אחר־כך, כשחשבתי על זה, אמרתי לעצמי: "מה, אתה דפוק?"

בין נפתולי ג'באליה, בחדר אפלולי ומחורר קירות, התאסף ב־2 במארס 2008 "צוות שמכה" מפלוגת העורב של סיירת גבעתי. היה זה יומו הרביעי של מבצע "חורף חם" ברצועה. הלוחמים התבקשו להשיל לרגע את העייפות מעל עפעפיהם ולהקשיב למפקד הצוות. יום לפני כן, במהלך חילופי האש הכבדים, נפצע קשה סמ"ר דורון אסולין, קלע־חוד בצוות, בקרב פנים מול פנים עם מחבלים. עתה, באופן כמעט דומם, נעמד סגן נתנאל שמכה במרכז החדר ובישר לפקודיו בלב כבד: "דורון נהרג".

בתום המבצע, אחרי ששב הצוות לגבולותיו ופקד את בית משפחת אסולין, לסגן שמכה היה ברור מתמיד שעליו להחזיר את חייליו ללב הפעילות המבצעית - וחשוב מכך: את הפעילות המבצעית ללב חייליו. הודות לחמאס - או יותר נכון בגללו - המבצע הצבאי הבא ברצועה כבר היה מעבר לפינה.

ב־14 באפריל 2008, במסגרת מבצע בצפון רצועת עזה, פיקד סגן שמכה על צוותו, שנשלח למשימה שכללה השתלטות על מבנים. במהלך התקדמות הכוח, נורתה אש ממבנה סמוך, וכדור פגע באפודו של שמכה. לאחר שהבין כי לא נפצע, שינה את נתיב התקדמותו והסתער בראש הכוח על המבנה. לאחר מכן, הוביל את הכוח להשלמת המשימה. על מעשיו אלו קיבל את צל"ש מפקד אוגדת עזה.

אני לא רואה אותך

מדינת ישראל רוויית שמש כמעט כל ימות השנה, ועל כך אין עוררין. אם כן, מה הפלא שגם החורף הוא "חורף חם". "ב–29 בפברואר 2008, הגענו לבסיס ומהר מאוד הבנו שיש מבצע", משחזר שמכה. "התחלנו להתארגן לקראת כניסה לשכונות סג'עיה וג'באליה. מפקד הפלנ"ט הבין שקיימת אפשרות להכפיף אותנו לגדוד שקד - מה שהבטיח פעילות מאתגרת - ומהרגע ההוא הפכנו לפלוגת החוד של שקד.

"ביום שישי בבוקר, אני, מ"פ הפלנ"ט ודורון אסולין ז"ל, קיבלנו את פרטי המשימה מגדוד שקד. נוהל הקרב היה מאוד־מאוד קצר, וכבר בסביבות השעה 17:00 אמרו לי: 'שמכה, אין זמן. תעלה את כולם על הטיוליות - יוצאים לדרך'. בסביבות 19:00 בערב כבר ירד חושך מצרים, והמג"ד לחץ עלינו להתחיל תנועה כדי לעבור את הגדר ולהוביל את כל הגדוד פנימה להתקפה. התחלנו להתקדם, חצינו את הגדר ונכנסנו פנימה לרצועה. כבר בשלב התנועה, זיהה אמצעי התצפית אדם זוחל בדרכו להניח מטען. עיביתי את החוד שלי והוספתי קלעים, אבל בסופו של דבר פגעו במחבל מהאוויר. המשכנו להתקדם ועם אור ראשון הגענו לפאתי ג'באליה. הגענו לנקודת ההיערכות והמפקדים זיהו את היעדים, מלבד אחד שזוהה לא נכון. לפתע, המחבלים מסביבנו הפעילו שלושה מטענים, אבל איש מכוחותינו לא נפגע.

"התחלנו בהתקפה על אחד הבתים. עלינו על הגג שלו וזיהינו שהאיתור שלנו נמצא בערך 100 מטר לפנים. יצאנו מהבית ודילגנו לבית הבא. מהר מאוד הגעתי לבית המסומן, וזיהיתי שיש שם גדר גבוהה מאוד, ומתחתיה מעין שקע. הוצאתי את הקאטר וניגשתי לגדר. פתאום הופיע מחבל ממש מתחתיי, בשקע שמתחת לגדר, וירה כדור. הרגשתי שרסיסים פגעו לי בפנים, נפלתי לאחור בבת אחת וצעקתי 'מכת אש'. ברגע שנפלתי, דורון ז"ל זיהה משהו ורץ לגדר. הוא הספיק להתרומם, לשאול 'מי זה?' ולירות שני כדורים עד שהמחבל ששכב שם ירה בו צרור. דורון חטף ארבעה כדורים: שניים בנשק, אחד בצוואר ואחד ישירות באבי העורקים.

