רוקמת השכול
|
בקולאז’ים של חאקי, אריגים צבעוניים וכפתורי זהות רוקמת רחלי רוגל סיפורים בלשיים על חללי צה”ל; על גיבורים שקפצו על רימון, נעדרים ללא קבר ועל משפחות השבויים. “המוות המוחלט והסופי הוא כשאף אחד לא זוכר שהיית”, היא אומרת
| "נשים מונעות מחוטי החיים להיפרם", אמר פעם הנשיא האחרון של ברית המועצות מיכאיל גורבצ'וב. אמירה זו הפכה לשם שנתנה האמנית רחלי רוגל לעבודותיה, שמחייות סיפורי קרבות בהם נפלו חיילים מקום המדינה ועד היום. בעקשנות קנאית היא מאפשרת לאנושיות של השכול להתקיים, כשבאמתחתה כפתורים, בובות זעירות, בדים ומחט. העדינות והפשטות של האלמנטים בהם היא בוחרת להשתמש מבטאים את זהויות האדם, שובלי הזיכרונות והחפצים שהותירו מאחוריהם. "תפקיד האנשים החיים הוא לספר את סיפורם של האנשים שבזכותם אנחנו נמצאים כאן. המקום הזה לא היה שלנו, אם מישהו לא היה נלחם עליו", היא אומרת ברוך. " אני לא יכולה לספר את הסיפור של כל הנופלים, אלא את אלה שיש לי קשר אליהם, או שגיליתי עליהם. המוות המוחלט והסופי הוא כשאף אחד לא זוכר שהיית". היצירות משלבות רבדים רבים בניגודים צבעוניים והן שואבות מבאר המקורות והמיסטיקה היהודית. כמו בסיפור הגולם מפראג רוגל מאמינה שאפשר להפיח רוח בחפצים בעזרת אותיות, מילים, ציורים ובמקרה שלה - כפתורים, שמספרים יותר מהכול על זהות האדם ומעמדו בחברה. יצירותיה האסתטיות מפתות ומזמינות. במבט ראשון אי אפשר שלא להתפעל מיופי היצירה, מהצבעוניות ומהססגוניות שלה. אלא שמבט קרוב על הבד, חושף את הכאב החד שמתחת לאריג. "אני התופים לפני שערי הגיהנום. אני מזמינה בצבעוניות לראות את העבודה. אם הייתי אומרת להם שזו עבודה על מלחמה, אף אחד לא היה ניגש". תכריכים לנעדרים לרוגל כארבעים עבודות על חללי צה"ל - נופלים במלחמות, נעדרים, שבויים וקורבנות תאונות. לפני כל עבודה היא מבצעת מחקר מעמיק קוראת ספרים ומראיינת קרובים. כמו בלשית מיומנת היא מחפשת באפלת השכול אחר רמזים בנוגע להרוגים. העבודה הראשונה שלה בנושא השכול היא "בחייהם ובמותם לא נפרדו". בעבודה זו היא מביאה את הסיפור הלא ידוע על החברות האמיצה בין נעדרי הקרב על תל א–ריש, כיום תל גיבורים בחולון. 19 לוחמים נפלו בקרב עקוב מדם שהתרחש ב–28 באפריל 1948. גופות הלוחמים עברו התעללות ושבע מהן נקברו בבית עלמין בגבעתיים ללא זיהוי. מכיוון שלא יכלו לזהות את החללים, המשפחות לא ידעו מי נמצא בכל קבר ולכן מיאנו לפקוד את המקום. ביצירה של רוגל אפשר לקרוא את סיפור הקרב: חולצה לבנה כמו שלבש רב"ט עמוס דניאלי ז"ל רגע לפני שעלה למשאית של גדוד 52 של גבעתי. מסביב לכפתורי החולצה מסומנים בתים קטנים וריקים, בית לכל חלל. לפני שעלה על המשאית ביקש דניאלי מילדה בשכונה: "תאמרי לאימא שלי שאני תיכף חוזר". עיריית רחובות הנציחה את רב"ט דניאלי, טוראי יצחק קנדלר וטוראי דוד כוכבי במפגש הרחובות בנקודה בה נאספו אל הקרב. רוגל הניחה על הרחובות בובות דאגה זעירות המייצגות את האנשים בבית. באוגוסט 2007, בעקבות בדיקות DNA זוהו חמישה מבין שבעת הנעדרים. רב"ט דניאלי ז"ל וטוראי קנדלר ז"ל עדיין לא זוהו. בתערוכה הקרובה תציג רוגל את יצירתה חדשה שנוצרה בעקבות חשיפת הזהויות. על תכריכים שרכשה כתבו אחותו של עמוס דניאלי ובן דודו של יצחק קנדלר את סיפור חייהם. "המת נקבר עם תכריכים, אך מכיוון שעמוס דניאלי ויצחק קנדלר לא נמצאו, אלו התחליפים לתכריכי קבורתם. זו סגירת מעגל". לנצח אחי היצירה "ארבע שניות מהנצח" היא טריפטיך המורכב ממפות מודפסות על בד, ניצרות רימון צבאי, כיפה סרוגה, כפתורי מדים צבאיים, חרוזי זכוכית ולולאות מתכת. היצירה הכאובה שנרכשה על ידי שר הביטחון אהוד ברק, מנציחה שלושה חיילים שהצילו חיים של אחרים בזינוק על רימון: טוראי נתן אלבז, סגן עובד לדיז'נסקי ורס"ן רועי קליין. טוראי אלבז ז"ל נהרג בפברואר 1954. בעת שעסק בפירוק רימונים באוהלו הופעל אחד הרימונים. בהרגישו כי סכנה צפויה לחבריו הנמצאים בקרבת מקום, מיהר להתרחק מהם בריצה כשהוא לוחץ את הרימון לחזהו לקראת מותו. סיפור גבורתו הרעיש את היישוב הצעיר. נתן אלתרמן הקדיש שיר לזכר "החייל אלבז", רחובות נקראו על שמו וגם מחנה צבאי, מחנה נתן בקרבת באר שבע. בשנת 1970 הוענק לו עיטור המופת. סגן עובד לדיז'נסקי ז"ל היה אחד הקצינים הבודדים שקיבל פעמיים את עיטור העוז. בשנת 1955 השתתף בפשיטה על כוחות סורים במבצע עלי זית. בפשיטה נתקל בגדר שלא פוצצה, זחל תחתיה וטיהר בונקר בו היו מקלען ושני רובאים. על פעולה זו זכה בעיטור העוז. שנה אחר כך נהרג בקרב במעבר המתלה במבצע קדש. הוא הסתער בראש מחלקתו וחיפה בגופו על אחד מחייליו מפני רסיסי רימון שהשליך הכוח הישראלי וגלש חזרה אליו. על מעשה זה קיבל לאחר מותו עיטור עוז שני. רס"ן רועי קליין ז"ל נהרג בקרב בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה. הוא הבחין ברימון שנחת במרחק של עשרות סנטימטרים מפקודיו. בשניות המעטות שנותרו לו, זינק רועי על הרימון כדי להציל את חיי חייליו, תוך כדי שהוא קורא "שמע ישראל". לאחר מותו הוענק לו עיטור העוז. רקמה אנושית חיה עם ידיים חשופות בסטודיו רחב ומואר ברחובות נוברת רוגל בפצעים הפתוחים של החברה הישראלית. בשקדנות רבה היא רוקמת ותופרת ומתמסרת בטקסיות לאבל, כמו אישה המחכה לבעלה או בנה שישובו מהצבא וכל מה שנותר לה הוא לסרוג. "מבלי לשים לב אנחנו חיים בתוך ההוויה הזו של המוות והחיים. רק כשיוצאים לחו"ל הכול נראה אחרת", היא מסבירה. "בארץ אנחנו לא שמים לב לפרחים ביום שישי או לחג מסוים מפני שזה נורא טבעי ואנחנו מקבלים הכול. תיירים שמגיעים לארץ אומרים: 'כולם כאן הולכים עם נשק ברחוב'. לנו זה עובר מול העיניים". המשפחות אינן מעדיפות שהאבל יישאר אינטימי? "משפחות מודות לי על שאני מספרת את סיפור בנם, כי אני מביאה אותו לתודעת הכלל. מה שקרה לאנשים האלה לא קרה רק למשפחות שלהם, זה קרה לכולנו. בארץ כולם מכירים את כולם. כולנו משפחה אחת, רקמה אנושית אחת". בדים חיים אחת העבודות האחרונות שלה היא על רס"ר אודי גולדווסר ז"ל ומשפחתו. "אף פעם לא עשיתי עבודה בצירוף אנשים חיים, אבל הפעם החלטתי לעשות עבודה על המשפחה של אודי", מעידה רוגל. העבודה (ללא שם בינתיים) מורכבת משני עיגולים–עולמות. האחד מורכב מכפתורי חובלים וספנים על קווי האורך, "שלמה, אבא של אודי הוא ספן. יש שם כפתורים רק עם עוגנים, מפני שהוא היה רב חובל בצי הסוחר. הוא סיפר לי שבכל סערה בים הוא התגעגע למשפחתו. זו מפת העולם שלו". בעיגול–עולם השני, העולם של האם מיקי, הכפתורים נמצאים על קווי הרוחב. "הירוק מסמל את העובדה שאחרי החזרת גופתו של אודי לארץ היא התחילה לעסוק באיכות הסביבה. את הקשר עם קרנית ואודי היה לי מאוד קשה לעשות. הם היו נשואים טריים ולא הביאו ילדים. על המשטח יש בד של שמלת כלה, שרואים דרכו את העולם הקודם, אבל עכשיו הוא נראה אחרת. החדות יורדת. העולם שלהם השתנה". מסביב יש שוליים שמזכירים אותות מלחמה. "זה מייצג את הנעדרים במלחמות", מסבירה רוגל ומזכירה כי יש עוד למען מי לפעול. "כפתור וקרע", תערוכה חדשה של רחלי רוגל במוזיאון בר דוד בקיבוץ ברעם. פתיחה: 25 באפריל 2009   "המשפחות מודות לי". רוגל  כותבים לנעדרים. תכריכים לנעדרי על-אריש  שלוש יצירות, שלושה סיפורי גבורה |
הוספת תגובה