כבר חשבתי לירות לעצמי כדור בראש, רק לגמור עם הכאב

טל זגרבה אתר הגבורה, במחנה 15.5.09
כבר חשבתי לירות לעצמי כדור בראש, רק לגמור עם הכאב - גדוד 101 - חטיבת הצנחנים


סיפור צל"ש המח"ט של הצנחן ערן פרי במלחמת לבנון השנייה




כבר חשבתי לירות לעצמי כדור בראש, רק לגמור עם הכאב

סמ"ר (מיל') ערן פרי קיבל צל"ש על התמודדותו עם פציעתו במלחמת לבנון השנייה: לאחר שאיבד את רגלו, הוא נאלץ להמתין לחילוץ יותר מתשע שעות - ללא משככי כאבים

 

 

במארס 2007, כשיצא לאקרנים הסרט "בופור", באורח פלא שוב הפכה לבנון לאקטואלית. עם ישראל, שרק חצי שנה קודם לכן חווה מלחמה בארץ הארזים, התייצב הפעם מול עלטת הקרב של היכל הקולנוע, מול קו האש הראשון ומרופד המסעדים, מול מדינת לבנון שבסינמה סיטי.

בין הנקראים לדגל ולפופקורן, היה גם סמ"ר (מיל') ערן פרי. אלא שלהבדיל מהצופים האחרים, הוא אמנם נכנס ל"בופור" - אך מצא את עצמו בבינת ג'בל. "יש סצנה בסרט בה הסמל, יונתן שפיצר, עמד לעזוב את המוצב, ולפתע התחילה הפגזה", מסביר פרי, "הוא רץ לתפוס מחסה, אבל פצצה נפלה על המוצב - והוא נפגע. באותו זמן המ"פ עמד בחרך הירי, ושפיצר צעק לו: 'לירן, תציל אותי'. לבסוף, הכניסו אותו לתאג"ד, ושם הראו שנקטעה לו היד. הסצנה הזאת עשתה לי פלאשבק. ראיתי שם את עצמי".

ובאמת, קווי הדמיון בין הסצנה הקולנועית לחוויה הקשה שעבר פרי במלחמת לבנון השנייה - רבים להפליא. ב-28 ביולי 2006, במהלך קרב עם כוח של החיזבאללה בבינת ג'בל, שהה פרי - אז קשר בחפ"ק המ"פ - עם כוח מהפלוגה המבצעית של גדוד 101 בבית הצפוני במערך ההגנה הגדודי. בשעות אחר הצהריים, זיהה הכוח חוליית מחבלים, והשמיד אותה. במקביל, יצא פרי מחוץ לבית עם חוליית הפיקוד, וירה לכיוון המחבלים שזוהו. במהלך חילופי האש הוא נפגע מטיל לאו של חברו לכוח, ואיבד את רגלו. חרף פציעתו הקשה, הפגין פרי קור רוח יוצא דופן, כאשר המתין לא פחות מתשע שעות, ללא משככי כאבים, עד לחילוצו. על כך הוענק לו צל"ש מח"ט הצנחנים.


זה היה פיתיון

בני מחזור נובמבר 2003 מהפלוגה המבצעית של גדוד 101 כבר הריחו את יערות האמזונס מהטיול-אחרי-צבא שהמתין מעבר לפינה, כשהגיעה לאוזניהם שמועה מסתורית על חטיפת חיילים בצפון. לא פלא, אם כך שכשהם מצאו עצמם בקמפינג בלתי רצוני ביער, בטרם הכניסה ללבנון, לא מעט מאפיהם התעקמו. "היינו אז שלושה חודשים לפני השחרור, וממש לא התאים לנו לישון זרוקים בשטח", מעיד פרי.

כעבור זמן קצר, הבינו הלוחמים שעליהם לגייס את שאריות המוטיבציה שלהם ולהכניס לבוידעם את הפנטזיות על סיום שירות רגוע. ההמתנה ביער התחלפה בדבר האמיתי, וב-21 ביולי 2006 הצטרפו חיילי הגדוד אל המלחמה השביעית של מדינת ישראל. "שבוע שלם העברנו בבינת ג'בל ובמארון א-ראס, בעיקר במשימות של השתלטות וטיהור מבנים", משחזר פרי. "ביום שישי, 28 ביולי, אחרי שבוע עם אותם תחתונים וגרביים, היינו בבינת ג'בל, והודיעו לנו שבקרוב יוצאים להתרעננות. הפלוגה חולקה כך שחצי ממנה ישב באחד הבתים תחת פיקוד המ"פ, והחצי השני, בפיקוד הסמ"פ, ישב בבית שממול. אני, ביחד עם החופ"ל יואל אייבל, שהיה הבן זוג ברזל שלי, היינו בחפ"ק המ"פ.

"חלפו כמה שעות, ובחמש בערב צלף של הכוח שישב בבית ממולנו זיהה מחבל, והוריד אותו. בדיעבד, הבנו שזה היה רק פיתיון, כדי שחיזבאללה יבינו איפה כוחות צה"ל נמצאים. תוך שניות, המחבלים התחילו לכתר את הבניין של הסמ"פ ולירות עליו. שמענו בקשר את מה שהתרחש, והחלטנו לצאת מהבית שלנו כדי לנסות לאתר את המחבלים ולחסל אותם.

"זיהינו את המחבלים, והתפתח קרב. הכל היה מבולגן, ותוך כמה רגעים המחבלים זיהו גם אותנו. נצמדנו לקירות הבית, וכשראינו שהכדורים פוגעים בקיר מסביבנו, החלטנו להיכנס בחזרה לתוך הבית, כדי לתפוס מחסה ולהמשיך משם בקרב. נכנסנו בטור, והחייל שהיה מאחוריי נשא טיל לאו, שהיה מוכן לירי. איך שנכנסנו לבית הוא התנגש בי בטעות, והטיל נפלט מאחוריי - דרך הרגל הימנית שלי.

"זה היה פיצוץ נוראי, ובהתחלה הייתי בטוח שזה פצמ"ר או טיל נ"ט. עפתי על הגב וניסיתי לקום. לא הצלחתי. רכנתי קדימה, ופתאום ראיתי שאין לי רגל. כמה שזה נשמע מצמרר, ככה זה השוק שאתה מקבל בהתחלה. ברגע שאתה קם ורואה את הרגל שלך - או יותר נכון את האין רגל שלך - אתה מחסיר פעימה. עיכלתי לרגע את המצב, ואמרתי למ"פ בקור רוח: 'או-או. אריק, עפה לי הרגל'".


הצליל המתוק בחיי

פרי זוכר הכל בבהירות. ברגעים הראשונים, מספר הצנחן, הוא כלל לא חש כאב - רק מעט חמימות. "האמת, בהתחלה בכלל לא הבנתי שנקטעה לי הרגל", מספר פרי. "בסך הכל הרגשתי חום, כמו של להבת מצית על הרגל. מיד הבנתי שאני חייב חוסם עורקים, והיה ברור שזה הולך לכאוב. יואל החובש מיד קפץ לעברי, ושם לי ח"ע באופן מקצועי מאוד. ניסיתי לעזור לו, אבל זה כאב רצח. הייתי נורא מבוהל אבל שמרתי על חדות, בעיקר בשביל החבר'ה - שלא יילחצו.

"זה שירה את הטיל תפס המון אחריות וישר ניגש למ"פ, אריק דיין, ואמר לו: 'אריק, אני פלטתי את הטיל'. אחרי כמה דקות אריק בא אליי ואמר לי: 'תשמע ערן, זה טיל שלנו'. אמרתי לו: 'שכח מזה, לא משנה של מי הטיל. קחו ת'זמן ותעשו את העבודה שלכם'. מאותו רגע, העובדה הזו נשכחה ממני. לא שינה לי שזה היה טיל שלנו. אף פעם לא ראיתי את החייל הפולט כאשם - כי כשאתה משחק באש אתה לא משחק בקפצונים.

"אני אפילו יכול להגיד שריחמתי על הבן-אדם שירה את הטיל ועל אריק הרבה יותר מעל עצמי. אמרתי לעצמי 'או-קיי, אני עם הכאב הזה איכשהו אסתדר, אבל לא נעים לי מאריק - מה הוא צריך לראות אותי ככה?' בסופו של דבר, כשחשבתי על זה, הרבה מהרוגע שלי היה בשביל החברים -  שיילחמו כמו שצריך ושלא יחשבו עליי.

"כל הזמן הזה ששכבתי בתוך הבית, ירו עלינו טילים וזרקו רימונים. המחבלים לא הפסיקו לירות, והיו מחופרים היטב. הם ניסו להתקיף את הבית, וחוליות שלהם לאט-לאט התחילו להתקרב אלינו. פתאום אלה הפכו להיות קרבות פנים מול פנים: מחבלים רצו מולנו וירו פצמ"רים, אר-פי-ג'י וסאגרים על הבית - מהומת אלוהים. בכל פעם שניסו להוציא אותי, הבית חטף עוד פצמ"ר ועוד פצמ"ר, ופתאום הבנתי שאי-אפשר לחלץ אותי.

"כל הזמן הזה שכבתי על הרצפה עם כאבי תופת, ובשלב מסוים כבר חשבתי לירות לעצמי כדור בראש כדי לגמור עם הכאב. הסתכלתי בשעון וראיתי שעברה כבר למעלה משעה ועוד לא חילצו אותי. התחלתי להבין שמשהו כאן קצת לא בסדר - כי מהפעילות בשטחים הייתי רגיל שאם מישהו חטף כדור פינו אותו מיד. כך חלפה שעה ועוד שעה. התחלתי לעשן סיגריות ולשתות מים, ובשלב מסוים נגמרו האמפולות של האינפוזיה.

