המשימה החשאית של אנשי השריון שנשכחה
|
הפלוגה הסודית, צילום: פלש 90
רבים ממפקדי צה"ל במלחמת ששת הימים לא היו מודעים למשימה המיוחדת: בלב י-ם המפורזת הוסתרה יחידת טנקים שנערכה לכיבוש העיר . מפקד פלוגת הטנקים סרן רפאל ישעיה זכה בעיטור המופת על חלקו בקרב.
הם היו נתונים תחת לחץ כבד מצד צמרת המדינה ונערכו לפרוץ הקרבות. לכן, בין הפגישות הרבות שתוכננו לאותו יום, הם החליטו לבדוק לראשונה גם את יחידת הטנקים הסודית שהוחבאה במחנה אלנבי במשך כמעט עשר שנים.
מעטים ידעו על קיומה, ומעטים אף יותר זכו לראותה במו עיניהם. היא הייתה אמורה להיות הנשק הסודי של צה"ל במלחמה על ירושלים, הקלף המנצח שתכנן הצבא לשלוף ברגע שיחלו היריות על מערב העיר.
חשיבות הסודיות הייתה רבה. בירושלים של אותה תקופה חל איסור חמור על החזקת כלי נשק במתחם העיר, קל וחומר מפלצות פלדה מלאות תחמושת, כמו ששת הטנקים שנחו במשך חמש שנים שלמות, ערוכים ומוכנים ליציאה בכל רגע.
"כשחבורת המפקדים הגיעה למחנה אלנבי בשעות הצהרים הלוחמים כבר חיכו לה בתוך הטנקים מלאי התרגשות", מספר זוהר ברעם בן ה-66, אחד ממפקדי הטנקים דאז ומי שהפך לאחר מכן לראש מדור מורשת קרב בחיל השריון.
מפקד היחידה, סגן אלוף אהרון קמארה, המתין לרגע הזה זמן רב. "רבין הגיע ונעמד בסככה שלנו עם עוזי נרקיס ועזר ויצמן," מספר ברעם. "במקרה הטנק שלי היה קדמי, אז יכולתי לשמוע את הכל. רבין דיבר עם אהרון, ואני שומע אותו עם הסיגריה בפה אומר לו: 'תגיד, הטנקים האלה יכולים בכלל לנסוע."'?
הדקות הבאות נחקקו היטב בזיכרונו של הטנקיסט הצעיר. "אחרי שכיבינו את הכלים יצאתי מהטנק וקפצתי למטה," הוא מתאר. "נתקלתי בחייל שהכשיל אותי, והסתבר לי מיד שזה היה האלוף ויצמן.
הוא תפס אותי בחולצה, קירב אותי אליו ולחש לי באוזן: 'תגיד לו, תגיד לו שאתה מוכן לצאת קרב.' 'למי'? שאלתי. 'לרמטכ"ל,' הוא אמר, 'תגיד לרמטכ"ל שאתה מוכן לצאת."
ברעם התייצב, יישר את מדיו וניצב לפני רבין. "הצדעתי לו ואמרתי: 'המפקד, אני מוכן לקרב,"' הוא נזכר. "רבין הסתכל אליי עם הסיגריה בפה, ושאל אותי: 'כן'? ארוך כזה. עניתי לו ב'כן' נחרץ.
הוא הושיב אותנו בעיגול, התיישב איתנו ואמר לאהרון: 'החייל הזה אומר לנו שאתם מוכנים לקרב, זה נכון'? ואהרון מיד התחיל להסביר לו: 'אם הירדנים יפרצו דרך רמת רחל נעשה ככה, ואם דרך הר הצופים אז נעשה ככה.' רבין הקשה: 'ואם אתם צריכים להגיע לארמון הנציב, איך אתם נכנסים,'? 'מדדנו,' ענה לו אהרון, 'אפשר להיכנס עם טנק.'
הרמטכ"ל הרצין. "הוא אמר לנו: 'טוב, אני רואה שאתם מוכנים. ביום שני הקרוב אני עומד לתקוף את המצרים עם אלף טנקים, אין לי מי שיגן על ירושלים, רק אתם. עכשיו אני רוצה שתגידו לי אם אתם מוכנים למשימה,"' מספר ברעם. "כך, במעגל, אמרנו לו: 'כן המפקד,' אחד אחד.
טוב שישבנו, כי הייתי נופל על הרצפה ומתעלף. פתאום אתה שומע שעוד יומיים מתקיפים עם אלף טנקים ויוצאים למלחמה, ואין לך מושג."
רק כמה שנים לאחר מכן הבין ברעם את אשר עמד על כתפיו באותה שיחה. "אחותו של רבין סיפרה לי בדיעבד שהוא היה אז בתקופה קשה," הוא מסביר. "זה היה אחרי שבן גוריון העלה את חששותיו לגבי המצב במצרים, וייצמן לקח אותו לסיור כדי לקבל את הביטחון מחיילים כמונו, שיראה שאנחנו מוכנים לקרב. ממש לפני שהם עזבו בא אליי וייצמן ואמר לי, 'ידעתי שאתה ממזר, בחרתי היטב.
קשה מאוד למצוא את אהרון קמארה, מפקד יחידת הטנקים הסודית שלחמה בששת הימים, ואת חבר מרעיו. לא הרבה מאנשי השריון הוותיקים מכירים את היחידה שכבשה את ארמון הנציב בשעות הראשונות של המלחמה ועזרה לצנחנים להיכנס לעיר העתיקה.
האלוף אברהם אדן, מפקד השריון מ- 1969, למשל , הודה באוזנינו כי מעולם לא שמע על יחידת הטנקים הסודית שנלחמה בירושלים. גם במוזיאון השריון בלטרון יש להגיע עד להיסטוריון הראשי, ד"ר עמיעד ברזנר, כדי לקבל אישור על קיום היחידה.
מה שהיה סוד הסודות בשנים שלפני המלחמה, ממשיך עוד היום להעדר כמעט לחלוטין מספרי ההיסטוריה הישראליים ולהשאיר את אנשי היחידה הסודית בערפל. "מי סיפר לך עליי? ", שאל אהרון קמארה, היום בן 80, מקים ומפקד היחידה. כמה ימים לאחר מכן, כשנפגשתי עם המפקד הקשיש נמוך הקומה וחמור הסבר, ועם "צעיר הפלוגה" זוהר ברעם.
"אהרון אסר עלינו מאז ומתמיד לספר על היחידה, וככה השכיחו אותנו", מספר ברעם. "עשו תהילת יתר לצנחנים, ואותנו הצניעו". קמארה לא מרוצה מההשוואה. "אנחנו לא עשינו את זה בשביל המיתוס", הוא חותך בכעס את דבריו של ברעם. "החיילים שלי כל הזמן באים אליי בטענות, למה לא אמרתי כלום כל השנים, אבל מרגע שגמרנו את המלאכה לא היה לי מה להגיד יותר. אני לא טוב בריצות לתקשורת".
האתוס הצבאי של מלחמת ששת הימים מאדיר רק את שמה של חטיבת הצנחנים בפיקודו של מוטה גור, שפרצה לכותל, זכתה בתמונה המפורסמת ונחקקה בספרי ההיסטוריה באופן בלעדי כמשחררת העיר ירושלים. "כשמשה נתן כתב ספר ראשון על הקרב בירושלים, הוא חשב שרק הצנחנים לחמו", מספר קמארה.
"אחרי שהוא גילה אותנו הוא גנז את הספר הראשון, וכתב ספר שני שכלל גם את השריון. מוטה גור כעס עליו, וכתב ספר משלו. אני זוכר שאחרי המלחמה שאלתי את מוטה 'תגיד, לא הזכרת אף פעם את הטנקים, מה, הם לא היו במלחמה? אנחנו לחמנו כמו אריות, בלעדינו הייתם נהרגים. אבל אני לא רצתי לעיתונות, והם כועסים עליי עד היום".