"זיהיתי שדורון נפל, וצעקתי לחובש. מיד התחלנו לנהל אש ולזרוק רימונים לכיוון המחבל שמולנו והמחבלים שמסביב. החובש בישר לי שדורון פצוע קשה ושצריך לבצע פינוי מידי. הודעתי למ"פ, והוא ביקש בקשר פינוי מוסק. לרוע המזל, מסוק לא יכול היה לנחות שם. הבנו שבקרבת מקום יש אכזרית עם רופא, אז הזעקנו אותה למקום.

"בינתיים, השתלטנו על הבית שממנו ירו עלינו והמתנו לאכזרית. פרסתי סביבו צוות אבטחה והתחלנו לעבור על הציוד של דורון כדי לוודא שכלום לא חסר, אבל התברר שהג'י־פי־אס נעלם. מיד יצאנו מחוץ לבית וראינו שהוא נתפס בקיר ונתלש ברגע שפינינו את דורון. חזרנו לשם, אספנו את המכשיר ושוב וידאנו שיתר הציוד נמצא. פתאום הודיעו לנו שה'אכזרית־פינוי' התהפכה בדרך ושיכול להגיע אלינו רק טנק.

"הטנק עלה מולי בקשר ואמר לי 'אני לא רואה אותך'. עליתי לגג הבית ויריתי שני זיקוקים. הטנק זיהה את הצבע הצהוב של הנורים והגיע לבית - 40 דקות אחרי ההיתקלות. הוצאנו את דורון, תוך השבת אש למקורות הירי. התחלנו להכניס את האלונקה לתוך הטנק. הטנקיסט שהיה שם נכנס לפאניקה והתחיל לצעוק. הרגעתי אותו ואמרתי לו לא להסתכל על דורון, ופשוט למשוך את האלונקה לתוך הטנק. אחרי דקות ארוכות, הצלחנו להכניס את דורון פנימה. שאלתי אם יש בטנק רופא או פרמדיק, והשריונר אמר שאין. ניגשתי לאביעד ישראלי - חובש בצוות שלי - ואמרתי לו להיכנס לטנק ביחד עם דורון כדי שיוכל לתת תמונת מצב לרופא בתאג"ד.

"סגרנו את הטנק, הוא יצא, ואנחנו חזרנו לתוך הבית. בבוקר זיהינו חוליית אר־פי־ג'י של ארבעה מחבלים, והשמדנו אותה. בשלב הזה, צהרי יום שבת, כבר הבנתי מהיחידה שדורון נהרג, אבל הצוות עדיין לא ידע. הבנתי שאני חייב לספר להם - הרי הוא היה חבר שלהם, אח שלהם, לא יכולתי להכיל את המידע הזה, אבל החלטתי לחכות עם הבשורה ליום ראשון".

900 מטר לשנייה

לאחר שבישר לחייליו על נפילתו של דורון, ואחרי שביחד עם צוותו פקד את סלון משפחת אסולין, פנה המפק"ץ לגאול את לוחמיו מתחושת החשש המכרסמת. "חיפשתי להחזיר את החבר'ה לפעילות כמה שיותר מהר, כדי שלא יישארו עם צלקות ופחדים", מדגיש סגן שמכה. "דיברתי עם כל מיני יועצות ופסיכולוגים, וכולם אמרו לי שחשוב מאוד להחזיר את החיילים לשגרה - בטח ובטח לפעילות מבצעית.

"כעבור מספר שבועות ספורים, חזרנו לרצועה - הפעם במסגרת מבצע אחר. נקבעה פשיטה על שכונת סג'עיה, במטרה לעצור כמה חבר'ה מהחמאס. מטרת הצוות הייתה לבודד מרחב פנימי בסמוך לשכונה. התחלנו לנוע בין בתי־הספר שם, ולפתע נתקלנו בשני מחבלים: אחד ברח לתוך השכונה, ואת השני הצליח להרוג צוות שהיה מקביל אלינו. החלטתי להתקדם עם הצוות שלי, והמשכנו עד לפתח של חצר שממנה היינו חשופים לשכונה עצמה.

