך הדביקו לקהלני את האשמה על כישלון קרב הבופור. זר הפעם הראשונה שמישהו חוץ ממני מדבר על כישלון. מה שמתברר סופית זה שהאוגדה של עינן הייתה צריכה לחצות את החרדלה (מתי?), ולכן היה צריך לטהר קודם את הבופור. ביום הראשון חצה עינן את עקייה, ולכן כבר לא היה צריך לכבוש את הבופור. פיקוד צפון, כלומר, אמיר דרורי, טען ששלח הליקופטר להודיע על כך לקהלני, קהלני טוען שהוא לא ידע משום דבר, ושום הליקופטר לא הגיע.

האם זה חשוב? לא לי. גוני היה מיועד ליהרג במלחמה הזו, והבופור היה המקום הטוב ביותר שאפשר היה למצוא כשבילו. המנהיגים שלנו חיכו לו בפינה, והיו תופסים אותו כך או כך. זאת מחשבה לא רציונלית, אכל אני מאמינה בה בכל ליבי. הם היו מחסלים אותו כך או אחרת. בעולם שלהם לא היה מקום לגוני ולשכמותו. הוא לא ידע זאת, ואולי כשאול, המלך האבוד, נפל גם הוא על חרבו בראש הר. רק דוד, הצבוע הזה, אפילו לא קונן על מותו.

וכל עוד ידי רועדת

"הַגַּרְבַּיִם שֶׁלְּךָ בַּמְּגֵרָה./ הַבְּגָדִים מְקֻפָּלִים בָּאָרוֹן/ הַדַּגְמָחִים גַּם./ וּשְׁעוֹנְךָ מְתַקְתֵּק עַל יָדִי/ מֵעִיר אוֹתִי מִדֵּי בֹּקֶר בִּכְדִי/ בְּאַרְבַּע וּשְׁלוֹשִׁים בְּדִיּוּק".

את השעון שאני כותבת עליו בשיר הביאו לי עם החפצים שלו. הנחתי אותו בחדר השינה, וכל לילה, בארבע ושלושים, היה מצלצל. הבטרייה נגמרה לאחר זמן והשעון שתק, וביום ההולדת השלושים של גוני צלצל שוב פעם אחת ויחידה. סיפרתי את זה לכמה אנשים. פרופסור מידידיי, מומחה לחוכמת ישראל, אמר שהוא אינו מאמין בקבלה, אבל אלה המאמינים יאמרו, לטענתו, שהשעה הזו היא השעה שבה עזבה נשמתו של גוני את גופו. אני לא ייחסתי לכל זה משמעות, אבל כשהשעון צלצל פתאום ביום ההולדת השלושים הגבתי, מה אתה חושב, שאני לא זוכרת שיש לך יום הולדת.

החיים שלי נעצרו, או לפחות התהפכו, אחרי שגוני נהרג. כשמאיר נהרג ההלם היה נורא, אבל בכל זאת אפשר היה לקחת את זה בחשבון. כשמת בן ההרגשה היא שכוח הגרביטציה נעלם. אתה מתעורר, ובמקום שיהיו השמיים למעלה הם מצויים למטה. חוקי הטבע משתנים. זה אינו רק דבר עצוב או נורא, זה דבר בלתי מוסבר, בלתי ניתן להבנה. זמן רב מאוד הרגשתי שאני מעופפת, שאין לי שום נקודת אחיזה, שאין לי ממשות. אם דבר כזה קרה, אז דבר אינו בטוח, השולחן אינו בהכרח שולחן והרצפה אינה רצפה. אחר כך ידעתי, שבאותו רגע נעצרה היכולת שלי לחוש ולהרגיש דברים לעומק החיים, וכל הקשרים שלי עם הסביבה והאנשים הקרובים לי הופכים שטחיים יותר. שמחתי עם בתי כשהתחתנה, אבל לא באותו מפלס של שמחה לו גוני לא היה נהרג. אנשים אומרים לי, החיים שלך נמשכים, את ממשיכה לעשות דברים. אני עונה להם בדימוי, עברתי מסרט צבעוני לסרט שחור לבן. חסר איזה ממד חשוב שיאפשר לי לחוות ולחיות את הדברים כפי שהיו קודם. המשכתי לעבוד ברדיו ואני די אוהבת את העבודה, אבל היו לי תקופות ארוכות בהן לא יכולתי לקרוא. חזרתי לקריאה כשקיבלתי על עצמי לכתוב ביקורת ספרים לאחד העיתונים.

אני יוצאת מהבית מעט מאוד, הרבה פחות מאשר קודם. אני חושבת שאין לי כוח. אני באוברדראפט של כוחות. תשעים אחוז מן הכוחות הולכים כדי לשחק תפקיד. תמיד אהבתי לישון בבוקר, אבל כשהתעוררתי נכנסתי מיד לפעילות. עכשיו אני צריכה להתמודד כל בוקר מחדש. כשמגיע סוף היום אני מרגישה שאין לי כוח. דנה מאוד כועסת עלי. היא אומרת שהזדקנתי בטרם עת, אבל אין לי כוח. אני שוחה כמו קודם, אבל שוחה נגד הזרם.

אוקטובר 1982. נועה נסעה, דנה בצבא, רוני נסע לבקר אותה. אני לבד. חושבת גוני גוני גוני. בוכה. אף אחד אינו רואה. חושבת, עוד מעט זה יהיה ככה תמיד. אולי זה טוב. חשבתי שזאת ההזדמנות. אם הייתי נרדמת עכשיו לא היו מגלים אותי עוד יומיים.

יוני 1986 אחרי שתיים בלילה. כדורי השינה כבר לא עוזרים, והלילה הפך ממפלט לאויב. אני נלחמת על כל שעת שינה ושכחה. לא עוזר. אני יכולה לראות אותו כמו אתמול. להריח את ריחו, את מגע גופו. הוא היה ילד כמו אדמה. רוני הוא ילד של מים. בהיר, קריר. גוני כמו אדמה, חום, מחוספס, חם למגע. עכשיו גוני הוא אדמה. ואני, אני כבר לא אמא של גוני. ההיגיון לא עומד בשאלה איך ייתכן שאמא תחיה כשבנה מת. התאים של גוני הם התאים שבגופי והדם שלו הוא שלי, אבל אני חיה והוא מת. לו לפחות יכולתי לישון. אומרים, "ישנתי כמו מת". הלוואי ויכולתי להצטרף אליו, ולו למספר שעות, ולשחק ב"נדמה לי", אבל גוני מת, ואני לא יכולה לישון. ואני לא יכולה יותר בכלל. לא יכולה.

יש שתי ברירות, אומרת רעיה. האחת היא להתאבד. חשבתי על זה הרבה, וזו נראית לי עדיין האפשרות הקלה והקוסמת כיותר. כשאתה חי חיים לא טובים, שאין להם משמעות, לא לגביך ולא לגבי אחרים, אתה שואל את עצמך, למה להתאמץ. אבל בחרתי בחיים, ובזה איני אומרת שבחרתי בחיים לטווח ארוך, מעתה ועד עולם, או מעתה ועד מותי הטבעי. אפילו אם בחרתי בחיים מעתה ועד הבוקר הבא, צריך לחיות בכבוד.

גוני מת כאלון שכרתו אותו, היא כותבת. אני שומעת את נועה מספרת על הנפט שמזריקים לייחורי הבננות למען ימותו, ומרגישה שהעובדה שאני חיה אינה אלא פסק הזמן שכין הזרקת הנפט לנבילה הרקובה של החוטר. עצים שברק פגע בהם נראים לפעמים כך. הם עדיין עומדים, לפעמים. מרחוק נדמה שהם רק בשלכת, אבל בתוך הגזע כבר פושה הריקבון היבש, והעץ, אולי עוד ישמשו ענפיו למדורות, אולי ישמש תוכו כוורת לדבורי בר. נמלים יזחלו בין שורשיו. כל אלה דברים הקורים סביבו, בתוכו, אבל העץ הזה מת.

"נוֹשֵׂאת אוֹתְךָ כְּמוֹ נֵר דּוֹלֵק/ מְגִנָּה בְּכַף יָדִי מִפְּנֵי הָרוּחַ/ חָשָׁה בִּצְרִיבַת הַלֶּהָבָה// שׁוֹמֶרֶת לְבַל תִּכְבֶּה. לְבַל/ תַּפְסִיק לִבְעֹר כְּמוֹ מִכְוַת/ אֵשׁ. כְּמוֹ פֶּצַע פָּתוּחַ.// וְכָל עוֹד יָדִי רוֹעֶדֶת וְכָל/ עוֹד הַכְּאֵב. וְכָל עוֹד/ הַנֵּר מוּגָן מֵרוּחַ./ וּבוֹעֵר/ אַתָּה אִתִּי".

אני שומרת על הכאב, אומרת רעיה, וזו המהות של גוני לגביי היום. אם לא יכאב לי הוא ייעלם, וכיוון שהדבר האחרון שאני רוצה שיקרה הוא שגוני ייעלם, אני מוכנה לשאת אותו אפילו בצורת כאב. אני מרגישה בנושא הזה כמו יעקב גוטרמן, לא כמו יהושע זמיר. יהושע מאמין שאתה יכול לרפא סרטן אם אתה אוכל את האוכל הנכון ומסתכל על החיים כאור חיובי. אולי זה נכון לגביו, זה אינו נכון לגביי.

ספטמבר 1982. חלמתי שגוני חי. היינו באיזה מקום בחו"ל ואספו תרומות להנצחת גוני, פתאום הוא הופיע במדים, רזה, פצוע בצד אחד של הפנים, קצת מבויש. התברר שהוא היה תקוע כל הזמן על איזה הר בעמדת תצפית שרק הוא היה יכול לאייש. מסביב אנשים חייכו ושמחו אבל לא כל כך התפלאו. אני התחלתי לכעוס ושאלתי אותו, מי ידע שהוא חי. הוא אמר שרק הרמטכ"ל וגם רוני ידע ולפעמים ביקר אצלו. הוא אמר את זה בהערכה רבה, איך רוני חרש את כל הארץ כדי להגיע אליו. אמרתי לו: אני לא אתן לך ללכת יותר והוא הסתכל עלי בסלחנות. בכיתי ואמרתי, אתה יודע מה שעבר עלי – אני לא אעמוד בה עוד פעם. הוא אמר, מי אמר שאיהרג? אמרתי, תראה מה יצא כבר מכל המלחמה הזאת. אל תלך!

דצמבר 1982. חלמתי שנסעתי עם דנה ונועה למשפחה באיזה כפר. קיבלו אותנו נורא יפה. תחילה לא הייתי בטוחה שזה הם. זה התברר לאט לאט. הם השמיצו את המפקד. אחר כך היה כבר חלום שני. אכלנו יחד, כל המשפחה, וגוני ישב על ידי ואמר לי בחיוך מבויש: "יש בחור שחושב על מישהי מאוד כרצינות". ידעתי שהוא מדבר על בחורה שכבר הזכיר, ושאלתי אם הוא הבחור, הוא אמר שאולי חתונה. התעוררתי לתוך חלום נוסף, עדיין באותו כפר, בבכי נורא, וסיפרתי לנועה. אמרתי לה, מה אני אעשה אם הוא רוצה להתחתן, הרי אני לא יכולה לעשות לו חתונה אם הוא כבר מת. ובכיתי ובכיתי ונועה רצה להביא לי איזה מכנסיים ואמרתי לה, לא צריך, אני כבר מתלבשת ונוסעת להרוג את המפקד. צעקתי שאני רוצה את גוני ולא אחזור בלעדיו.