אך למרות צניעותם של אנשי היחידה, עדיין נותר טעם חמוץ בפיהם כמי שלקחו חלק חשוב בשחרור ירושלים. לפני כמה שנים, כשהחלו כבר להזדקן, החליטו ביחידה להוציא אות מלחמה משלהם. "אמרנו, אם אף אחד לא מוציא לנו אות, נוציא אחד בעצמנו, ככה שיהיה לנו זיכרון", מספר ברעם. "אות המלחמה הזה, הוא אחד הדברים היחידים שמסמלים את השריון בקרבות ששת הימים".
הסיפור על יחידת הטנקים הסודית בירושלים מתחיל בשנת 1958, בפגישה של מפקד השריון חיים בר-לב ואהרון קמארה, אז מילואימניק משוחרר בן 29. "בר לב קרא לי ואמר 'קמארה, אתה תגן על ירושלים', הייתי אז רב-סרן במילואים וגרתי כל החיים בעיר.
כשהגיע קמארה לפלוגה, הבין שהיחידה הסודית היא בגדר חלום, תיאוריה. "כשהגעתי וראיתי שאין כלום פניתי לבר- לב והוא אמר לי:'לא, חביבל'ה, אני נתתי לך את הרעיון, את האנשים והטנקים תשיג לבד", הוא מספר. "הלכתי אל החטיבה והם סידרו לי 200 מילואימניקים. ראיינתי את כולם, ומתוכם בחרתי מאה".
את המתנדבים חילק המפקד החדש למחלקות והתחיל באימונים. שנה לאחר מכן, כשהכוח כבר היה מאורגן היטב, פנה למפקד האוגדה ודרש לקבל טנקים. "אמרתי לו,'אם אתה רוצה שאני אגן על ירושלים תביא לי טנקים מצוינים - 'מיסופר'", הוא אומר ומוסיף בחיוך, "אלו היו טנקים שהאמריקאים הביאו לגרמנים בתנאי שלא ימכרו לנו, והגרמנים בכל זאת הביאו לנו אותם. אלו טנקים סודיים, הם לא היו קיימים בארץ".
כיוון שאסור היה להכניס טנקים לירושלים, בנו להם אנשי היחידה צריפים שעליהם נכתב "חיפה ירושלים חברת החשמל". את הצריפים העמיסו על מובילי טנקים, וכך העלו אותם לתוך העיר. זמן מה אחר כך הועברו חלק מהטנקים למחנה סטף שמחוץ לעיר, ובירושלים נותרו שישה כלים בלבד.
"בשנת 1961 התייצבתי בפני חיים בר- לב ואמרתי לו שהיחידה מוכנה", מספר קמארה. "הלוחמים היו מוכשרים, הכנו תוכניות לתסריטים שונים והיינו מוכנים לכל דבר. מהרגע הזה, היחידה שלנו הייתה מגויסת לכל דבר הכי קטן שקרה בגבול". ברעם מאשר.
"הייתי אז סטודנט באוניברסיטה העברית", הוא מספר. "הייתי שומע לפעמים יריות, ופשוט עוזב את הכל ורץ לטנקים. לא דיברנו עם אף אחד, הייתי נעלם לפעמים לשבוע, אפילו לחודש, ואף אחד לא ידע לאן אני הולך. ירושלים הייתה מלאה אז במרגלים ובתככנים, ולא יכולנו להסתכן בלספר".
לאחר כמה חודשים הבין קמארה שאם רוצים שהטנקים יהיו מוכנים בכל רגע, צריך להטעין את התותחים בתחמושת ושאלו יעמדו מוכנים לצאת לקרב בכל רגע. כך, במשך חמש שנים, עמדו הטנקים הסודיים בירושלים, מוכנים לקרב. "היית רק צריך לדרוך את המקלע", מספר ברעם, "והכל היה עובד".
פעם בחודש היה קמארה לוקח את הלוחמים הצעירים ומראה להם את קו הגבול. השריונרים היו בוחנים היטב את עמדות הלגיון, מודדים היכן יכול לעבור הטנק והיכן הוא ייתקע, ומתכוננים למצב מלחמה. "היינו מוכנים לכל. לא ידענו מתי תהיה מלחמה, אבל הבנו שהיא תפרוץ בזמן כזה או אחר", מסביר מפקד הטנקים הוותיק. "היום כשאומרים לי שלא היינו מוכנים בששת הימים, אני אומר 'שטויות, אנחנו היינו מוכנים'".
מלחמת ששת הימים לא תפסה את יחידת הטנקים בהפתעה. כבר יומיים לפני זה הסביר רבין לחברי היחידה כי בקרוב תפרוץ מלחמה, והטנקים של היחידה, שהיו מחולקים בין סטף למחנה אלנבי ולירושלים, לא היו צריכים אלא להתניע ולצאת לקרב.
"ביום שני בשמונה בבוקר אמרו לי שפרצה המלחמה", מספר קמארה. "קיבלתי אישור מהמח"ט להוציא את הטנקים מהצריפים בסטף ולהמתין בבית זית. חיכינו שם עם הטנקים ושמענו את ירושלים מופגזת. ניסיתי לעלות מול המח"ט, אך הוא לא ענה.
אמרתי לעצמי 'מה אתה מחכה? לקחתי את הטנקים ועליתי לירושלים. מאחוריי ישב צוות טלוויזיה אנגלי שצילם את כל העלייה בעיניים פעורות בתדהמה, איך זה יכול להיות שמישהו עולה עם טנקים לירושלים ? ".
כשהגיעו קמארה וחבריו אל העיר הם גילו שהירדנים והישראלים חתמו על הסכם שביתת נשק. "ברגע שאמרו לי 'שביתת נשק' הייתי בטוח שאני הולך למשפט צבאי, כי לקחתי את הפיקוד על עצמי ונכנסתי לירושלים בלי אישור", מספר קמארה. "הרמתי טלפון למח"ט. 'קמארה', הוא אמר לי,'איפה אתה?'
אמרתי לו 'אני איפה שהכובעים הלבנים, כי אז במגרש הרוסים הייתה משטרת התנועה ולשוטרים היו כובעים לבנים. הוא לא היה ירושלמי, אז הוא אמר לי,'מה כובעים לבנים?, תביא את הטנקים לירושלים, הפסקת האש מבוטלת'. אמרתי לו,'הטנקים כבר פה'. אני בטוח שאילו הייתי על ידו הוא היה מנשק אותי מרוב שמחה. אחרי כמה זמן הגיע חייל עם פתק קטן שעליו היה כתוב, "לך לתלפיות, המח"ט מחכה לך".
בשלב זה חילק קמארה את הכוח-חצי ממנו שלח עם סגנו רפי ישעיה כדי לעזור לצנחנים בגבעת התחמושת, ואת החלק השני לקח איתו אל שכונת תלפיות. בדרך לדרום העיר עברה שיירת הטנקים על יד החומות, משם נורתה אש ירדנית כבדה. "כיוונו אליהם את הקנים וכשהירדנים ראו את זה, הם הפסיקו לירות", מספר קמארה.
"בדרך עוד ראינו את הלוחמים המבוגרים של יחידה 16 פצועים ומוכים אחרי הקרבות, לא היה לי מה לעזור להם והייתי חייב להמשיך לתלפיות בהתאם להוראות המח"ט. כשהגעתי לשם, פגשתי את מפקד הסיירת הירושלמית לנגוצקי, ושם קיבלתי הוראה לתפוס את ארמון הנציב, בדיוק כמו ששאל רבין".
יחידת הטנקים של קמארה יצאה לקרב בלי להמתין, ותוך שעה ורבע הצליחה לכבוש את הארמון ולהגיע לצומת השכונות צור באחר וסילואן, מרחק פסיעה מהעיר העתיקה. "אנחנו התחלנו בשתיים בקרב נגד הירדנים באזור ארמון הנציב, ובתוך זמן קצר השתלטנו על הצומת של צור באחר סילואן", מספר ברעם בעיניים דולקות מהתלהבות.
