היו שם כמויות עצומות של לוחמים מצרים שלא התרגשו שירינו עליהם

אל מלחמת יום הכיפורים התייצב משה עברי–סוקניק כשאת שמו מקדם התואר סגן (מיל'). כיום, 36 שנה ושלוש מלחמות אחרי, השתדרג המקדם בחמש דרגות. ה"מיל'" אמנם נשאר אך השריונר הנחוש, שלימים היה למפקד זרוע היבשה, לנספח ההגנה של צה"ל בוושינגטון ולמקים הגיס הצפוני, נושא כעת את התואר אלוף. כיאה לאיש למוד קרבות, צרובות בו עד היום מראותיה ומחוותיה הגסות של המלחמה ההיא. "מלחמת יום הכיפורים הייתה מלחמה קשה מאוד", הוא מעיד. "זו הייתה מלחמה ששברה הרבה מיתוסים שהתחנכנו לפיהם עד אז. אפשר לומר שאנחנו, דור המתגייסים של לאחר מלחמת ששת הימים, זלזלנו מעט באויב. במלחמה הזו נפלו פנינו כצבא, הופתענו והיינו קרובים מאוד להפסד. למעשה, כל תקופת שירותי בצבא הייתה כדי לוודא שדבר כזה לא יחזור על עצמו. עם זאת, הופקו הרבה מאוד לקחים מהמלחמה הזו, ואולי כמו עם מכבי תל אביב בכדורסל - לפעמים טוב שהם יחטפו קצת בראש כדי שהם ישתפרו בעתיד. אני באמת חושב שהלקחים מאז נלמדו, ושהיום כבר לא נופתע כמו במלחמת יום הכיפורים".

את מילות הנחמה שואב עברי–סוקניק מעשן הקרבות שדבק בבשרו. ביום 17 באוקטובר 1973, בקרב לחילוץ הצנחנים מציר "טרטור", לאחר שמחצית מהכלים ביחידתו נפגעו, עבר עברי–סוקניק, אז מ"פ שריון במילואים, לכלי של סגנו שנפצע והמשיך לפקד ממנו על ההסתערות והחיפוי על החילוץ. לאחר מכן, ב–24–25 באוקטובר, בדרום העיר סואץ, הוא עמד עם הטנקים שלו שעות ארוכות, תחת צליפות בלתי פוסקות ותחת אש המצרים, אף על פי ששניים מכליו והטנק שלו נפגעו מאר–פי–ג'י. על כך הוענק לו עיטור העוז.

תמונה קשה מאוד

מלחמת יום הכיפורים תפסה את עברי–סוקניק באחד השלבים הראשונים של פירמידת המשוחרר הטרי: טיול אחרי צבא. עברי–סוקניק, ששהה אז בלונדון ושמע בדיווחי הבי–בי–סי אודות המתרחש בארץ, החליט לשוב ארצה למרות הצהרות הנספח הצבאי בלונדון שהמלחמה כבר נגמרת. "נחתנו בנתב"ג ב–9 בחודש, וישר נשלחנו לבית–הספר לשריון, שהיה אז בג'וליס", משחזר עברי–סוקניק. "תפסנו נהג מונית ושילמנו לו 50 לירות כדי שישים את המזוודות שלנו בבית. לפנות בוקר הגענו לג'וליס. מאות אנשים ישבו שם על הדשא, ושתי פקידות רשמו את כל מי שהגיע. שאלו אותי מה התפקיד שלי, ולמרות שהייתי אז קמב"ץ במילואים, הזדהיתי כמ"פ. חשבתי שאני מוכן לתפקיד הזה. אמרו לנו: 'טוב, שבו, ואם יצטרכו - יקראו לכם'".

משהקריאה בוששה להגיע, החליט עברי–סוקניק ליטול יוזמה ויצא למפקדת גיסות השריון בקסטינה, על מנת לבשר להם שאם לא יימצא לו שיבוץ במהרה, הוא יצטרף על דעת עצמו לגדודו שבסיני. כבר למחרת הוא זומן לג'וליס, שם נאמר לו לאסוף כמה טנקים ולהקים פלוגה חדשה. "אמרו לי שיש שישה טנקים במדור תותחנות, ושעליי לאסוף כמה צוותים שאני יכול", הוא מספר. "אז לקחתי מגפון והודעתי שכל מי שרוצה להצטרף לפלוגה ויכול להביא טנק עד הבוקר - מוזמן. עד הבוקר היו לי 16 טנקים, וירדנו דרומה. אחת הבעיות הראשונות הייתה שלא הכרתי את האנשים בפלוגה שלי, למעט שלושה: בארי מרט המ"מ, מאיר לוי וקלמן בילו. בימים הראשונים היינו עתודה מטכ"לית והתרוצצנו מגזרה לגזרה. כמעט ארבעה ימים לא עשינו כלום. הבעיה הכי גדולה היא להוביל אנשים שאתה לא מכיר והם לא מכירים אותך, ואתה לא סומך עליהם והם לא עליך. לא הייתה בעיית מרות, אבל התחלתי עם צוות הטנק שלי ברגל שמאל ובלילות הראשונים אפילו שמיכה הם לא נתנו לי.

"לקראת ה–15 בחודש, הגדוד שלנו הצטרף לחטיבת בית–הספר לשריון בפיקודו של גבי אמיר. המשימה הראשונה שלנו ושל הגדוד הייתה לחלץ את הצנחנים מה'חווה הסינית'. כל מה שידענו זה שבלילה חטיבת הצנחנים יצאה לכבוש את ה'חווה הסינית' ונתקעה שם. לא ידענו כמה ואיזה אויב יש שם, וכבר עם אור ראשון עלינו לקו העמדות בשביל לזהות איפה נמצאים הצנחנים. בתצפית לא ראינו דברים מיוחדים: אלה היו בסך הכל גבעות חול לא מאיימות ומעט טנקי אויב. הגענו לשטח, והתמונה הראשונה שנגלתה לעיניי במלחמה הזאת הייתה של הצנחנים שחזרו בודדים".

גשם של כדורי אש

בוקר ה–17 באוקטובר נפתח בקול פצצה רמה. "עלינו על התצפית, ותוך שניות חטפנו מטח טילי סאגר", נזכר עברי–סוקניק. "זה היה גשם של כדורי אש אדומים שהתקרבו אלינו במהירות, ולמרבה המזל חלפו מעלינו ומצדינו. המג"ד שלנו, אהוד ברק, ביקש מהצנחנים שיסמנו את עצמם עם רימון עשן אדום, והמג"ד נתן פקודת הסתערות קדימה. הפלוגה שלי קיבלה את המשימה להוביל את ההתקפה. פלוגת הטנקים השנייה נשארה בעמדות חיפוי ופלוגת החרמ"ש הצטרפה מאחור. דבר ראשון, שלחתי את המחלקה של בארי לאגף השמאלי כדי לתפוס עמדות חיפוי טובות לפני שהפלוגה מסתערת, ובארי חטף פגז בצריח ונהרג במקום. יתר הכוח יצא להסתערות, וחברנו לקו הראשון של צה"ל. עברנו מעט את הצנחנים, ואז ראינו שאנחנו נמצאים בתוך מתחם חפור באדמה של חי"ר מצרי, בו התחפרו עשרות רבות של מצרים. חלפנו על פני השורה הראשונה של המצרים בקור רוח, כשלפתע התחילו לירות עלינו טילי אר–פי–ג'י היישר מהשורה השנייה. כל טנק החל להילחם על חייו. בנוסף, התחלנו לחטוף מטחי טילים מכיוון צפון, וחלק מהטנקים התחילו להיפגע. המג"ד נתן לי פקודה להסתער ולהשמיד את מקורות הירי מצפון, ואני בטבעיות נתתי פקודת 'ימינה פנה', כדי להוביל הסתערות של כל הפלוגה צפונה.

"אם באימונים קל לדעת איפה נמצא היעד לפי פני השטח, אז ב'חווה הסינית' זה היה רצף של גבעות שטוחות וחוליות, שכולן נראו אותו הדבר. המשכתי בהתסערות צפונה, עד שהבנתי שאנחנו נמצאים באמצע מתחם חטיבתי של חי"ר מצרי - חלקו שוכב בשוחות מצדי הטנק שלי ומסתכל עליי, וחלקו פשוט הולך בשטח אדיש. אנחנו, הדור שצמח על סיפורי ששת הימים, גדלנו על זה שברגע שהמצרים רואים את הטנקים הישראליים הם מורידים את הנעליים ובורחים. לפתע אתה רואה אדישות מוחלטת כלפיך. אז או שהם היו מסוממים או שאני לא יודע מה, אבל היו שם כמויות עצומות של לוחמים מצרים שפשוט לא התרגשו מזה שירינו עליהם ומזה שדרסנו אותם.