פברואר 1984. חלמתי שאני גרה עם דנה ועוד מדריכה בפנימייה. באולם הקרינו סרט מלחמתי, "הקרב על הבופור", אבל מנקודת הראות של הסורים. ראו טיל שלהם פוגע במשהו, והסורים צוהלים. אחר כך ראו את החיילים רצים בחצי תעלה - כך שראו רק חצי גוף עליון - ופתאום ראיתי את גוני, בלי קסדה (כולם חבשו קסדה) ושיער די ארוך דבוק למצח. רציתי לצעוק, תעצרו את המכונה, ושמעתי את קולו של גוני אומר בסרט "עכשיו – בחוכמה תעשה מלחמה", ועוד משהו כמו "קודקוד ברשת חלמיש".

מרץ 1985. עמדתי בחצר אחורית והכנסתי בשר וכל מיני דברים לפריזר, ופתאום באה נורית ואמרה, הפתעה, תראי את מי הבאתי. יצא מהאוטו רוני, בחולצה משובצת כמו של גוני, והגיעו כמה חיילים למין מסדר, ועמד שם גוני נקי ומסודר ומסורק מאוד עם משקפי טייסים. חייך שבע רצון והתיישב על אבן בצד ואני סתם עמדתי, ורוני אמר, את לא רוצה לנשק את הבן שלך?! ניגשתי אל גוני והחזקתי בידו וממש הרגשתי אותו, ובמין פחד כזה אמרתי "גם האחרים בסדר?" והתכוונתי לחיילים שנהרגו איתו על הבופור. הוא היה במצב רוח נהדר, חייך, הניח יד סביבי ואמר בגאווה: כולם בסדר גמור.

מניחה את שפתיי על הקבר

שאלת הפרידה מלווה כל הורה שכול ואינה ניתנת לפתרון. אי אפשר להיפרד, שכן הקשר הנמשך עם המת מהווה עבור הקרובים לו את נקודת האחיזה האחרונה של המת בחיים. ואי אפשר שלא להיפרד, כיוון שהפרידה היא המפתח לחזרה לחיים. כל הורה שכול נמצא היכן שהוא בטווח המסע שבין השיחה המתמדת עם המת לבין הפרידה ממנו. ההבדל בין רעיה ויעקב גוטרמן לבין יהושע זמיר הוא בהצהרה. יהושע מוכן להיפרד, אבל ממשיך ומנסה לשוחח עם ירון. רעיה אינה מוכנה להיפרד.

נובמבר 1985. לרמה ויהושע שלום. לגבי השיחה עם יהושע ביום האחרון. המונח באנגלית שלא זכרת, ושהם השתמשו בו כל הזמן, לא היה בדיוק "להיפרד" אלא "letting go". זה בדיוק הדבר שאיני יכולה לעשות. אולי פרידה עוד הייתה אפשרית (לו רק הייתה!), אבל "להניח ללכת" - זה דבר שבשבילי פשוט לא בא בחשבון. אולי ההיפך הוא הנכון - כיוון שגוני היה אדם "מבוגר" ותמיד עצמאי מאוד, מאז שהיה ילד קטן, אני הולכת ומפנימה אותו, והאיום שחלק כל כך אינטגרלי ממני ייעלם כמו ערפל ויישארו רק הזיכרונות הנעימים נראה לי בלתי אפשרי.

ערב יום כיפור, ספטמבר 1989. הר הרצל. חלקת הקבר העכשווית. אני מרגישה שמחביאים אותם. שלא יראו. כמו שלא מודיעים על ההרוגים. כל פעם שאני מגיעה לשם יש עוד קבר ועוד קבר, וכולם בני 19. ראיתי שם אישה מנשקת את הקבר כשהיא באה והולכת. אף פעם לא הייתי חושבת שאעשה זאת. אבל עכשיו אני מנשקת אותו. אבן קרה. גוני אף פעם לא אהב נשיקות, אפילו כשהיה ילד קטן. אז אני רק מניחה את שפתיי על הקבר. בני. בכורי. גוני.