"מה שקרה זה שהירדנים ניגפו בקרב היוקרתי ביותר, בקרב שדיין הפסיד ב- 48' עם 13 הרוגים אנחנו ניצחנו. אנחנו היינו על פי מיטב תורת השריון. הצוות שלי יכול היה להוציא שלושה פגזים בשלוש שניות, מה שהירדנים היו עושים בדקה. לא היה להם סיכוי. באנו במיטבנו, זאת הייתה מלחמה שונה לגמרי ממה שהיה אחרי זה ב-1973".
מיד לאחר שכבשו את ארמון הנציב, לקח קמארה את הטלפון, התקשר לעוזי נרקיס וביקש ממנו להיכנס אל העיר העתיקה. עוזי סירב. "אהרון צעק עליו: 'תן לי להיכנס , תן לי להיכנס לירושלים', אבל עוזי זיכרונו לברכה לא הקשיב". מספר ברעם, רועד מהתרגשות. "היינו מוכנים כבר לכבוש את העיר והיינו מצליחים. כמה שנים לאחר מכן פגשתי את עוזי נרקיס ושאלתי אותו:'למה עצרת אותנו, היינו יכולים תוך שעה להגיע לירושלים'. הוא אמר לי:'ככה הבנתי את המלחמה'".
למרות ההוראה המפורשת של נרקיס, סירב ברעם לקבל את העצירה והמשיך להתקדם. "אני לא הסכמתי לעצור, רציתי להגיע", הוא אומר. "אבל אהרון שלח רץ וביקש ממני שאחזור, והוא היה המפקד הישיר שלי, שהערכתי, אז לא היתה לי ברירה. עצרתי".
היום, מספרים בכאב שני הלוחמים, מעטים זוכרים את הקרב על ארמון הנציב, וסיפור ההצלחה של יחידת השריון כמעט ונשכח. "כשהלחימה פרצה היא פרצה בפועל כשהירדנים ירו על הקו העירוני, כששלחו אותנו לירושלים נכנסנו לקרב בארמון הנציב, אנחנו בלמנו אותם", הוא אומר בכעס עצור.
"אם לא היינו בולמים אותם, כל הלחימה הייתה שונה לגמרי. הבסנו אותם והשתלטנו תוך שעה ורבע מתחילת המלחמה על האזור. אנחנו היינו אלה שנתנו את הטון הראשון בקרבות על העיר".
יחידת השריון המיוחדת של קמארה לא הצליחה רק בקרב על ארמון הנציב. חציה השני של הפלוגה שצורפה לצנחנים מהצפון עזרה לצנחנים לנצח את הקרב בגבעת התחמושת, והובילה אותם אל תוך העיר העתיקה.
"לפני עשר שנים עשו פגישה של המפקדים הירדנים והישראלים שנלחמו אז בקרב, וכמובן שאותנו לא הזמינו", מספר ברעם בכאב. "אז שאלו את המפקד הירדני מה לדעתו הכריע את הקרב. 'כולם נלחמו כמו אריות', אמר המפקד, אבל מה שהכריע אותנו זה הטנק, הוא זה ששבר אותנו".
"היום אנחנו כבר זקנים מאוד, אנחנו לא עולים יותר. אצלנו רוב האנשים שמתים זה ממוות טבעי, ולנו אין כוחות לעלות".
ברעם מהנהן. "חיילים אמיתיים לא נעלמים, הם רק נמוגים", הוא אומר. "אני פיתחתי לי לאחרונה הרגל אחר ביום הזיכרון - אני הולך למקום שבו נמצאים קברות המכבים, יושב לי זמן ארוך ומתייחד עם זכרם של הרבה מאוד חברים שנפלו עם השנים.
"יש הרבה, הרבה מדי כדי לזכור, זה יום קשה ומאוד עצוב. אני לפעמים נזכר בחברים שהיו לי שהרבה שנים כבר לא נמצאים איתנו, אבל רצו שהמדינה הזאת תהיה מוקמת. הם היו גיבורים, אני חושב לפעמים, אבל אני יודע מה זה גיבורים בדיוק?".
מקור הידיעה