סגן צבי מגן ז"ל
|
צבי מגן
תיאור המעשה: ביום ה-6 ביוני 1967, בקרב על שחרור ירושלים, לחם סגן צבי מגן ז"ל כמפקד מחלקה בגדוד צנחנים. בעת הלחימה הוביל בראש מחלקתו ופרץ קדימה. כאשר נעצר הכוח מול מצדית, שחסמה באש רצופה את אפשרויות המעבר, הסתער אישית כדי לחסלה. בעת ביצוע משימה זו נפגע ונהרג. על מעשה זה הוענק לו : עיטור המופת ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי
מאתר חטיבה 55
סיפור הקרב: הקרב על "גבעת התחמושת" התקרב לקיצו. בתעלות הארוכות של המוצב היו גופותיהם של הצנחנים ושל חיילי הלגיון מוטלות אלו בצד אלו, לוחמים אדומי עיניים קרסו מאחורי גבשושיות עפר, ניסו לחלץ פצועים תחת האש הזעפנית שניתכה מן המיצדית האחרונה, הבונקר שבו נפגשו שלוש התעלות. במהרה יפול אף בונקר זה והקרב הנורא יבוא אל קיצו. ואז, לפני הבונקר, נפל צביקה מגן. אך זה מקרוב הגיע אל היחידה. הוא השתחרר מהשרות הסדיר חודשים מעטים לפני כן, ופרט ללוחמי חולית המקלעעליה הופקד, כמעט ולא הכירו איש בגדוד. לאחר מותו ידעוהו הכל. "אנו נחנך את חיילי היחידה ברוחו", כתב מפקדו להוריו השכולים. "ברוחו" - כלומר ללכת בראש, לבוז לכל סכנה, לחתור לביצוע המשימה בכל מחיר. יאיר, מ"כ במחלקתו, סיפר לימים: "כאשר התרכזנו בבתי פאג"י, למרגמות גבעת התחמושת, ופגזי הירדנים כבר החלו מתפוצצים בינינו, היה צביקה מלא ביטחון. הוא סובב בין חיילי המחלקה, הרגיעם והבטיח: "חכו, עוד נדפוק אותם"... אחר כך, כשניתן האות ואנחנו פרצנו לתוך המוצב והתחלנו לנוע בסבך התעלות, אמר לנו: "אנחנו נתקדם בזהירות ובסדר, כשנגיע לפינת התעלה, רק אחד יעבור אותה, וכשהוא יאותת שהכל כשורה, יבוא האחרים בעקבותיו". אמר - ויצא ראשון...." כל אותו הלילה התקדמה חולית המקלע, כשמפקדה בראש - פורץ לתוך בונקרים, עוקף פינות ומטהר את הדרך לפני אנשיו. סיפר יאיר: "עברנו את הבנין הגדול של המוצב ושוב הגענו לפיתחה של תעלה. צביקה אמר לי: "חכה כאן" ובעצמו פרץ קדימה. יותר לא ראינוהו". המשכו של הסיפור בא מפי הסמל יוסי, סמל מחלקה של כוח אחר, שהיה הראשון לנוע בתעלה, לכיוון הבונקר. "ה-מ"מ שלנו נפצע קשה ואצלנו השתררה אנדרלמוסיה. קרסנו שם נבוכים. פתאום אמר מישהו שראה את צביקהבתעלה. קראנו בשמו. הוא בא בריצה, מלא מרף ופעלתנות, ושאל מה הענינים. אמרנו לו שיורם אלישיב ה-מ"מ שלנו נפגע. צביקה גחן על יורם הפצוע וקרא באוזניו: "איפה החוליה הקדמית? יורם אלישיב, שכבר היה קרוב לאובדן הכרתו, מלמל: "איננה, לפנים יש רק ירדנים". מיד השתלט צביקה מגן על החוליה הנבוכה. הוא הרים בזוקה, שהיתה על הארץ, ריכז את לוחמי החוליה סביבו ופקד עליהם להתקדם בעקבותיו. גם מן העבר השני התקרבו הצנחנים אל הבונקר וחייליו של צביקה יכלו לשמוע את טרטור ה'עוזים' שלהם. "ידענו שהקרב מסתיים" סיפר יוסי. ואז התעופף ונחת רימון לפניהם. "ראינו אותו מתקרב ובא ונרתענולאחור. אך מישהו מעד על הבזוקה וכולנו נפלנו עליו. הרימון לא התפוצץ. כשהתרוממנו, היינו רק שלושה. וצביקה, כאילו כלום לא קרה, אמר" "בואו נתקדם" ופרץ קדימה. שמענו צרור יריות - כשהגענו אליו - התמוטט ונפל".