הייתי שם ביום שישי, ועל הספסל ישבו תימני זקן ואישה. הבאתי שתילי גרניום לשים על הקבר. האישה כנראה העירה משהו, והזקן ענה לה "כל אחד עושה מה שהוא מרגיש".

היום היו הרבה אנשים. יותר אבות מאימהות. הבאתי נר נשמה וכשרציתי להדליק ראיתי שכבר יש שם אחד. אישה שישבה על קבר אחר אמרה לי "כבר הדלקתי אצלו נר". אחוות שכולים.

אני הולכת כל יום שישי לקבר של גוני בהר הרצל, אומרת רעיה. אני חושבת שאני הולכת כל יום שישי מפני שאני לא מרשה לעצמי ללכת כל יום. לפעמים אני מרמה את עצמי. בקיץ, למשל, מצאתי סיבה: אני צריכה להשקות את הצמחים, ולכן אני צריכה ללכת פעמיים בשבוע. אבל, בעצם, אני לא צריכה להמציא סיבות לאיש. איש אינו יודע אם אני הולכת או לא.

אני לא הולכת כל יום מפני שהחלטתי לחיות, ופירוש הדבר לחיות בצורה רציונלית. אני מכירה משפחות שאיבדו בנים ואמרתי לעצמי, כמו שהם חיים אני לא רוצה לחיות. אני לא רוצה שאנשים יתקפלו כשהם רואים אותי. אני לא רוצה להיות למעמסה על אנשים, ואני יודעת שהליכה יום יום לקבר פירושה הוצאה של עשרים אחוז מהכוחות שיש לי לאותו יום. ההליכה ביום שישי מסיימת את השבוע, זה מרגיע אותי. שנים ראיתי את גוני רק ביום שישי, כך שיום שישי הוא היום שבו גוני עשוי לבוא או לא לבוא. אולי יש לי הרגשה שאם הוא אינו יכול לבוא אלי, אני באה אליו.

אני מרגישה שהוא שם. אני לא מאמינה בתחיית המתים או בגלגול נשמות אבל למדתי שדברים אינם נעלמים בטבע אלא נשמרים היכן שהוא. בטוח שהעצמות שלו שם. משהו שרד ממנו. המדים שלו. משום מה מאוד הרגיעה אותי הידיעה שקוברים חיילים במדים. אני לא יודעת למה. אולי מפני שהוא היה רוצה בכך. לא שרד ממנו ילד, אבל אם הייתי צריכה להביא הוכחות מדעיות שהיה לי בן ושמו גוני, שהגובה שלו מטר שמונים ושש, הייתי יכולה למצוא את הוכחות האלה רק בבית הקברות.

היום אני ירושלים

"גֶּשֶׁם גֶּשֶׁם אַל תָּבוֹא. לֹא הַפַּעַם/ הַשֶּׁמֶשׁ חִמְּמָה כָּל הַקַּיִץ אֶת קִבְרְךָ/ אֵינִי יְכוֹלָה לַעֲמֹד בְּמַשָּׂא הַגֶּשֶׁם/ שֶׁיִּלְחַץ אֶת הָאֶבֶן הַקָּרָה לְרֹאשׁוֹ".

החורפים קשים לי מאוד. הרבה יותר קל בקיץ. בחורף אני לא יכולה להתנער מהתחושה הפשוטה האומרת, הילד שוכב בגשם. בשנה הראשונה היה חורף מאוד קשה. כל לילה רציתי לקחת את המכונית ולעלות להר הרצל. בקושי עצרתי את עצמי. לילה קר, הילד שוכב בבוץ. אני צריכה לעשות משהו בעניין הזה. דיברתי על כך עם גיסתי והיא אמרה, תגידי, הרגשת כך לגבי מאיר? האמת היא שלא, כנראה מפני שאף פעם לא עלה בדעתי לקום כאמצע הלילה ולבדוק אם הוא מכוסה.