"פתחנו באש, ירינו לעברם פגזים, ואפילו יריתי עליהם מהעוזי האישי שלי, כשכל הצוות מילא והגיש לי מחסניות. זרקתי רימונים לתעלות מסביב ולתוך השוחות, וריססתי את האזור עם מקלע המפקד. באיזשהו שלב, שמעתי את המג"ד נותן פקודה לנתק מגע ולחזור אחורה לעמדות שיצאנו מהן. ואז אני זוכר שסובבתי את הראש לאחור וראיתי שאני טנק אחד בודד בעומק שטח האויב. זה היה פשוט מבהיל. הבטתי לצדדים וראיתי את האויב המצרי מסתכל עליי ממרחק של אולי מטר. פתאום מתחילות להתרוצץ מחשבות: 'איך יוצאים מהעסק ביש הזה?' והחלטתי להמשיך קדימה.

"ראיתי שעל קצה הגבעה ממול עמד תול"ר (תותח ללא רתע) מצרי, ולי נשאר פגז אחרון בקנה. הסתערתי קדימה, ולמרות שנגמרו לי הפגזים ואזלו סרטי הכדורים במקלע ה–0.3 מ"מ, החלטתי לא לעצור, אלא לכוון את הנשק לעבר המצרים כדי להרתיע אותם. חשבתי איך ניתן לנתק מגע, והגעתי למסקנה שהדרך הבטוחה ביותר היא פשוט להשמיד את התול"ר, ולהסתובב לפני שהמצרים יבינו מה פגע בהם. אז יריתי את הפגז האחרון שהיה לי בקנה, השמדתי במדויק את התול"ר וצעקתי לנהג 'ימינה–פנה'.

"הפיצוץ הותיר כ–30 מצרים בהלם וגרם לאלה שהיו קרובים לאבד את השמיעה. לא פספסתי את ההזדמנות, ודהרתי חזרה לכיוון כוחותינו. בדרך ראיתי לפתע שני צנחנים שוכבים מרותקים לאדמה. החלטתי לעצור ולומר להם: 'בואו תעלו'. הם חששו מאוד ועד שסוף–סוף החליטו לעלות, חטפתי פגיעה מטיל אר–פי–ג'י בגלגל התמך שהגיע עד למיכל הדלק. למזלי, הוא לא השבית את הטנק ולא הדליק אותו. לא התמהמהתי ושבתי מיד לקו כוחותינו.

"הטנק שלי הושבת מיד. ברגע שראיתי בקו כוחותינו טנק פנוי, עליתי עליו וחזרתי לעמדות. לפתע שמעתי בקשר את הסמ"פ שלי אומר לי: 'אני פצוע. נשארתי על היעד. אני פה עם כמה צנחנים פצועים. אנחנו בין שלושה טנקים שלנו שבוערים בתוך היעד. אין לנו תחמושת והמצרים מנסים לזחול אלינו'. באותו רגע הסתבר לי שאני נמצא על הטנק של הסמ"פ שנפגע מאחד הטילים מצפון, עף מהטנק, והצוות הסתובב וחזר בלעדיו. לא בזבזתי זמן, אספתי פגזים מכל הטנקים בגדוד, ובמשך כמה שעות יריתי ללא הפסקה לנקודות מסביב לטנקים הבוערים בשביל למנוע מהמצרים להגיע אל הסמ"פ והצנחנים. רק אחר הצהריים הצלחנו לארגן סיוע של ארטילריה, שהפגיזה ויצרה מסך עשן, שבחסותו נכנס כוח של נגמ"שים, העמיס את הפצועים ופינה אותם".

מלחמת יום הכיפורים לא חסכה מפלוגתו של עברי–סוקניק קטעי אקשן ודרמה. עד תום המלחמה, הוטל על השריונר הצעיר להתגרות במוות גם במסגרת פתיחת ה"לש"בייה" הצה"לית בעיר סואץ. "בשלב מסוים צלחנו את התעלה, והיינו לפלוגה שהובילה את הגדוד ואת החטיבה בפשיטות על סוללות הטילים המצריות, בלחימה על פאיד, ובחדירה לעיר סואץ", הוא אומר. "הגדוד שלנו נכנס לסואץ מדרום ולתוך השטח הבנוי עם אולי נגמ"ש חרמ"ש אחד. חשוב להבין שלהיכנס לעיר כמו סואץ ללא חי"ר זו כמעט התאבדות, וכמעט מיד פתחו עלינו באש צלפים ואר–פי–ג'י חזקה. עמדנו שם כמה ימים עד שחבר אלינו כוח צנחנים, והתמודדנו עם לחימה בשטח בנוי בלי חי"ר ועם כמות אדירה של טילי אר–פי–ג'י. אני הייתי ממש ראשון בכוח - טנק ישראלי ראשון בתוך סואץ המצרית. במהרה הטנק שלי חטף טיל אר–פי–ג'י נוסף. גם לאחר הכרזת הפסקת האש עמדנו בשטח, גם כדי לשמר את ההישגים של צה"ל, וגם על מנת לכתר סופית את הארמייה השלישית".