"בדיוק כשעמדנו לחצות את החצר, נפתח עלינו ירי מאוד רציני מהצד השני של השכונה. הצצתי לכיוון הירי, וזיהיתי את מקור האש: מקלע שירה מתוך בית כמויות אדירות של שרשראות כדורים. לקחתי איתי את המא"גיסט, נצמדתי לקיר סמוך ופתחתי זווית. התמקמנו בפינה מחוץ לחצר. המא"גיסט נשכב מתחתיי, אני רכנתי מעליו, ושנינו ירינו לכיוון מקור האש - מבנה במרחק 70 מטר מאיתנו. השבנו אש כבדה וזרקנו רימונים - הכל כדי לטהר את האיומים מסביבנו ולהשמיד כמה שיותר מחבלים.

"היו שם איזה שלושה מחבלים שירו עלינו בלי הפסקה ומנעו את ההתקדמות שלנו. הבנתי שכדי לעמוד במשימה אני חייב להתקדם ולנטרל אותם. החלטתי שאין מצב שהצוות שלי יעצור ולא ימלא את המשימה שלו. אני יורה ויורה, והבנתי שאני חייב לעשות משהו - להתקדם. תוך כדי הירי, יצאתי מאחורי הפינה לעבר הצד השני של החצר. איך שיצאתי, חטפתי כדור בחזה: 900 מטר לשנייה שנעצרים עליך בבת אחת. זה מביא לך פיצוץ כזה שאתה פשוט לא יכול לנשום. ההבדל בין חיים ומוות זה הנשימה של המחבל: אם הוא היה שואף, הקנה היה מתרומם והכדור היה הורג אותי, אבל כנראה שהוא נשף והקנה ירד למטה - זה הציל את חיי.

"הכדור העיף אותי כמה צעדים אחורה, ואני זוכר שדבר ראשון פשוט הסתכלתי על הצוות, הרמתי את הנשק, מבלי לבדוק אמרתי להם 'לא קרה לי כלום, להמשיך' - והמשכתי לירות. הבנתי שהמשמעות של המפקד היא פשוט עצומה: אם הם רואים שאתה חלש ופצוע זה שובר את רוח הקרב. לא יכולתי להרשות שזה יקרה. הבנתי שבעצם מה שאני אעשה יעשו כולם: אם אקפוץ כולם יקפצו, אם אשכב כולם ישכבו, ואם אסתער כולם יסתערו. החבר'ה הבינו שנפגעתי, אבל ברגע שראו שאני ממשיך להילחם ושהכל בסדר, הם הסתערו במלוא הכוח.

"ראיתי שהפצע לא רטוב ושאין דם. ברגע שהבנתי שהכדור לא חדר את השכפ"ץ הקרמי, שחררתי אנחת רווחה רצינית. המשכתי לירות תוך כדי הסתערות, ובמקביל שיניתי את נתיב התנועה שלי. החלטתי לעשות איגוף מכיוון בית אחר. במקביל, הגיע טנק לחצר שממנה ירו עלינו, שחיסל את כל המחבלים באזור. משם, הצוות שלי המשיך לכיוון המתוכנן, השתלט על האיתורים וביצע את המשימה בהצלחה.

"חינכו אותי לעמוד תמיד במשימה, בלי קשר לתנאים מסביב. כשחטפתי את הכדור אפילו לא הסתכלתי לבדוק מה קורה איתי, הסתכלתי רק על הלוחמים. אחר־כך כשחשבתי על זה, אמרתי לעצמי 'מה אתה דפוק, מה חשבת לעצמך באותו רגע?' אבל זה עניין של שנייה - בין לעצור ולהגיד 'סליחה, נפצעתי', לבין 'קדימה, הסתער'. אתה אף פעם לא תדע איך תפעל בשנייה הזו.

"זה היה מבצע מצוין: חיסלנו ועצרנו מחבלים, והרבה אמל"ח נתפס, אבל מבחינתי השיא היה כשחזרנו בערב ליחידה, והורדתי מעליי את הציוד. פתאום ראיתי בקרמי חור כניסה ענק, ולידו קליע 7.62 מ"מ של קלצ'ניקוב. כשהוצאתי את הפלטה ראיתי שכל החזה שלי מנוקד בגוונים של כחול וסגול. מצד שני, כל עוד זה לא השפריץ אדום, הייתי רגוע".