"זֶה כָּבֵד לָשֵׂאת עֻבָּר בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ/ אַתֶּם יוֹדְעִים: לוֹחֵץ כָּזֶה. לֹא נוֹחַ/ הוּא כְּבָר לֹא לְמִדּוֹתֶיהָ הִיא נֶאֱנַחַת/ פּוֹתַחַת פֶּה לִנְשֹׁם. פּוֹתַחַת פֶּה לִגְנֹחַ.// עֻבָּר בֶּן עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ זֶה יוֹתֵר מִדַּי/ לְאִשָּׁה אַחַת לֹא חֲזָקָה בִּמְיֻחָד/ זֶה דָּבָר לֹא שָׁקֵט גַּם בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה/ הָאֲוִיר בָּרֵאוֹת כְּאִלּוּ לֹא דַּי לָהּ.// אֲבָל כָּכָה זֶה עֻבָּרִים. לֹא מִתְחַשְּׁבִים/ יוֹדְעִים, שֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתָם בְּאַהֲבָה/ גַּם בַּשָּׁעָה הַכְּבֵדָה. גַּם בַּחַמָּה// וְגַם עֻבָּרִים בְּנֵי עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ/ נִזּוֹנִים מֵהַטַּבּוּר וּמִמָּה שֶׁיֵּשׁ/ בְּגוּף אִמָּם. חֹם שֶׁקֶט וּבִטְחָה// וְכָל הַדְּמָעוֹת. וְכָל הָאַהֲבָה".

אחרי שגוני נהרג, אומרת רעיה, הייתה לי הרגשה שהאחריות שלי עליו היא עכשיו כאחריות לעובר. הוא איננו. גם אישה בריאה בהריון לא חושבת כל הזמן על העובר. היא עובדת ומנקה ומבלה באותו זמן. ההרגשה הזו קיימת עד היום. העובר נמצא בך כל הזמן. אבל כשעובר שוקל 300 גרם או שלושה קילוגרם, זה דבר קל וטבעי. כשנושאים עובר בן 25 המשא שלו מעיק וקשה בהרבה. הייתה לי אפילו מעין הרגשה שהוא הולך ונעשה קטן, וברגע שיפסיק להיות עובר, אחרי שיעבור תהליך של 25 שנה אחורנית, אוכל להרפות ממנו.

דצמבר 1985. בצהריים חלום נעים - יש לי תינוק. זה תינוק טוב מאוד. לא בוכה. אני יודעת שהייתי צריכה להאכיל אותו כבר מזמן, אבל הוא לא בוכה. גם אין לו בגדים(?!). אני חושבת שהייתי צריכה לבקש מכל מי שנתתי להם בגדים של הילדים להחזיר לי. גוני מופיע בחלום. אני זוכרת דברים שסרגתי לו. אחר כך אני פותחת את הארון, מתחת לבגדים התלויים, ומוצאת שם כל מיני בגדי תינוקות. מאוד מרוצה, למרות שחלק מהם מוזר.

במחשבה שנייה, כל החלומות על התינוקות "הטובים" האלה, אולי זה באמת גוני. תינוק, אבל פסיבי לגמרי. לא עושה צרות - פשוט שוכב שם.

"אֲנִי מְצַמְצֶמֶת אֶת גְּבוּלוֹתַי./ פַּעַם הָיִיתִי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל/ הָיִיתִי מְדִינַת יִשְׂרָאֵל/ הַיּוֹם אֲנִי יְרוּשָׁלַיִם/ עוֹד מְעַט/ הַר הֵרְצְל/ עוֹד מְעַט/ אַתָּה".