רב"ט זרח אפשטיין

אתר אוגדה 720
זרח אפשטיין

זרח אפשטיין


תיאור המעשה: ביום ה-5 ביוני 1967 בשעת לחימה על ארמון הנציב, הוביל רב"ט זרח אפשטיין כוח להסתערות, הסתער בעצמו על מספר עמדות של האויב, בגבורה ואומץ לב. רב"ט זרח אפשטיין המשיך בלחימה בצור בחר ובמוצב "הפעמון" בראש חוליה וטיהר את התעלות והעמדות הרבות, תוך דבקות מופתית בביצוע המשימה. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי



בעוז רוחם

מתוך אתר האוגדה:
http://www.gal-ed.org.il/ogda720/Info/hi_show.aspx?id=33751&design=&levelId=44546&

זרח אפשטיין בן ה-33 הוא ירושלמי, בן בנו של ירושלמי; אשתו ושני בניו חיים בירושלים, וכמוהם כל חבריו. האם בשל כך נלחם כפי שנלחם? כשהוצגה שאלה זו לגבר התמיר, איש חיל הים לשעבר, המשרת במילואים כרב"ט בסיירת של חטיבת ירושלים, הופתע לא פחות משהפתיע בענותו בשלילה.
לא בכדי הוטל על הסיירת התפקיד התוקפני הראשון במלחמה בחזית המרכז: לכבוש מידי הירדנים את ארמון הנציב, מושב מפקדת או"ם בדרום ירושלים, עליו השתלטו הלגיונרים שעות מספר קודם לכן. זרח אפשטיין לא השתתף בלחימה על הארמון. כנהג זחל"ם נשאר עם רכבו, בעוד חיל הרגלים "שטפו" את הבניין גדול המידות וכבשוהו.
ברם, כשהחל טיהור החורשה שמאחורי הארמון, נקרא זרח - המשמש גם כרץ המ"פ - אל מפקדו. הוא נצטווה להיספח אל קבוצת חי"ר ש"שטפה" את החורשה, אשר בתוכה - בעמדות ובחפירות פתוחות - עדיין התגונן הצבא הירדני.
היה זה קרב מבולבל ומעורפל. "מתוך חפירה ירו בנו, ואז ירינו בחזרה, זרקנו רימון - ורצנו הלאה, שוב נעצרתי - ובתוך כך נותרתי לבדי".
נזכר זרח: "מישהו קרא לי מאחור. חשבתי שזה אחד משלנו וחיכיתי לו. במרחק שני מטרים נוכחתי: ירדני. ואז זיהה גם הוא אותי. אני זוכר את הבהלה בעיניו. חצי שניה ניצבנו זה מול זה, ואז שלחנו ידינו לנשק. "אני הקדמתי…" זרח אינו זוכר כמה זמן נמשכה הלחימה בחורשה. אך לבסוף הגיע לגדר שבקצה ומשם מצא את אנשי הסיירת. במהרה נצטוותה הפלוגה להמשיך: לתקוף מן העורף את הכפר צור באחר ואת מוצב ה"פעמון" שלידו, הפונה לכיוון רמת רחל.
שוב חזר לתפקידו כנהג זחל"ם, אך כאשר הגיע הכוח לפאת המוצב, הותקף שוב נטש את ההגנה והצטרף לכוח ש"שטף" את התעלות.
מוצב ה"פעמון" הוא מוצב פלוגתי על גבעה, שתיבת-שדה (פילבוקס) מתנוססת על ראשה, וממנה מתפרש סבך תעלות. כוח צה"ל שכבש את הפילבוקס מנה פחות מ-40 איש (שני זחל"מים מתקעו בסימטאות הצרות של הכפר מור באחר) וחוליות הטיהור שפשטו בחפירות לא מנו אלה 2, 3 אנשים.
"ביחד עם חבר אחד, יעקוב שטייף לקחנו בקבלנות את התעלה הדרומית", סיפר זרח. הם היו מתגנבים בלאט לאורך התעלה, מתקרבים לעמדה, מטילים לתוכה רימון - וממשיכים הלאה.
כשכילו את התעלה "שלהם" - כ-120 מטר אורכה ובה 6-7 עמדות חזרו לפילבוקס, ושם - בינתיים ירדו דמדומים - שלח המ"פ את זרח לכנס את האנשים. נראה היה, כאילו כל התנגדות במוצב פסקה. אולם אז נמסר על פצוע שלנו, שוכב בתעלה הסמוכה, ושני אנשים נשלחו להביאו. בינתיים החל המג"ד להתכונן להחלפה ונתן הוראה לנצור אש, מחשש שמא יפגע בכוח המחליף.
לפתע, למרות הפקודה, נשמעו יריות. המג"ד רץ לכיוון האש כשהוא צועק ברוגזה: " לא לירות!" אך מיד נרתע לאחור, פצוע בידו. מן החשכה זינקו 7-8 חיילים, כשהם יורים תוך כדי ריצה - ירדנים! קצין תותחנים והקשר שלו, שהיו בחבורת הפיקוד הקדמית של המג"ד, נפלו מתבוססים בדמם. זרח היסס שניה - בתודעתו חקוקה הוראת המג"ד שלא לירות, אך למשמע זעקת "עליהום!" מפי המסתערים, לחצה אצבעו על ההדק. המ"פ יוסי, הצטרף אליו ובמהרה חוסל הנסיון הירדני האחרון להיאחז במוצב.
במהרה הגיע הכוח המחליף והסיירת חזרה לארמון הנציב.
כשנשאל זרח אפשטיין בתום המלחמה על מה, לדעתו, זכה בציון לשבח, משך הכתפיו: "לדעתי לא עשיתי יותר מחברי. בסך הכל נלחמתי לחיי. אם למישהו מגיע ציון, הרי זה למ"פ שלנו. הוא שהנהיג אותנו, רץ בראש ומשך אותנו לקרב".
אך המ"פ אמר: "אילו היו לי 200 חיילים כזרח, הייתה הסיירת יכולה לבדה להגיע לירדן..."

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה