בכל פעם שאלתי את עצמי: למה אני חוזר למקום הארור הזה?

על רקע פתיחתה של המכבייה ה-18, נדמה שבתודעה הישראלית נולדה בחשאי יוזמה לענף אולימפי חדש, בו התנסינו לא אחת: חילוץ מוסק. לעומת מקצועות אולימפיים רבים, התחרות השאפתנית הזו לא תוזנק ביריית אקדח, אלא לאחר אירוע חטיפה, ואף לא תסוקר בערוצי הספורט - כי אם בערוצי החדשות. זירת התחרויות לא תהיה ירוקה מדשאים ובשיתוף קהל, אלא תהיה אדמת אויב קודחת מעשן, בה זרועים חיילים אחידי מדים המשוועים לחילוץ. הדרמה תהיה בשיאה והצופים ימוגנטו למסך בדאגה עם כל עיכוב של עשירית השנייה. הניצחון ייקבע בחיי אדם.

גם אילו היה מוכרז ענף ספורט כזה, הרי שמדינתנו הקטנה הייתה פייבוריטית ושופעת נציגים מבטיחים, דוגמת אל"ם (מיל') שרון שילה. "השיא שלי בלהיות על הקרקע בזמן חילוץ בלבנון זה 24 שניות", מגלה שילה. "אני מאמין שאם אתה עובד נכון מול הכוח על הקרקע, אתה יכול לקצר את משך החילוץ באופן משמעותי. אז אתה קצת צועק עליהם בקשר, קצת מלחיץ אותם. זה נשמע נורא מבחוץ, אבל שווה שאנשים יחשבו שאני עושה בלגן גדול כשבפועל אני מסכן פחות את הכוח, כי כשאתה נוחת על הקרקע כולם בהלם. לוקח להם רגע להתעשת ולהבין שצריך לעבוד מהר. מצד שני, אפשר גם לא, אבל אז נשארים על הקרקע עוד דקה".

את כישרונו הטבעי בחילוץ, הפגין שילה בדיוק השבוע לפני שלוש שנים. ב-26 ביולי 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הוזנק מסוק "ינשוף" בפיקודו של שילה - אז כבר איש מילואים בדרגת אל"ם - לחילוץ פצועים שנפגעו בקרב בבינת ג'בל. באזור החילוץ התנהל קרב קשה, אך צוות המסוק התעקש לחלץ את הכוח. שילה הוביל את ביצוע החילוץ הראשון במלחמה שנערך מתוך שדה הקרב באור יום מלא, תוך סיכון גבוה מאוד. בכך התווה את הדרך לחילוצים נוספים. על פעילות זו הוענק לו צל"ש מפקד חיל האוויר.

זה לא יעבור בשקט

כפי שבארצות הברית איש לא שכח את מעשיו ב-11 בספטמבר 2001, כך גם בישראל עדיין זכורות במלואן קורותיו של יום רביעי, 12 ביולי 2006 - היום בו פרצה מלחמת לבנון השנייה. "באותו יום הייתי בבית, ואני זוכר שדיווחו על החטיפה. מיד ארזתי תיק", משחזר שילה, "אמרתי לאשתי שמתחילה מלחמה. היא אמרה לי שאני מגזים, אבל אמרתי לה 'תקשיבי, אני יודע. אני מכיר. זה לא יעבור בשקט'. התקשרתי לטייסת ואמרתי שאני מחכה. אמרו לי שלא צריך אותי בינתיים, אבל כבר למחרת מצאתי את עצמי בכוננות בחיפה. הרגע הראשון שבו הרגשתי שהעסק באמת מתחיל להתחמם היה באותו יום חמישי, ב-13 ביולי, כשהיינו בערב בבסיס בחיפה. נשמעה סירנה וראיתי מלא חיילים משוטטים ולא יודעים לאיפה להיכנס. אז תפסנו את כולם והכנסנו אותם לתוך גלילי הבטון. למחרת כבר היה את הסיפור עם אח"י חנית ונשלחתי לפטרל בים במשך הרבה מאוד שעות כדי לחפש שרידים, כיוון שחשבו שיש אנשים במים. חיפשתי ניצולים וחלקי ספינה, וכשחזרתי לפנות בוקר היה לי כבר ברור שזו מלחמה ושזה לא מבצע שייגמר ביומיים. בשבת בערב עזבתי את חיפה כדי לנוח - כי הייתי באפיסת כוחות מרוב טיסות - וביום ראשון, כשהתקשרתי בשבע בבוקר כדי להגיד שאני חוזר, שמעתי רעש ואמרו לי שמפגיזים את כל חיפה. כבר למחרת הוציאו משם את כל המטוסים, והעבירו את הכוננות למקום אחר, דרומית לחיפה. מאותו רגע עשיתי כוננויות של כמה ימים בטייסת וכמה ימים בבית - מן סבב כזה של שלושה-ארבעה ימים בכל שבוע.

"התנהלתי בשלושה מישורים: האישי, הצבאי והתקשורתי. זה התחיל בזה שבזמן המלחמה הילדים שלי לקחו אותי להתראיין בערוץ הילדים בתור טייס, והמשיך בראיונות לערוצי הטלוויזיה ולרדיו. בנוסף, היה את רובד המלחמה עצמה וגם את נושא המשפחה שחטפה מטחי טילים בצפון. כך שהיו ימים שהייתי בכוננות בטייסת ושמעתי שליד הבית שלי חוטפים טילים, אז הרמתי טלפון הביתה, וידאתי שהכל בסדר, והמשכתי הלאה בפעילות הצבאית. ההתנהלות המשולשת הזאת הייתה מוטיב די ברור מבחינתי במלחמה הזאת.

"בשלב מסוים זה כבר הפך כמעט לשגרה, למרות שכל המדינה עמדה על הרגליים. יש לי קוריוז בהקשר הזה: באמצע המלחמה, אחרי כמה שינויים שעשיתי בלו"ז שלי, נסעתי באיזה יום שישי עם המשפחה ליום הולדת ברעננה - וזה היה נראה לי כמו סרט: כולם חוגגים, הילדים שמחים וההורים יושבים נינוחים, בעוד שבמרחק של 100 קילומטר משם יש מלחמה. אין להם מושג במה מדובר, ואני - שלפני רגע חזרתי מהצפון - יושב ושואל את עצמי מה אני עושה שם. הראש שלי כל הזמן היה במלחמה. לא הצלחתי להבין איך אחרים נשארים אדישים. בכל מקרה, השבועיים הראשונים עברו בכל מיני טיסות כאלה ואחרות: לא היו כמעט כניסות או יציאות ללוות, היו רק כניסות נקודתיות, בהן גם הפעלה של יחידות מיוחדות. מבחינתנו, אלה היו דברים במעטפת. אנחנו המתנו לייעוד האמיתי שלנו: הטסת כוחות ופינוי פצועים".

את זה אני כבר מכיר

הימים שחלפו קצרו את שיבולי הציפייה והביאו את הטייסים כחול-לבן למפגש מחודש עם אדמת הלבנון. "היום המשמעותי הראשון מבחינתי במלחמה היה ביום רביעי, ה-26 ביולי", נזכר שילה. "הגעתי לכוננות בערך יום-יומיים קודם לכן, כשבלילה הקודם הודיעו שכבשנו את בינת ג'בל ושהיא בידינו. הגיע הבוקר, ולפתע מזניקים אותנו. הבנו שהיה 'ברוך' בבינת ג'בל ושיש הרבה מאוד פצועים והרוגים בשטח. יצאנו בסביבות 7:00 בבוקר, והתחלנו להתברבר: כשהגענו למחניים רצו שניכנס, אבל פתאום התחילו הפגזות עלינו, אז העבירו אותנו לרמת הגולן כדי להמתין שם לפקודה. זה היה תהליך ארוך של משהו כמו ארבע שעות, שבמהלכו שאלו אותי שאלה אחת פשוטה: האם אני מוכן להיכנס באור יום ללבנון?

"חשוב להדגיש שהתלבטו אם להכניס אותנו או לא, כי עד אז לא הכניסו ללבנון מסוקים באור יום - מה גם שהיינו צריכים לנחות באמצע הכפר בינת ג'בל. הייתה פה התלבטות גדולה. כל הזמן שאלו אותי אם אני מוכן להיכנס. הכרתי את הבחור ממוצב השליטה הרבה שנים, והתחלנו להתייעץ בצורה הכי חברית והכי עניינית על רמת הסיכון, ועל איך נכון לגשת למשימה. יש פה תהליך די משתק. מאוד מפחיד לקבל החלטות על גורלות של אנשים אחרים. ככה שמצד אחד אני צריך לנהל צוות של מסוק, ומצד שני אני צריך להתמודד עם הפחדים האישיים שלי, שהם בכלל לא פשוטים. אז לפני שהעלו אותנו בפעם האחרונה לאוויר, זכור לי שמצאתי את עצמי יושב עשר דקות לבד בצד, מסדר בראש מה הולך לקרות וחושב על כל השתלשלות אירועים אפשרית.

"כשהגיעה השעה, עלינו לאוויר שני מסוקים, ותוך כמה רגעים הודיעו לי שייכנס רק אחד מהם. מיד עניתי שאני אכנס - לא הייתה פה דילמה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לאזור הקרבות של דרום לבנון מאז היציאה מרצועת הביטחון, והדבר הכי בולט שהרגשתי כשחציתי את הגבול היה תחושת דז'ה-וו מטורפת: בלבנון יש ריחות של אבק שריפה ותאנים, וזה ניחוח שאי-אפשר לשכוח אותו. זה פשוט זרק אותי 20 שנה אחורה. ואז אתה פתאום אומר 'רגע, את זה אני כבר מכיר'. זה נותן לך איזשהו ביטחון בכל זאת. אבל מה שמדהים זה שאתה טס בין כל מיני בתים שרופים וטנקים הפוכים, וזה נראה כמו בסרטים על וייאטנם. ממש. עשן בכל מקום, שלדות מפויחות ובתים מפוצצים. זה נראה כמו 'אפוקליפסה עכשיו'. לי זה היה שוק לא קטן.

"אם עד שנכנסנו היה שקט, אז איך שנכנסנו התחיל רעש אדיר על הקשר. זה היה אמנם בסך הכל מרחק ארבעה קילומטרים לתוך לבנון, אבל הגענו מעל בינת ג'בל וזה נראה כמו עולם אחר. מהומת אלוהים. מישהו צעק בקשר 'אני פותח לך רימון עשן אפור'. הבעיה הייתה שהיו שם המון רימוני עשן - והופ, עברתי את הנקודה בכמה מאות מטרים. בחיי שזה היה רגע מלחיץ. עשיתי מיד אחורה-פנה, איתרנו את הנקודה ונחתנו בין הבתים של בינת ג'בל. מהר מאוד העלינו למסוק שבעה פצועים מהכוח של רס"ן רועי קליין ז"ל (סמג"ד 51 ובעל עיטור העוז - ט"ז), ותוך 51 שניות כבר לא היינו שם.

"אחרינו, נכנסו כעבור כמה שעות עוד זוג מסוקים ולאחריו עוד זוג, אבל זה היה הפינוי הראשון לאור יום. האמת, אני חושב שבדיעבד גילינו שהסיכון יותר נמוך ממה שחשבנו בהתחלה. מה גם שעם הזמן קיבלנו יותר ביטחון והכוחות בשטח למדו איך לפעול מולנו מהר. כל טייס בכל כניסה ללבנון הוציא פצועים החוצה. רק אני, למשל, עשיתי ארבעה פינויים לאור יום מבינת ג'בל. וזה קטע לא נורמלי איך שבכל פעם שהודיעו לי שאני חוזר לבינת ג'בל שאלתי את עצמי 'למה? למה עוד פעם אני חוזר למקום הארור הזה?' אין מה להגיד, זה פשוט מקום מקולל".

פיק ברכיים

מאז פרישתו מצה"ל, לאחר שמילא שורת תפקידים בחיל האוויר כמפקד טייסת, מפקד בית-הספר לטיסה וכן כמבקר מערכת הביטחון במשרד הביטחון, הספיק אל"ם (מיל') שרון שילה לייסד את "להק תעופה" - חברה אזרחית המעניקה שירותי פינוי אווירי - ואף להשתקע במשרת ראש המבצעים בחברת "חימניר" הוותיקה.

היום, יותר מתמיד, יודע הטייס הוותיק - שאף הטיס את האפיפיור יוחנן פאולוס השני בעת ביקורו בארץ - שאם יש שני רגעים מאיצי דופק אצל טייס המסוקים בשדה הקרב, אלה הם ההמראה והנחיתה. "גם ב'עופרת יצוקה' פיניתי מתוך עזה, והאמת? זה מפחיד בכל פעם מחדש. מצד שני, אין דבר כזה להירתע ולא להיכנס. גם כשאתה מת מפחד אין דבר כזה. יש שם אנשים שמדממים למוות, ואין לך את הזכות להחליט שאתה נמנע מלחלץ אותם. אין לך שום זכות לגזור עליהם גזר דין מוות".