"אחרי כמה שעות הפה שלי כבר נהיה יבש. הייתי חלש ועייף והרגשתי נמלולים בידיים. ידעתי שאוכל להחזיק מעמד אם רק יתנו לי מורפיום. כל הזמן אמרו לי שעוד מעט יגיע פרמדיק, עם משככי כאבים, אבל זה לא קרה. כל הפרמדיקים היו בבית של הסמ"פ ולא יכלו להגיע, כי הרחוב כולו טווח על-ידי המחבלים.

"הבעיה הכי גדולה שהייתה לי שם היא שהרגשתי חוסר אונים מוחלט - הרי מה כבר הייתי עושה, זוחל חזרה לארץ? זה מצב כזה, שעד כמה שזה נשמע קלישאה, אין לך במה להאמין חוץ מזה שבסוף החברים שלך יתפסו את האלונקה ויסחבו אותך. ובאמת, בסביבות השעה 1:30 בלילה, כשהאש שככה קצת, החברים שלי תפסו אותי - אחרי חמישה ימים בלי יותר מדי אוכל ומים - והתחילו לסחוב אותי לכיוון נקודה מאחורי הכפר שבה הוחלט שיכול לנחות מסוק.

"המנחת הזה היה ממוקם מעברו השני של ההר שהיה שם. המרחק היה 500 מטר קו אווירי, אבל זה לקח להם לא פחות משעה וחצי. זה היה מסע אלונקות מזעזע. חם לך וקר לך ואתה שומע באוזן את החברים שלך נאנחים, אבל אין מה לעשות. אנשים היו גמורים כשתפסו את האלונקה, אבל בכל זאת המשיכו. לא הייתה ברירה, הרי לא יבוא פתאום איזה מלאך או איש שייטת ויגיד 'עזבו אותו, אני אסחוב מפה'.

"לבסוף, כשהגענו למנחת, המסוק לא הגיע. שמעתי בקשר שעוד עשר דקות הוא בא, ואני אומר לעצמי: 'מה עוד יכול להשתבש?' רצו לי בראש כל הזמן תסריטים שונים, ונותר לי רק לקוות שאני אצא משם. השאלה הגדולה הייתה כמה זמן אני עוד יכול להחזיק מעמד? התחלתי כבר להרגיש נמלולים בלחיים ובידיים, ובאמת נהיה לי קר כמו בסרטים. עוד לא הגעתי לשלב שאני רואה את האור, אבל הפה התייבש לחלוטין.

"בסופו של דבר, ב-3:00 בלילה, אחרי תשע שעות של סבל, שמעתי את הצליל הכי מתוק ששמעתי בחיי: את צליל המסוק הנוחת. איך שהוא נגע בקרקע, לוחמי 669 יצאו והעמיסו אותי באלונקה - ותוך 20 שניות כבר הייתי באוויר. אמרתי בלב: 'זהו, שלום לבנון'. ראיתי את הטייס מסתכל לאחור, ומסמן עם האגודל. בדיעבד, הוא סיפר לי שהוא הסתכל אחורה ולא האמין שאני אשרוד. בבית-החולים ניתחו אותי עד הירך, ואחרי תקופה לא פשוטה, השתקמתי. אז נכון, יש את הלילות שאתה שוכב במיטה ובוכה ושואל 'למה?' אבל אלה רגעים מאוד שוליים ביחס לאנחת הרווחה האדירה שרק הלכה לי הרגל - ולא יותר מזה".

 

סקי על רגל אחת

סמ"ר (מיל') ערן פרי לא פקפק לרגע ביכולתו להתגבר על הפציעה, וקרא תיגר על המגבלה שהועידה לו מלחמת לבנון השנייה. הוא הספיק להשלים טיול ברחבי אוסטרליה והמשיך בחייו האתלטיים, הכוללים שחייה, ריצה ואפילו סקי.

בחודש אפריל, שבה ארצה משלחת בת עשרה נכי צה"ל שהוטסה בחסות ארגון "צעירי חב"ד" לטיול סקי באספן, קולורדו. פרי אייש את תקן המקצוען שבחבורה. "כל הנכים שהיו במשלחת עשו סקי בפעם ראשונה, ואני - שכבר עשיתי זאת בעבר - סייעתי להם והצחקתי אותם", הוא מספר. "סקי זה תחום שאתה יכול להגיע בו מהר מאוד לרמה טובה יותר מאנשים עם שתי רגליים. מבחינתי, זו גם השקפת עולם: אני ניגש רק לתחומים שבהם אני יכול להגיע לרמה לא פחות טובה מאנשים בעלי שתי רגליים. אני לא מוכן לעשות משהו שאני איראה בו כמו נכה".



attachment 15.5.09-s-v5.pdf



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה